הרבה פעמים אנחנו כהורים מעריכים ואוהבים את הבן שלנו, מסבירים ומנמקים לו כמה הוא

הרבה פעמים אנחנו כהורים מעריכים ואוהבים את הבן שלנו, מסבירים ומנמקים לו כמה הוא מיוחד ויורדים לכל פרט. אבל רואים בעיניים של הילד שהוא מחפש את ההתלהבות של ההורה, את ה’וואו’, את שם החיבה… פרופסורים יש מספיק… הוא מחפש משהו עוצמתי יותר. נוגע יותר. מצד שני, לפעמים אנחנו עושים הרבה ‘וואו!’ והילד ממול מחכה שבאמת יכנסו כבר לפרטים ויסבירו לו למה הוא ‘וואו!’. הוא נהנה מהחיבה, אך רוצה להיות שותף ולהיסחף באמת גם לתחושה הזו.

התוועדויות קטנות באמצע החיים, עם הרב חיים ועקנין

א.

“צ-ד-י-ק! מה שלומך? בטח לא אכלת כל היום… בוא צדיק שלי תאכל משהו…” (וחסר לך שלא…)

כן, זאת סבתא שלי. בתור בחור בישיבה קטנה, המילים האלו, האהבה והנתינה האין סופית - מילאו אותי, העניקו לי ביטחון ונתנו לי כח (וגם משקל….).  היא לא ביקשה לראות את התעודה שקיבלתי ולא את הטלפון של המשגיח (מזל שלא…). היא פשוט נתנה את עצמה. את כל כולה.

והיה עוד אדם שחיזק אותי מאוד, ראש הישיבה בישיבה קטנה. סוג הקשר היה אחר וגם המילים שהשמיע באוזניי היו מתונות יותר (טוב, הוא גם נולד במדינה אחרת), אבל היה שם הרבה נתינה השקעה והקשבה.

קטונתי מלהתוועד על שתי דמויות אלו…אלא מה? ללמוד מהם אפשר גם אפשר.

הקשר עם סבתא היה עצמי, מעל כל הפרטים. היא גם לא חיפשה אותם, היא רצתה לאהוב ולהעניק.

הקשר עם ראש הישיבה היה פחות רגשני אבל בתוך כל הפרטים (טוב… הוא ידע כמה דברים שסבתא לא ידעה…). וזה היה גם העוצמה שבקשר הזה. הוא ידע את הפרטים, ושכנע אותי להמשיך ולהשקיע, תוך כדי שהוא מסב את תשומת ליבי לעניינים הדורשים שיפור.

זה עוזר לי להבין את מה שהרבי מסביר ב”דבר מלכות”. הרבי אומר שהחיבור של הקב”ה לעולם נעשה בשני אופנים, במאמר אחד ובעשרה מאמרות.

מאמר אחד מדגיש בעיקר את הכח של הקב”ה שברא את העולם ומציאות העולם לא מודגשת מכיוון שהוא נברא ואין לו מציאות. עשרה מאמרות מדגישים בעיקר את מציאות וחשיבות העולם על שלל הפרטים שבו, ובתוך כל זה מתגלה הקב”ה.

ענין ‘מאמר אחד’ פועל בעולם את העוצמה של הביטול, ו’עשרה מאמרות’ ממשיכים ומקדשים את כל הפרטים שבעולם.

 הרבי מחדש שהיום כל יהודי יכול ‘להמשיך’ את ה’מאמר אחד’ (שיא הביטול) בתוך העולם (בתוך הפרטים). שגם דרגת האלוקות שלמעלה מהעולם שאצלה העולם הוא בטל - תזכה לדירה כאן למטה.

זאת אומרת, שגם ראש הישיבה שיודע עלי הכל - יגיד ‘צ-דיק’ (או צדיק’ל…). לא לוותר על הפרטים הקטנים אך להשאיר יחד עם זאת את העוצמה של האהבה של סבתא (צדיקה שהיא…).

ב.

ועוד נקודה קטנה בענין חינוך (היום זה טרנד חם…).

הרבה פעמים אנחנו כהורים מעריכים ואוהבים את הבן שלנו, מסבירים ומנמקים לו כמה הוא מיוחד ויורדים לכל פרט. אבל רואים בעיניים של הילד שהוא מחפש את ההתלהבות של ההורה, את ה’וואו’, את שם החיבה… פרופסורים יש מספיק… הוא מחפש משהו עוצמתי יותר. נוגע יותר.

מצד שני, לפעמים אנחנו עושים הרבה ‘וואו!’ והילד ממול מחכה שבאמת יכנסו כבר לפרטים ויסבירו לו למה הוא ‘וואו!’. הוא נהנה מהחיבה, אך רוצה להיות שותף ולהיסחף באמת גם לתחושה הזו.

נלמד לחבר את שני הדברים כפי שהרבי מלמד אותנו ב’דבר מלכות’: נאהב עם כל העוצמה ונכניס אותה לתוך הפרטים (עולם קטן זה האדם).

ג.

אני זוכר שכשהייתי ב’קבוצה’ למדתי עם ילד מתוק וחכם ובכל פעם שהוא הבין משהו או שאל שאלה מיוחדת הייתי צועק בהתלהבות ‘גאון!’. עברו שנים, ובכל פגישה שלנו הדבר הראשון שהוא מזכיר לי זה את ה’גאון!’….כנראה שזה עשה לו טוב…

יש בנו ילד שמחפש תמיד משהו עוצמתי, משהו אין סופי, משהו שלא קשור לפרטים, שנוגע עמוק.

אז… צדיקים שלי … אוהב אתכם. ואם אתם חושבים אחרת… כתבו, ונתוועד על זה. באימייל: ybv770@gmail.com