פרטים חדשים שנחשפו לאחרונה, מגלים, כי מלבד הנס הכללי בהצלחתו של מבצע צבאי מסובך

 

השבוע, בדיוק לפני ארבעים שנה, בהתוועדות י”ב תמוז תשל”ו, ולמחרת בהתוועדות י”ג תמוז - הקדיש הרבי שתי שיחות לניסים הגדולים שאירעו שבוע קודם לכן במבצע ההצלה באנטבה. הדברים היו לא פשוטים. “לאחרונה ארע מאורע מזעזע, שזעזע את העולם כולו, כשהצילו עשרות יהודים והביאום לארץ הקודש, בה בשעה שעל פי טבע לא ידעו איך יצליחו בזה. בפעולת הצלה זו ראו את מעלת האיכות על הכמות. עם כמה חיילים ומעט כלי נשק - יחסית לצד שכנגד - הצליחו לשחררם. כאן ראו בגילוי שיש בעל הבית לבירה זו, והוא זה שנתן להם את הרעיון לעשות פעולת הצלה זו”.

על התייחסותו של הרבי מלך המשיח למבצע שהדהים את העולם כולו, ועל חובת ההודאה על הנס, ניתן היה לקרוא בכתבתו של ר’ שניאור ברגר ב’בית משיח’ לפני שבועיים. אך מה היה הנס הגדול? האם כל מבצע צבאי מבריק הוא בגדר נס שמחייב ברכת ‘שעשה לי נס במקום הזה’?

מתברר שהמבצע הצבאי המבריק, לא היה אלא כיסוי לניסים האדירים שהתרחשו במהלכו - נס שיוצא מדרך הטבע.

חטיפה בשחקים

הבה נתחיל מההתחלה. ביום ראשון, כ”ט בסיון תשל”ו, עשה את דרכו מנמל התעופה בן גוריון לפריז מטוס של חברת התעופה הצרפתית ‘אייר פראנס’. כאשר חנה המטוס בחניית ביניים באתונה, הצטרפו לנוסעים ארבעה נוסעים - גבר ואישה גרמנים ושני גברים פלסטינים. בצהרי היום, בעוד המטוס משייט באוויר, השתלטו הארבעה על המטוס ונתנו הוראה לקברניט לשנות את נתיב הטיסה לעבר בנגאזי שבלוב. החלטה זו התקבלה אצל החוטפים כנראה בעקבות נסיון העבר בחטיפת מטוס, כאשר מטוס ‘סבנה’ שנחטף והונחת בלוד, שוחרר על ידי לוחמי סיירת מטכ”ל במבצע מוצלח. בלוב כבר סיפקו החוטפים הצהרת כוונות ראשונה, כאשר גופה הושלכה מהמטוס.
לאחר שהייה של כמה שעות ותדלוק - המריא המטוס, ובבוקר יום שני, נחת בשדה התעופה באנטבה שבאוגנדה, שם הצטרפו אל החוטפים עוד שישה פלסטינים חמושים שהמתינו לבואם. החוטפים התבצרו יחד עם בני הערובה בטרמינל, והודיעו כי מלכדו את האזור כולו. לאחר כיומיים שחררו החוטפים את כל החטופים הזרים, והשאירו כבני ערובה רק את האזרחים הישראלים, את היהודים שבהם, וכן את צוות המטוס בראשות הקברניט שבחר להישאר עם הנוסעים מתוך הרגשת אחריות.

החוטפים דרשו מממשלת ישראל לשחרר חמישים ושלושה “לוחמי חופש” (מחבלים שנעצרו על ידי שלטונות החוק) - ארבעים מהם עצורים בארץ ישראל ועוד שלושה–עשר העצורים במדינות אחרות. כן דרשו החוטפים חמישה מיליון דולרים מממשלת צרפת.

באותה תקופה נערכו מספר ‘פיגועי מיקוח’ על ידי טרוריסטים במטרה לשחרר את אסיריהם הכלואים בבתי הסוהר בארץ ישראל. המדיניות באותם ימים הייתה (הלואי והייתה מאומצת גם היום) שלא עושים משא ומתן עם טרוריסטים ויהי מה! בהתאם לכך, סירב ראש הממשלה יצחק רבין לשתף פעולה עם דרישות החוטפים, והורה לבחון אפשרות למבצע צבאי לשחרור החטופים. אולם הדברים לא היו פשוטים כלל.

לא כוחי ולא עוצם ידי

מבצע כזה היה כמעט בלתי ניתן ליישום, בראש ובראשונה בשל העובדה שהוא אמור להתנהל על אדמת מדינה זרה שאין לממשלת ארץ ישראל עמה יחסים דיפלומטיים. הבעיה הגדולה יותר, שהמדינה ממוקמת במרחק של כארבעת–אלפים ק”מ - מרחק שעד אז לא נחצה בשום מבצע צבאי של ארץ ישראל. כמו כן, השטח לא היה מוכר כלל, וחיילים ישראליים לא פעלו בו עד לאותו הרגע בשום דרך.

למרות שהיו שהתרברבו שצה”ל ישלח את יחידת העילית של הצבא הטוב בעולם, ברקע עמדה פרשיית מבצע שחרור החטופים במעלות שנתיים קודם לכן, כאשר המבצע הסתבך ועשרים ושניים מבני הערובה נרצחו על ידי מחבלים בטרם הספיקו לשחררם, וזאת למרות שתנאי השטח היו מוכרים ובתוך שטחי ארץ ישראל.

כך היה גם כמה חודשים קודם לכן, כאשר חוליית מחבלים חדרה דרך הים אל מלון סבוי בתל אביב ותפסו בני ערובה. במהלך ניסיון החילוץ נהרגו שמונה מתוך שלושה–עשר בני הערובה, ועוד שני חיילים מהכח הפורץ, ביניהם מח”ט הצנחנים עוזי יאירי, ששימש כמפקד סיירת מטכ”ל.

אירועים אלו ועוד, שכאמור התרחשו בשטחי ארץ ישראל ולא באמצע אפריקה, נתנו פרופורציה לאפשרות קטנה מאוד להצלחת חילוץ בני ערובה באדמת אוגנדה, כאשר מסביב מחבלים חמושים שקיבלו גיבוי מלא מחיילי צבא אוגנדה.

התחלת התכנון הייתה אפוא לא פשוטה. “לא היה לנו שום מודיעין”, כפי שסיפר הרמטכ”ל דאז מוטה גור. “לא הייתה שום תכנית או חשיבה על פעולה באפריקה”, העיד גם אל”מ שי תמרי, שכיהן אז כסגן ראש מחלקת מבצעים במטכ”ל וממתכנני המבצע.

המודיעין הבסיסי שהיה בידי צה”ל, הגיע בהשגחה פרטית מדהימה: התברר כי חברת הבנייה סולל–בונה, היא זו שבנתה את הטרמינל הישן, וכך קיבלו מתכנני המבצע את התוכניות האדריכליות של הבניין. קצינים נוספים וטייסים שהכירו את שדה התעופה מתוקף עבודתם עם צבאו של אמין, תרמו אף הם מידע.

אך כל זה היה בגדר מידע בסיסי בלבד, ללא שום מידע מעודכן היכן שוהים כעת החטופים, כמה חיילים אוגנדים נמצאים בסביבה והיכן עמדותיהם.

מגששים באפלה

ביום שלישי, א’ בתמוז תשל”ו, בשעה 2 בצהריים, הציבו המחבלים אולטימטום בן 48 שעות לשחרור חבריהם מהכלא. מספר שעות אחר כך, כאשר שאל ראש הממשלה האם יש תכנית צבאית מוכנה לחילוץ בני הערובה, השיב לו הרמטכ”ל כי התכנית נשענת על מודיעין, אך “אין לנו כל מודיעין אפילו בסיסי”.

ראש הממשלה רבין, בעצמו רמטכ”ל לשעבר, הגיע למסקנה כי הוא לא יכול לקחת על עצמו את האחריות לתת למחבלים להוציא את החטופים להורג. מאידך גיסא, ידע כי לשלוח חיילים למדינת אויב כה רחוקה, מדובר בסיכון על גבול הטירוף. הסיכויים להצלחה היו אפסיים.

למרות זאת, החל הצבא בהכנות למצבע הצבאי. אולי ניתן היה להאמין כי ההכנות למבצע אנטבה, היו הכנות מהסוג שראוי להילמד בבתי ספר צבאיים ברחבי העולם - כיצד מתכוננים למבצע צבאי הירואי. אך האמת היא, שההכנות היו רשלניות למדי, ולא רק בגלל הזמן הלחוץ שהוצב לפני המתכננים. חבר הכנסת עומר ברלב, מפקד צוות ביחידה שפרצה לשדה התעופה באנטבה ולימים גם מפקד סיירת מטכ”ל גילה בנאום שנשא לפני מספר שנים: “תכנונו של מבצע אנטבה היה לקוי מתחילתו ועוד סופו, למרות שהאנשים הכי טובים בצה”ל תכננו אותו. הסיבה לא היתה הזמן, ובמסגרת הזמן שהיה, התכנון היה לקוי מאד”.

במקביל, בטייסת ה’הרקולסים’ של חיל האוויר כבר התחילו לעבוד על תכנון המבצע. הנחת המודיעין היתה ששליט אוגנדה אידי אמין, לא מסייע ישירות לחוטפים.

רעיונות לתכנית חילוץ עלו וירדו בזה אחר זה. התוכנית הראשונה שעלתה היתה שה’מוסד’ יארגן כלי שיט כלשהו בקניה, ומשם יצלחו 12 חיילים את אגם ויקטוריה, יסתערו על שדה התעופה המרוחק 1000 מטר בלבד מהחוף, יחסלו את המחבלים וימתינו לחילוץ. תכנית זו נבעה מתוך נקודת ההנחה (שהתבררה כמוטעית) שהאוגנדים לא באמת משתפים פעולה עם המחבלים.

רעיון אחר היה להצניח 1000 צנחנים, ובעצם לכבוש את העיר. היתה רק שאלה “קטנה”: איך הם יחזרו בדיוק?! מלבד זאת - לכבוש עיר לוקח זמן רב מדי, ובינתיים המחבלים עלולים להרוג את כל בני הערובה. רעיון נוסף היה, להצניח את השייטת עם סירות באגם ויקטוריה, ומשם הם ימשיכו הלאה. נסיון שנעשה להצניח חיילים עם סירות בעתלית, הסתיים בחיילים שוחים בצד אחד של הים, ובסירות מנופצות על הסלעים בצד השני. “אני זוכר שביום רביעי, שלושה ימים לפני המבצע, בא אליי מוקי בצר, שמילא את מקומו של יוני נתניהו - ואמר לי: ‘עומר, תארגן חמישה חבר’ה שחיינים טובים, אנחנו הולכים לצנוח לאגם ויקטוריה’ (אגם השוכן סמוך לאנטבה). הם שכחו שהאגם שורץ תנינים, ובכלל, מה יקרה אחרי הנחיתה. כל אותם ימים עלו רעיונות מטורפים וירדו כלעומת שבאו”, הוסיף לספר עומר בר לב.

נכון ליום רביעי בערב, שבע–עשרה שעות למועד סיום האולטימטום, לא נראתה שום אופציה צבאית רצינית על השולחן.

לב חוטפים ביד ה’

בוקר יום חמישי הגיע, ובצה”ל עדיין אין תכנית חילוץ. מפקדי צה”ל גיששו באפילה. לימים העיד הרמטכ”ל מרדכי (מוטה) גור: “כרמטכ”ל הייתי נוכח באסון מעלות, בניסיון החילוץ במלון סבוי, וכן בנסיונות החילוץ בקרית שמונה ובבית שאן. היו לנו טובי המפקדים והחיילים, אבל הסיכון וההימור היה עצום. בחילוץ של מעלות, למשל, היו לנו  22 הרוגים עוד לפני התחלת הפעולה. אמרתי באותם ימים - אני צריך מודיעין. לא אתן למטוס עם מאה צנחנים לנחות באוגנדה אם יכולים לפגוע בו כבר בעודו באוויר או מיד אחרי הנחיתה”.

אולם כאן אירע נס ראשון. באותו בוקר ערכו המחבלים סלקציה והפרידו את הנוסעים הגויים מהיהודים. זו היתה טעות ענקית מבחינתם, כי אנשי ה’מוסד’ עטו על החטופים המשוחררים ושאבו מהם מידע יקר מפז על מקום השבי, על השומרים ועל המחבלים. לראשונה התקבל המודיעין המבוקש. עוד התברר ששליט אוגנדה אידי אמין משקר על העולם כולו, וכי הוא שותף מלא לחטיפה ומגבה את החוטפים בכל.

כל התוכניות שעלו עד אז על השולחן, נשלחו לפח והמפקדים נשלחו לחשוב מסלול מחדש.

כשעה לפני פקיעת האולטימטום של המחבלים, הניח ראש הממשלה על שולחן הממשלה ‘הצעה קשה מאד’ - לשחרר מספר עצירים על מנת שתשעים אזרחים ישראלים לא ירצחו בדם קר. הייתה זו הפעם הראשונה שממשלת ישראל הראתה נכונות כלשהי להתקפל. אולם, עוד בטרם התקבלה ההחלטה, הודיעו החוטפים על דחיית האולטימטום ב–72 שעות נוספות. הזמן הזה היה בבחינת מתנה משמים. נס של ממש.

באותו יום עולה על שולחן המבצעים תכנית חדשה - הנחתת ארבעה מטוסים עם חיילים שינצלו את גורם ההפתעה, ויפרצו לטרמינל במהירות בטרם יספיקו המחבלים לרסס את החטופים באש חיה. במקביל, לוחמים אחרים ישביתו את שדה התעופה של חיל האויר האוגנדי - שכעת היה ברור שהוא משתף פעולה עם החוטפים.

הבעיה הגדולה שכדי להתחיל לירות בחטופים, לא צריך יותר מאשר שניות בודדות של החלטה מצד המחבלים - ואת השניות הבודדות הללו היה צריך לנטרל במהירות בטרם יספיקו להגיב.

בעיה נוספת הייתה - אין דרך שהמטוסים יטוסו ויחזרו למרחק כזה ללא תדלוק. בהשגחה פרטית הסכימה ממשלת קניה - הסכמה לא מובנת כלל - כי המטוסים ינחתו בשטחה לעצירת תדלוק.

התוכנית התבססה על כך שהמטוס הראשון ינחת שבע דקות לפני האחרים. בשבע הדקות האלו היה אמור הכוח הפורץ להשתלט על הטרמינל על מנת לאפשר לאחרים לנחות בבטחון יחסית. החידה הגדולה שעמדה בפני המתכננים היתה, האם אכן יצליח המטוס הראשון לנחות נחיתה חלקה? במקרה ולא, אחוזי הסיכוי של המבצע כולו היו אפסיים. היו גורמים רבים שהצביעו על חוסר יכולת לנחות נחיתה חלקה, כמו העובדה שהמטוס היה אמור לנחות בשעת לילה ללא אורות וללא שדה מואר, וללא הכוונה מצד מגדל הפיקוח המקומי. ומה יקרה אם המטוס יתרסק על חמישים הלוחמים שבתוכו?

למבצע הדמיוני הזה נותרו פחות מ–48 שעות להתכונן…

כדי להמחיש עד כמה הבלבול ביחידה היה גדול באותו הזמן, נזכר עומר בר–לב בסיטואציה שקרתה כאשר עשה דרכו בחזרה לבסיסו. באמצע הדרך הגיע עם רכבו לאסוף את חברו ליחידה. “קבעתי עם מקסי, חברי ליחידה, שאבוא לקחת אותו”, שחזר ברלב. “כשהגעתי, מצאתי אותו ממתין לי עם חליפה ומזוודה. שאלתי אותו ‘מה זו ההופעה הזו?’ הוא אמר: ‘מה זאת אומרת? טסים לאנטבה, איך אתה חושב שטסים לאנטבה?’ חשבתי לעצמי ‘איזה טיפש אני, איך אני לא חשבתי על זה’. אלה היו ממש מחשבה ורעיון לא קונבנציונליים. חשבנו שנגיע לאירופה ומשם ניקח מטוס”…

בכל אותה תקופה, מספר מוקי בצר, סגן מפקד סיירת מטכ”ל ומפקד הכוח הפורץ, יוני נתניהו עסוק במבצע צבאי אחר באיזור סיני, וכלל לא היה שותף בתכנון המשימה שאותה הוא עצמו היה אמור להוביל.

בלילה של יום חמישי קיבלו מפקדי הצוותים ממפקד היחידה, יוני נתניהו, פקודה ראשונית לקראת המבצע - שעדיין לא אושר סופית על ידי הממשלה. על הצוות בפיקודו של בר–לב הוטל לאבטח את הטרמינל בשעה שכוח הפריצה יחלץ את בני הערובה.

“בכוח שלי היו ארבע שריוניות. היינו צריכים לבודד ו’לנקות’ את כל האזור של הטרמינל הישן, שלא היה אלא בית מוארך וסביבו בתים, בו בזמן שהכוח הפורץ היה צריך להיכנס לאולמות הטרמינל שבהם שהו בני הערובה. כל יום שישי, ד’ בתמוז תשל”ו, עבר בהכנות ובהצטיידות. באותו יום קיבלנו בפעם הראשונה את הרכבים. הוטל עלינו לחפש מכונית מרצדס, כי אמרו שאידי אמין נוסע במרצדס ורצינו לתת אשליה כאילו זה המנהיג יוצא מתוך המטוס. מצאו רכב פרטי שאזרח הסכים להשאיל למבצע. הייתה זו מרצדס לבנה, אבל אמרו לנו שהוא נוסע בשחורה. אז צבעו אותה בשחור… רק אחרי המבצע הסתבר שהשליט האוגנדי נוסע בדרך כלל בלבנה”, סיפר עומר ברלב עוד מעלילות המבצע. רק לדמיין שמישהו בדרך היה חושד שאידי אמין לא החליף סתם כך את צבע הרכב.

מפקד חיל האוויר: “עכשיו העניין הזה בידי אלוקים. אם הוא יעבוד בשבת - טוב”

ההכנות למבצע נמשכו בעוד שלא היה ברור אם הממשלה אכן תתן את אישורה למבצע. התוכנית הכללית אמנם עברה ‘למעלה’ לאישור, אולם פרטי המבצע עדיין לא היו ברורים אפילו לא למפקדי הכוחות ומתכנני המבצע.

“24 שעות בלבד היה כדי לגבש את המבצע לפרטיו. הוצגו תכניות, היה תדריך, הושקעה מחשבה, עלינו על הערות וחורים בתכנית. זה היה מאוד שונה מכל מה שהיינו רגילים, אבל פשוט לא היה זמן להתכונן יותר מדי. דברים נעשו בצורה הכי טובה, אבל מאוד מינימלית. כלי הרכב שהיינו צריכים לנסוע בהם בטרמינל, למשל, עשינו עליהם שני סיבובים וזהו. לא היו מספיק תרגולים, שכן גם לא היה ברור אם יתקבל אישור למבצע או לא”.

דיונים רבים נוספים נערכו אצל שר הביטחון דאז שמעון פרס וראש הממשלה יצחק רבין. ראש אג”מ אלוף יקותיאל אדם העמיד בפני הממשלה אולטימטום ביום שבת, יום תחילת המבצע, שעליו סיפר האלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר בעת ההיא: “ראש אג”מ התעקש, אמר ‘אני הפסקתי להיות איש מטה, אני כעת מבצע, אני נותן להם דדליין - שלוש וחצי, אם הם לא מביאים תשובה חיובית אין מבצע היום’. אז אמרתי לו אתה ראש אג”מ, נציג המטה הכללי, לך תודיע אתה לראש הממשלה. הלך, הודיע, מסר להם אולטימטום שלוש וחצי. ואז נרגעתי, אמרתי עכשיו זה בידי אלוקים, עכשיו העניין הזה בידי אלוקים. אם הוא יעבוד בשבת - טוב”.

תכניות כנגד
כל הסיכויים

“האם אתה יכול לנחות בחושך?”, נשאל יהושע שני, מפקד הטייסת ומי שהטיס את מטוס מספר 1 בטיסה בואכה אוגנדה. כשהשיב בחיוב, נדרש להוכיח שהוא עושה את זה גם ללא האמצעים לראיית לילה, שלא היו אז לצה”ל. הרמטכ”ל ומפקד חיל האויר עלו על מטוס אותו הטיס שני, ובאמצעות המכ”ם הנחית אותו. בני פלד, מפקד חיל האויר, שם לב לכך שהמטוס לא הגיע למסלול בצורה אופטימלית, והעיר על כך לשני. “באנטבה זה יהיה בסדר” השיב שני, ומפקד חיל האוויר שלח אישור. כך אחרי טיסת ניסוי אחת בלבד, נשלחו עשרות חיילים לנחיתה חשוכה באוגנדה הרחוקה…

ליל שבת, לילה לפני המבצע, נערך תדריך מסכם. זה היה המודל הראשון והאחרון לקראת המבצע. הטייסים שואלים ולא מבינים. באיזשהו שלב אורי שני מודה: “חבר’ה למען האמת אין לי תשובה בשבילכם”. 

החיילים עצמם חששו והכינו לעצמם תוכנית ב’. עומר ברלב עלה לטיסה כשבכיסו מפת כבישים של אוגנדה וקניה. הוא אמר לעצמו שאם משהו ישתבש, הם יחטפו מכונית וינהגו לקניה הבטוחה יותר…

על מנת להספיק לשעת הש’, נדרש היה לצאת בשעה 15:30 לכל המאוחר, בעוד שההחלטת הממשלה התקבלה 16 דקות קודם לכן.

המטוסים הועמסו בחיילים ובמטענים, וצברו עומס של 22,500 ק”ג יותר מהמשקל המותר. את החשש הגדול מכך ביטא אחד הטייסים שעה שהמטוס רץ על המסלול, באמרו “אנחנו הולכים לטוס, או לפחות לנסוע לקניה”. איכשהו לקראת סוף המסלול הצליח המטוס להינתק מהקרקע ולהמריא. גם זה היה נס מיוחד.

הטיסה עצמה הייתה קשה במיוחד. על המטוסים נדרש לטוס בגובה נמוך במיוחד ובדממת אלחוט מעל הים האדום בשביל לחמוק ממערכות המכ”ם של מצרים וסעודיה, על מנת שלא יגלו אותם. כאמור, לא היו אלו מטוסי  קרב קלים וגמישים, אלא בהרקולסים כבדים שסוחבים עליהם משקל יתר. במקרה והיו מתגלים, לא היה להם כל סיכוי להתחמק מטילים שישוגרו לעברם.

ואז מתרחש אחד הניסים המופלאים של המבצע: לפתע הבחינו הטייסים בקיר צהוב שהזדקר מולם באופן פתאומי. התברר כי סופת חול פתאומית התרחשה באיזור, סופה שלא נצפתה קודם לכן על ידי החזאים. בגלל דממת האלחוט, לא יכלו טייסי המטוס המוביל להתריע על כך, וכל המטוסים מצאו את עצמם בתוך סופת חול עצומה. מתחתיהם הבחינו פתאום בספינות. היו אלו ספינות רוסיות שהדמימו את המכ”מים שלהם בגלל סופת החול, מתוך הנחה ששום מטוס לא יעבור בסופה שכזו… נקל לשער מה היה קורה אם הסובייטים שהיו אז בידידות עם מדינות ערב השכנות, היו מדווחים על המטוסים הפולשים לשלטונות מצרים או סעודיה…

“אני אתאיסט, אבל פה הרגשתי שאלוקים בכבודו ובעצמו מסתכל עלינו ואמר ‘נו, ניתן להם לעבור’…”, סיפר לימים סא”ל אריה עוז, אחד הטייסים לתוכנית.

כאמור, התוכנית היתה שהמטוס הראשון ינחת, ושבע דקות אחריו, עם הישמע היריה הראשונה מכיוון הטרמינל, ינחתו שאר המטוסים אחריו. אריה שני, מפקד הטייסת, הצליח להנחית את מטוס מספר 1 על המסלול שעוד היה מואר. שאר המטוסים הגיעו לנקודת ההמתנה והחלו לחוג סביב שדה התעופה האוגנדי - אך שוד ושבר. סופת רעמים לא צפויה השתוללה במקום. נתן דביר, סגן מפקד הטייסת שהטיס את מטוס מספר 2, הבין כי אין ברירה ושבר את דממת האלחוט על מנת להתריע את הטייסים האחרים ולהימנע מהתנגשות בין המטוסים. אם רק היה באזור מי שמאזין, היה עולה על כך מיד…

לאחר 7 וחצי דקות נחת מטוס 2 על הקרקע בעוד שמטוס מספר 3 מתחיל להיכנס לכיוון נחיתה, אלא שאז מישהו במגדל הפיקוח הבין שמשהו לא כשורה, והוא ממהר לכבות את אורות המסלול. טייס המשנה נצמד אל החלון ומחפש בעיניו את המסלול, אך לא רואה כלום. המטוס ממשיך להנמיך… שמונה שניות לאחר מכן - בום. המטוס נעצר על הקרקע בחבטה אדירה. נס גלוי נוסף!

בחוד החנית

בטן המטוס הראשון נפתחה בינתיים ומתוכה יצאה מכונית מרצדס שחורה, שאמורה הייתה להיות הסוואה. בתוכה ישבו חיילים עם בגדים מנומרים, כשל חיילי צבא אוגנדה. היא הייתה אמורה לדמות את בואו של אידי אמין מנחיתה. אחרי המרצדס היו אמורים לנסוע ג’יפים - שאף הם הובאו במטוסים מארץ ישראל - ובתוכם חיילים.

מספר עומר ברלב: “לפני הטרמינל היה מחסום של אוגנדים. כשהמכוניות עברו לידם, השומרים עשו קפיצה וכיוונו את נשקם לעבר כלי הרכב שלנו. לא ידענו אם זה כמו מחווה–הצדעה, או שהם באמת הולכים לירות בנו. זהו וויכוח שלמעשה לא נגמר עד היום, אבל מפקד הצוות יוני נתניהו נתן הוראה לירות בהם. זה קצת שיבש את התכנית, כי רצינו להגיע לטרמינל בלי שום רעש, כדי להפתיע את המחבלים. אבל הירי בשומרים היה מוצדק; זה סיכון שאי אפשר היה לקחת. כך נפגעה רמת ההפתעה. מתחקור החטופים שנעשה לאחר מכן, נודע לנו כי המחבלים אכן שמעו את היריות שלנו, והם צעקו להם ‘החיילים האוגנדים השתגעו, הם יורים, תשכבו’. איש מהחוטפים לא העלה על דעתו שאלו הם חיילי צה”ל שהגיעו לביקור לא מתוכנן מראש”…

ההיתקלות הלא–צפויה הזאת, כפי שסיפר בר–לב, שינתה כליל את תכנית המבצע: “בטרם עת נפתחו לעברנו יריות מאסיביות ממגדל הפיקוח. מופז ואני התקרבנו, והתחלנו לירות בחזרה לעבר מגדל הפיקוח. היריות במחסום שינו את התכנית. הכוח התקדם צמוד לבניין, ויוני רץ חשוף לעבר הטרמינל. באיזשהו שלב הוא נפגע. החייל הראשון שנכנס לטרמינל, אמיר עופר, כלל לא ידע שהוא החייל הראשון. יוני צעק להם לנוע קדימה. תקלה נוספת: למישהו היה מעצור בנשק, נוצר בלגן בחוליות הצוותים. המבנה המסודר נשבר. כל אחד רץ למקום שאליו הוא חשב שצריך להיכנס”.

“כאילו יד מהשמיים נשלחה אליהם”

עמוס גורן, אז סמל ראשון צעיר, היה אחד מהפורצים לאולם. “אני מסתכל על בני הערובה והם כולם בהלם”, העיד גורן. “הם שוכבים על המזרנים, הורים מחזיקים חזק את ילדיהם, מגינים עליהם בגופם. אמיר (עופר, אחד מלוחמי הסיירת) ואני מסתובבים ביניהם עם המגפון: ‘אנחנו חיילים מישראל’, אנחנו אומרים להם, אמיר בעברית ואני גם באנגלית: ‘באנו לקחת אתכם הביתה’. הם מסתכלים עלינו בתדהמה. רק לפני רגעים אחדים הם היו בעולם אחר, בגיהינום של חוסר ידיעה אם מחר או בעוד שעה הם יחיו או יוצאו להורג; לבטח לא דמיינו שיש סיכוי שצה”ל יגיע לחלץ אותם. ועכשיו, כאילו יד מהשמיים נשלחה אליהם והוציאה אותם מעולם אחד לעולם אחר. כמה מבני הערובה קמים על רגליהם, חלקם נשארים לשכב. אני ניגש לאישה שמגוננת בגופה על בנה הצעיר ואומר לה: ‘הכול בסדר, באנו לקחת אתכם, חוזרים הביתה’. היא מסתכלת עליי במבט המום ומהנהנת: ‘כן, כן’”.

למרות חוסר הסדר והבלגן, הצליחו הכוחות לחדור אל הטרמינל, להרוג את המחבלים, להעלות את החטופים על המטוסים, לפגוע במטוסי חיל האוויר האוגנדי שחנו על הקרקע בסמוך, ולהמריא לתדלוק בקניה. 3 חטופים נהרגו במהלך המבצע, וכן מפקד סיירת מטכ”ל, סגן אלוף יוני נתניהו שפיקד על המבצע. עדיין היה זה מחיר נמוך מאד לעומת החלופות שיכלו להתרחש. נס עצום לכל הדעות.

דוגמא למוחשיותו של הסיכון העצום ולשבריריות של הצלחת המבצע כולו, מספר עומר ברלב, כי התוכנית המקורית היתה שלאחר סיום המבצע, כל מטוס יתמלא ויוצא. ברלב שהיה אמור להיות על המטוס האחרון הבין לפתע, כי מספיק חייל אוגנדי אחד שיירה טיל RPG  על המטוס כשהוא על הקרקע, כדי שכל החיילים שאמורים להיות עליו, יישארו על הקרקע. הוא הרים יד והעיר כי עדיף שהמטוס השלישי יחכה לרביעי. “אם חייל אוגנדי אחד היה מצליח לפגוע בגלגל אחד המטוסים, במיוחד בגלגל המטוס האחרון מבין הארבעה שהשתתפו במבצע, המטוס ובו 50 לוחמים היה נותר באוגנדה כנראה לנצח. רק כפסע היה בין כישלון לבין ההצלחה שקרתה בסוף.

הנוסעים, תחת אבטחה של לוחמי חטיבת גולני, הועברו למטוסי ההרקולס שטסו לקניה, תידלקו והמשיכו לעבר ארץ  ישראל. בית רפואה שדה צה”לי שנפרס בשדה התעופה בניירובי, נותר מחוסר עבודה, לאור מיעוט הפצועים.

במהלך המבצע נהרג יונתן נתניהו, מפקד סיירת מטכ”ל. סמ”ר סורין הרשקו נפצע קשה בעמוד השדרה ונותר משותק בארבע גפיו. שלושה בני ערובה נהרגו במהלך מבצע החילוץ, ואחת (דורה בלוך) נרצחה לאחריו בבית החולים בקמפלה. שישה בני ערובה נוספים נפצעו. כל שבעת המחבלים החוטפים וכ–20 חיילים אוגנדים - נהרגו. אחד עשר מטוסי מיג–17 של צבא אוגנדה, הושמדו על הקרקע.

עד שעה 2:00 בלילה של מוצאי שבת, נחתו בשדה כל מטוסי ההרקולס בניירובי, והחלו לתדלק. בשעה 3:00 לפנות בוקר, אור ליום ראשון, ו’ בתמוז, המריאו כל המטוסים בדרכם חזרה לארץ ישראל, לטיסה ארוכה של כמעט שמונה שעות. בעת שהמטוסים עשו דרכם ארצה, שודרה לראשונה הודעה ברדיו הבי.בי.סי. על המבצע, ועל כך שהמטוסים עושים את דרכם לארץ ישראל. ההודעה פורסמה בטרם עת, וארבעת מטוסי ההרקולס נאלצו להנמיך, מחשש שמדינות האזור יזניקו מטוסי יירוט כדי לעצור אותם בדרכם לארץ ישראל. כשהתקרבו המטוסים לגבולות הארץ, הוזנקו לעברם ארבעה מטוסי פאנטום שהיו בכוננות בשדה–התעופה בארץ ישראל, כדי ללוות אותם בביטחה.

ההפתעה והמהירות של צה”ל היו כל כך גדולים, עד שבסיום הפעולה, התקשר שר הביטחון לאידי אמין כדי “להודות” לו בהלצה על עזרתו לחטופים, לא ידע אידי אמין כלל על המבצע, והזכיר  לו כי “מחר מסתיים האולטימטום של המחבלים על כל המשתמע מכך”…

השמחה הרקיעה שחקים

 בבוקר יום ראשון, בשעה 9:43 נחת בבסיס חיל–האוויר תל–נוף ההרקולס ובו הנוסעים המשוחררים, אחרי טיסה שנמשכה קרוב לשמונה שעות. הנוסעים עברו תדרוך בטחון–שדה באשר למבצע, במהלכו התבקשו שלא למסור פרטים על שלבי המבצע ועל הכוחות שהשתתפו בו.

בסיום התדריך המריאו הנוסעים לנתב”ג, שם חיכו להם ראש הממשלה, שר הביטחון, שרים, חברי כנסת, קצינים בכירים, קרובי משפחה וקהל רב, שבא לחגוג את שחרור החטופים ואת סיומו המוצלח של המבצע.

השמחה בקרב תושבי ארץ ישראל הרקיעה שחקים. עוד ימים ארוכים נשאו שבח והודיה לה’ יתברך על הניסים הגדולים שעשה ה’ עם עמו, עם ישראל. קשרי שבח רבים נקשרו גם לראשם של החיילים והקצינים שחירפו את נפשם במבצע המסוכן הזה, וכפי שהרבי מה”מ עצמו אמר: “בפעולת הצלה זו ראו את מעלת האיכות על הכמות. עם כמה חיילים ומעט כלי נשק - יחסית לצד שכנגד - הצליחו לשחררם. כאן ראו בגילוי שיש בעל הבית לבירה זו”.