קצה חוט ראשון

שעות ארוכות חיפשו האורחים אחר יהודי כלשהו שאולי מתגורר בשכונה בפרברי העיר ס. פדרו שבמחוז טוקמן בארגנטינה. התושבים הבטיחו להם שאין יהודים בעיר, אבל האורחים המשיכו במסע חיפושים אינטנסיבי לא–הגיוני. את ה’מציאה’ שמצאו, אפילו הם עצמם לא יכלו לדמיין… * בדידי הווה עובדא מרגש במיוחד 

נדמה שאין מי מאנ”ש בארגנטינה שלא נחשף לסיפור השמיימי והמופלא הזה שהתרחש בי’ שבט השנה עם תלמידי ישיבת חב”ד המרכזית. הסיפור התרחש במקום הנופש אליו נדדו - פרבר בעיירה ס. פדרו שבמחוז טוקמן, כעשרים שעות נסיעה מבואנוס איירס. סיפור מפעים זה הפך לשיחת היום, ולא בכדי; זה מעשה המשלב אמונה עזה, עקשנות חסידית וסופו נראה כאילו נלקח מסיפורים המובאים בספר הזיכרונות או בסדרת הכרכים: ‘שבחי הבעל–שם–טוב’.

•

“אל העיירה ס. פדרו הגענו מבואנוס איירס כל תלמידי הישיבה, כבר שבוע או שבועיים לפני יו”ד שבט”, מספר הת’ מנחם מענדל שמענוביץ, מהתלמידים השלוחים בישיבה. “בארץ ישראל ובארצות הברית קוראים לזה ‘ישיבת קיץ’, אך במדינות דרום אמריקה החופשה הגדולה היא בחורף ולכן היציאה היא בחודשי החורף. כשכל מוסדות החינוך נמצאים בחופשה, ביקשה הישיבה להמשיך את מסגרת הלימודים, אך במסגרת נאות דשא.

הנהלת הישיבה חיפשה מקום נידח, הרחק משאונה של עיר. מקומות שונים עלו וירדו עד שנודע שמושל מחוז טוקמן, חואן מנצור, אמנם גוי אך אוהד מושבע של חב”ד, הסכים לסבסד עבור הישיבה את הנסיעה והשהייה במחוז עליו הוא מופקד.

לאחר כעשרים שעות נסיעה, הגענו אל היעד - שכונה מרוחקת בעיר ס. פדרו שבמחוז טוקמן. מהר מאוד התברר לנו שבמקום הפסטוראלי אליו הגענו, מתגוררים כשלושת אלפים תושבים, אך ככל הידוע, אין ביניהם בנים לעם היהודי.

בארגנטינה יש פרויקט יפה של ‘מצווה טנק’ שמסתובב בכל רחבי המדינה. הוא מגיע בעיקר למקומות שבהם לא פועלים שלוחים קבועים, הוא מגיע למקומות רחוקים ונידחים. כששאלנו את האחראי על הטנק האם הוא מגיע גם לאזור הזה, ענה בשלילה בהסבירו כי ככל הידוע לו, אין באיזור יהודים.

כשהגיע היום הגדול י’ שבט - אשר בשנה זו חל ביום שישי - התעקשו כמה מתלמידי התמימים לצאת ל’מבצעים’. העובדה שבעיירה אין יהודים, לא עצרה בעדם והם החליטו לחפש בכל זאת. המקום הראשון אליו יצאו, היה הפארק המקומי אותו פקדו. הם פנו לעוברים ושבים ושאלו אותם האם ידוע להם על יהודים המתגוררים בעיר או בסביבתה.

לאחר שעה ארוכה שלא העלו בחכתם דבר, שבו חזרה אל הקומפלקס בו התארחנו. עם זאת, היו שלושה תמימים שלא ויתרו. הם היו עקשנים במיוחד והמשיכו להסתובב, להתעניין ולשאול. בחלוף שעה נוספת, גם הם השלימו עם העובדה שכנראה אין יהודים במקום. אכזבתם הייתה גלויה. בטרם שבו אל הישיבה, סיכמו בינם לבין עצמם לפנות אל האדם האחרון שיפגשו. הם נכנסו אפוא לחנות פופקורן מקומית, שם מצאו גוי בגיל העמידה ושאלו אותו האם הוא מכיר יהודי המתגורר בעיר?

האיש ענה בשלילה, אך היה נחמד אליהם, וענה שאמנם הוא איננו מכיר, אך במסעדה סמוכה יושבת אישה זקנה ובידה לבטח מידע מוסמך יותר לגבי הימצאותם של יהודים באזור.

קצה חוט ראשון

התמימים יצאו אפוא אל המסעדה הסמוכה, שם פגשו את הזקנה ושאלו אותה האם היא מכירה יהודים המתגוררים בעיר? בתחילה הגיבה בשלילה, אך לאחר מחשבה ארוכה, נזכרה בסיפור שהיה עמה בצעירותה, לפני שנות דור, כאשר שמעה את אחת מחברותיה מגחכת על שכנה שלה שהיא יהודייה. היא זכרה את שמה, אך לא ידעה לספר היכן היא מתגוררת ומה מצבה.

חישוב מהיר העלה שמדובר באישה מבוגרת מאוד, ומי יודע אם היא חיה, ואם כן, מה מצבה הבריאותי. הבעיה הגדולה יותר הייתה לנסות לאתר אותה.

הדרך הראשונה שנצנצה במוחם, הייתה חיפוש בספר טלפונים מקומי. הם חיפשו בספר עד שמצאו את שמה. כשצלצלו למספר הטלפון, לא זכו למענה. הקול הטלפוני האוטומטי הודיע שמספר זה מנותק. אחד התמימים העלה השערה שמי שיוכל להיות להם לעזר, יהיו נהגי מוניות מקומיים. התקווה הייתה, שבגלל שהעיירה אינה גדולה, הרי כולם מכירים את כולם. הם הגיעו אפוא אל תחנת מוניות מקומית, עברו בין נהגי התחנה והתענינו אצלם האם שמעו על אותה ישישה.

השעות נקפו, תיכף יהיו מוכרחים לשוב אל היכל הישיבה כדי להתכונן לשבת. רגע לפני שיצאו מתחנת המוניות, נכנס למקום נהג שסבר שהוא יודע מי היא אותה אישה, והוא אף התנדב להסיע אותם אליה. הנהג עצר להם בקצה העיר על–יד בית עץ קטן, ומסביב לו עשבי פרא לא גזומים.

נחושים נקשו התמימים על דלת הבית וצלצלו בפעמון. חלפה דקה שדמתה לנצח, כשלפתע נשמעה חריקת צירים ודלת הכניסה נפתחה. על מפתן הדלת עמדה אישה זקנה מאוד שהתקשתה לעמוד על רגליה. פניה חרושות קמטים עמוקים המעידים על שנות חיים ארוכות.

ההפתעה ניכרה היטב על פניה, והיא הכניסה אותם אל סלון ביתה, שם היו מונחים כמה סמלי עבודה זרה. אותה זקנה לא המתינה למוצא פיהם של התמימים, והמטירה עליהם שאלות: “מה אתם עושים כאן? מהיכן ואיך הגעתם לכאן? מי כיוון אתכם לכאן?” ברגעים הראשונים היו התמימים בטוחים שהגיעו בטעות אל האישה הלא–נכונה, וזאת בגלל השתי–וערב הגדול שעמד בסלון ושאר סממנים, אך משזו פרצה בבכי מר וממושך, הבינו שאכן הגיעו אל הכתובת הנכונה. אותה אישה ביקשה מהתמימים לשבת על הספה, ושיתפה אותם בסיפור מופלא שהותיר אותם נדהמים ונפעמים.

היא סיפרה שזה עתה חגגה יום הולדת של גיל שמונים ושמונה. היא נולדה וגדלה בפולין, אוד מוצל מאש ממחנות הרצח של הנאצים ימ”ש. כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה, גילתה שכל קרוביה ובני משפחה נספו בשואה. היא הגיעה בגפה לבואנוס איירס, שם התגוררה כמה שנים. משקעי המלחמה גרמו לה לרצות לנטוש את דרך התורה והיא ביקשה לנדוד למקום הכי רחוק שבו לא יהיה אפשר לפגוש יהודים.

במרוצת השנים נולדו לה שלושה ילדים, שני בנים ובת. זו האחרונה נפטרה זה מכבר, לאחר שחלתה במחלה, והנה כעת בן נוסף נפל למשכב בגין אותה מחלה ארורה.

היא סיפרה שחייה הנם חיי בדידות נוראיים, וישנה רק שכנה גויה אחת, טובת לב, שסועדת אותה ובזכותה היא מצליחה לשרוד. בימים האחרונים אותה גויה נוצרייה החלה להפעיל עליה מסכת של שכנועים ולחצים להמיר את דתה. “מה זה עוזר לך שאת יהודייה? הרי כל הצרות באו לך בגין כך”, הייתה חוזרת בפניה פעם אחר פעם.

אמש, ביום חמישי, הגדילה אותה גויה לעשות, ורכשה עבורה את סמל הנוצרים והעמידה אותו במרכז הסלון. כל זה לא שכנע את אותה ישישה להמיר את דתה, על–אף שבמשך שנים ארוכות לא שמרה על הגחלת היהודית, ואף ברחה מיהדותה הכי רחוק שאפשר. “יהודייה נולדתי ויהודייה אמות”, מצאה את עצמה אומרת לשכנתה הגויה בגאווה, אך בלילה התייפחה בבכי מר וביקשה מבורא עולם סימן שהיא אכן בדרך הנכונה.

היא חשה כי לא תצליח להמשיך להחזיק מעמד בלחצים ובשכנועים שלבטח עוד ימשכו ואף יתעצמו. והנה לא חלפו אלא שעות ספורות, ועל דלת ביתה מתדפקים שלושה בחורים יהודים, בלבוש יהודי מסורתי, גאים ביהדותם
ובמורשתם - - -

היא סיימה לספר להם את ספורה ושוב פרצה בבכי חסר מעצורים.

“אני מבטיחה לכם נאמנה, כי אמשיך להיות יהודייה ולא אמיר את דתי, ואפילו אם לשם כך אצטרך להכניס את שתי ידיי לתוך אש”, אמרה בנחרצות.

כעת היה תורם של התמימים לדמוע מהתרגשות.

שעה ארוכה חיזקו אותה בדברים, ודיברו איתה על ההשגחה העליונה שמלווה כל יהודי באשר הוא, גם כאלה שמבקשים לברוח רחוק, הכי רחוק שאפשר.

השמש גלשה לאיטה וזמן כניסת שבת הלך וקרב. התמימים נאלצו לשוב בהקדם אל הישיבה. בדרכם חזור שיחזרו את עקשנותם הבלתי–מובנת למצוא יהודים במקום כזה, למרות שכולם אמרו להם שאין בעיירה יהודים.

הבטחה לנצח

הת’ שמענוביץ חותם את סיפורו, ומשתף בשיחה גם שניים מהתמימים שהיו עדים מכלי ראשון לסיפור המופלא.

“לאחר שהרגענו אותה וסיפרנו לה על הרבי, הוצאנו ממנה הבטחה שמדי ערב שבת תדליק נרות שבת קודש ויהיה הדבר לרפואתה ולרפואת בנה. בפינה בטוחה במטבח הבית העמדנו את הפמוטים שהבאנו מבעוד מועד כאשר את הברכות רשמנו לה בכתב ידנו.

“בטרם יצאנו, הרגישה צורך בשנית להבטיח לנו הבטחה נאמנה, כי לא תנטוש את עמה לנצח”.