מאיר ראנס

‘בית משיח’ ניסה לפענח את התעלומה של החסיד ר’מאיר ראנס ע”ה – איש יוצא דופן שהתמסרותו לרבי מלך המשיח לא ידעה גבולות, ולרבים היה ונותר חידה לא פתורה

מאת: דוב לבנון ואברהם רייניץ

אחד הסיפורים הנהדרים בפולקלור היהודי עוסק ביהודי שכל ימי חייו תוייג כקמצן כרוני, עד שלאחר פטירתו הוצף הרב לפתע בבקשות עזרה מעניי העיירה, ואז התברר כי עד פטירתו העביר להם ה’קמצן’ תמיכה שבועית קבועה, ורק לאחר פטירתו התברר היקפן העצום של מעשי הצדקה והחסד שעשה בסתר.

רבים מהעוסקים בהפצת התורה והחסידות באזור ניו–יורק נזכרו בשבוע שעבר בסיפור זה, לאחר פטירתו של מאסף הצדקה המפורסם הרה”ח ר’ מאיר ראנס. במקרה הזה הצליח ר’ מאיר להסוות את פעולותיו הכבירות דווקא תחת המעטה של מאסף צדקה. אין כמעט חסיד חב”ד שלא פגש אותו אוסף צדקה ב–770 או באולמות השמחה בקראון הייטס, כשתמיד הוא מוצא ומכריז על ‘סיבה’ בשלה דווקא היום צריכים להרבות בצדקה — אבל רק בודדים ידעו שבאמצעות הכסף שגייס בהכרזותיו המקוריות, הקים ר’ מאיר מאות שיעורי חסידות, ועוד פעולות רבות להפצת המעיינות.

בשיחה עם בני משפחתו התברר לי, שאפילו הם לא היו מודעים להיקף העצום של פעולותיו, ובמהלך ימי ה’שבעה’ התוודעו לעשרות פעולות ייחודיות בתחום הפצת המעיינות, שר’ מאיר יזם ומימן באופן קבוע מכספי הצדקה שאסף. לבית האבלים הגיעו חסידים רבים שסיפרו כי ר’ מאיר מימן את פעילותם בהפצת המעיינות, וכעת הם עומדים בפני שוקת שבורה ומנסים למצוא תורמים חדשים להמשך הפעילות. בני המשפחה, שאולי חשבו במהלך השנים שהם יודעים מעט על פעולותיו — גילו שכל מה שידעו היה רק קצה הקרחון…

בין מאות המנחמים שהגיעו במהלך ה’שבעה’ היה אפשר לראות גם את הפירות המבורכים שיצאו ממעשיו הטובים והמאירים של ר’ מאיר — רמ”ים, משפיעים, אנשי חינוך וחסידים ‘רגילים’ סיפרו כיצד הגיעו לחב”ד בזכות שיעורי התניא שר’ מאיר ייסד ומימן במשך למעלה מיובל שנים.

מופת מהרבי הריי”צ, ושבתות אצל הדוד החב”דניק

ר’ מאיר נולד בכ”א טבת תש”א במונטריאל, להוריו ר’ אברהם וגיטל ראנס. הוריו, שהיו ממשפחה חסידית, מצאצאי ה”בני יששכר” מדינוב, שלחו את ילדיהם למוסדות חב”ד שהוקמו בשנים ההן על ידי קבוצת תמימים שהגיעו מאירופה.

הקשר של המשפחה עם ליובאוויטש התהדק, לאחר שאחיו של ר’ מאיר לקה באסטמה חריפה, והתרפא ממנה לאחר שאמו נסעה איתו ברכבת לניו יורק, שם נכנסה ליחידות אצל הרבי הריי”צ, וקיבלה את ברכתו הקדושה. הרבי הפנה אותם לרופא מסויים, שהיה הצינור הטבעי למימוש ברכתו של הרבי. באותן שנים התחתנו אחיות אמו עם חסידי חב”ד שהגיעו למונטריאל והקשר החב”די הלך והתהדק.

לאחר הבר מצווה, בהשפעת החינוך החב”די שקיבל, ביקש ר’ מאיר ללמוד בסמיכות לבית חיינו, ונדד לניו–יורק לישיבת ‘תומכי תמימים’ ששכנה אז ברחוב בדפורד. בשבתות היה מתארח אצל דודו, הרה”ח ר’ יוסף וויינברג, וספג את האווירה החסידית האותנטית.

כבר בגיל צעיר היה אפשר לראות עליו שמדובר בבחור עם יראת שמים ייחודית, עם הקפדה על מנהגי חסידים. בני משפחתו מספרים, למשל, על הקפדתו בקשר לטבילת–טהרה יומית לפני התפילה: לעיתים היה מתארח בשבתות בקהילות בהן אין מקווה, והוא לא נרתע ללכת למעלה משעה הליכה — בגשם או בחום — כדי להגיע למקווה טהרה.

לאחר שסיים את לימודיו בישיבה, רצה אביו שילמד בקולג’, אך ר’ מאיר סירב. אביו כתב מכתב לרבי, בו הוא מבקש שיסביר לבנו שהוא חייב ללכת לקולג’. ר’ מאיר לא ידע מההתכתבות של אביו עם הרבי, ורק כשהגיע הביתה לפסח, סיפר לו אחיו שהגיע מכתב מהרבי…

במכתב, הסביר הרבי מלך המשיח לאביו כי ה’ הוא הנותן פרנסה, והוא נותן זאת גם לאלה שלא הלכו לקולג’. על מה שאביו כתב שהקולג’ לא יזיק לר’ מאיר (באידישקייט), כתב הרבי כי הוא מכיר רבים שהלכו לקולג’ וכולם ניזוקו. את הרעיון כי ר’ מאיר ילמד חצי יום בישיבה וחצי יום בקולג’ — שלל הרבי, בהסבירו כי זה כמו לקפוץ מחדר חם למים קרים כמה פעמים ביום  —  לא שייך שזה לא יזיק.

את הסבריו של הרבי בשלילת הלימודים בקולג’ ניצל ר’ מאיר גם כאשר אחותו סיימה תיכון ואחד האחים שלמד בישיבה יוניברסיטי ניסה לשכנע אותה ללכת לקולג’. ר’ מאיר השקיע שעות שיחה רבות עד שהצטרפה לכמה מחברותיה שנסעו ללמוד בסמינר החב”די ביער שבצרפת.

השפעת סיפורי צדיקים

את פעילותו בהפצת המעיינות החל ר’ מאיר בקעמפ ‘גן ישראל’, שם הדריך מסוף שנות היודי”ם עד אמצע שנות הכפי”ם. באותן שנים, רוב הילדים בקעמפ היו מבתים לא חב”דיים ואף לא דתיים, וזאת הייתה הזדמנות להחדיר בהם מושגי יסוד חסידיים, וליצור קשר להמשך הדרך.

בעוד חבריו שאפו להתקבל כמדריכים קבועים לקבוצות בקעמפ, ר’ מאיר העדיף דווקא להיות ‘מדריך–מחליף’. הסדר אז בקעמפים היה, שכל שלושה שבועות מקבל כל מדריך יומיים חופש. התפקיד של ר’ מאיר היה להחליף את המדריכים בימים בהם נסעו לחופש, כך שבכל יומיים הדריך קבוצה אחרת. היו הזדמנויות שהדריך ילדים בני חמש ובני חמש עשרה באותו שבוע. למעשה, היה מדריך של רוב ילדי הקעמפ

למרות הקושי שבדבר לעבור כל יום לקבוצה אחרת  — העדיף ר’ מאיר להיות ‘מדריך–מחליף’. את הסיבה לכך גילה לידידו יבלחט”א הרה”ח ר’ שמואל מנחם מענדל בוטמן, מי שמכהן היום כיו”ר צעירי אגודת חב”ד בניו–יורק: סיבה ראשונה, כיוון שכך יש לו קשר עם כל הילדים בקעמפ, ויכול להשפיע על יותר ילדים. סיבה שניה, כיוון שהמדריכים היו לוקחים יום חופשי במהלך השבוע, אבל בשבת אף אחד לא לקח חופשה, ומכיוון שלא היה צריך להדריך בשבתות — היה יכול לנסוע בכל שבת ל–770, לשהות במחיצתו של הרבי, ואף להשתתף בהתוועדויות בשבתות בהן נערכה התוועדות.

חלק מסדר היום של מדריך בקעמפ היו השיעורים. מכיוון שהיה צריך למסור מידי יום שיעור — כל פעם לקבוצת גיל אחרת לגמרי, התמקד ר’ מאיר בנושאים ששייכים לכל הגילאים, ולכן היה לומד עם כולם את דיני שלושת השבועות שהזמן גרמא, ואחר–כך מספר להם סיפורי צדיקים. לאור העובדה שרוב ילדי הקעמפ לא היו ממשפחות חב”דיות או דתיות, הקפיד ר’ מאיר לספר לא רק על צדיקים מדורות קודמים, אלא בעיקר על הרבי שליט”א — שהילדים יידעו שיש רבי חי בישראל. שצדיקים זה לא רק  היסטוריה יפה.

על ההשפעה ארוכת הטווח של סיפורי המופת הללו — סיפר ר’ מאיר בראיון שהעניק לגיליון ‘התמים’ לפני כעשור: “אחרי שנים צלצל אלי אחד מחניכיי — שכבר גדל, התחתן ונולדו לו כמה ילדים ב”ה. הוא סיפר לי על אחד מילדיו שחלה במחלה קשה שטרם הצליחו לאבחן אותה באותה עת (ברבות הימים הסיקו כי היא נגרמת מבעיות גנטיות), וביקש ממני את מספר הטלפון במזכירות. הוא נזכר בכל אותם סיפורים שסיפרתי לו בתור ילד על הרבי, והחליט לבקש ברכה לצרתו. באותה עת חדרה לתודעתי ההבנה — עד כמה משפיעים סיפורי הצדיקים שמספרים לילדים קטנים, ופעולתה של השפעה זו לכל החיים”.

“וגדול זכותו (ועוד יותר) ואשרי חלקו”

עם השנים נוצרו לר’ מאיר קשרים עם הרבה ילדים שהפכו לבחורים ולמדו אז בישיבות שאינן חב”דיות. מכיוון שלבחורים אלו היה קשר טוב עם חב”ד, והיו שייכים ללימוד חסידות — דיבר ר’ מאיר עם הרב דוד רסקין, מנהל צא”ח, והחל לארגן שיעורי חסידות בכל הישיבות הללו.

כאשר דיברתי השבוע עם הרב שמואל בוטמן על פעולותיו של ר’ מאיר, הוא התבטא בהתפעלות: ר’ מאיר עבד במסירות למעלה מהזמן. למעשה לא היה זמן במהלך היום שלא הוקדש לפעילות קודש זו. וגם ההצלחה שלו הייתה בהתאם — למעלה מדרך הטבע.

חתנו, הרב ישראל בוטניק, שמע מהרה”ח ר’ לייבל אלבסקי מקליבלנד, על התבטאות ייחודית של הרבי אודות ר’ מאיר: היה זה בשנים בהן הרב אלבסקי שימש כמזכיר צא”ח. יום אחד קיבל מכתב מיהודי נהג משאית חלב, שכתב בהתפעלות שבאחד הלילות בעוד נוסע בהרי ניו–יורק, ראה בחור ישיבה מנסה להשיג טרמפ לניו–יורק. הוא עצר לו, ובמהלך שיחתם התברר לו ששמו של הבחור מאיר ראנס, והוא עובר מקעמפ לקעמפ כדי לארגן שיעורי חסידות, וכעת מנסה לחזור לניו–יורק לאחר לילה של פעילות.

הרב אלבסקי כתב על כך לרבי בדו”ח על פעולות צא”ח, ובמענה סימן הרבי שורות אלו וכתב: “וגדול זכותו (ועוד יותר) ואשרי חלקו”. הרב אלבסקי, שעבד עשור שנים כמזכיר צא”ח, אומר שאף פעם לא קיבל תשובה כל כך מיוחדת על הדוחות שכתב.

ר’ מאיר לא הסתפק בעשרות השיעורים שארגן, ויחד עם ידידו ר’ צבי הירש ברונשטיין רכש קראוון נייד, שכנראה היה טנק המבצעים הראשון, והפעיל ממנו ספרייה יהודית ניידת. הם שילמו לנהג שבכל ימות השבוע עבר עם הספרייה מבית ספר אחד למשנהו, והביא את אור היהדות לאלפי ילדים. מלבד ספרים להשאלה, הייתה בספרייה פינת האזנה לקלטות עם מסר יהודי וחסידי. בתהלוכות ל”ג בעומר שהתקיימו בשנים ההן, עבר הטנק לפני הרבי וגרם נחת רוח גדולה.

בהקשר לזה מספר חתנו, שפעם הייתה חותנתו של ר’ מאיר ביחידות אצל הרבי, והתלוננה לפני הרבי שבגלל ההוצאות הכבדות שיש לר’ מאיר על הפעלת הספרייה הניידת, הוא לא מצליח להביא פרנסה לביתו, ובני הבית סובלים ממחסור. בעקבות הדברים הורה הרבי שהנהלת צא”ח ישתתפו בהוצאות הספרייה הניידת.

זכות זה תעמוד לו בבקשתו

בשלב מסויים החל ר’ מאיר לאסוף את הכסף בעצמו, בעודו ממשיך לנהל את כל הפעילות. הוא מצא מגידי שיעורים — תמימים ובעלי בתים בעלי חוש בהסברת חסידות, ודאג להסיע אותם לישיבות. בתקופות הקיץ, הבחורים היו נוסעים לקעמפים ומוסרים שם שיעורים. במשך יובל שנים המשיך ר’ מאיר בפעולותיו הקדושות, והשיעורים התקיימו במהלך השנה בישיבות, ובתקופת הקיץ בקעמפים.

ברגע שר’ מאיר שמע על אפשרות לפתוח שיעור בישיבה כלשהי, הוא פעל מייד, בלי לחשוב פעמיים על ההוצאות הכספיות הכבדות. כך כאשר נוצרה אפשרות למסור שיעור בישיבת טלז בקליבלנד, אך המגיד שיעור היה בניו–יורק — מימן לו ר’ מאיר טיסה שבועית, העיקר שהשיעור יתחיל בהקדם. במהלך השנים מימן נסיעות ארוכות מניו–יורק לערי השדה, כדי לקיים את מערך השיעורים.

רבים מהבחורים שהתקרבו והגיעו לליובאוויטש, הפכו אחר כך למוסרי שיעורים בעצמם, וכך זכו לגלות עוד ועוד נשמות שנבחרו ללמוד ב’תומכי תמימים’”. לפני כעשור שנים, כאשר דיברנו עם ר’ מאיר על בחורים שהתקרבו והחלו בעצמם למסור שיעורים באופן ד’שליח עושה שליח’, הוא נזכר בסיפור מעניין שהתרחש עם אחד הבחורים שהתקרב והפך להיות אחד ממארגני השיעורים בישיבתו:

את השיעור באותה ישיבה היה מוסר הרב שלמה זלמן מאיעסקי. הוא נשלח ע”י הרבי מלך המשיח בקבוצת השלוחים הראשונה לישיבה במלבורן, וכשחזר משם, החל לנסוע תדיר לאחת הישיבות הליטאיות המפורסמות — למסור שם שיעור תניא. 

באותו שיעור היה בחור שהתקדם ב”ה יפה, וכבר היה לאחד ממארגני השיעור. לקראת פסח, התקופה בה הוא היה אמור לחזור הביתה, הוא נפל ושבר את המרפק — שבר מאד קשה. הרופא שגיבס את ידו אמר לו כי יצטרך להשאיר את ידו מגובסת למשך לפחות שמונה–תשעה חודשים, למרות שבדרך כלל משאירים אותה כך רק חודשיים. הבחור והמשפחה כולה היו מודאגים מאוד.

כאמור, קרה הדבר לפני פסח, וכשחזרו אחרי פסח לישיבה והרב מאיעסקי חזר למסור את השיעור, ביקש ממנו הבחור שיבקש עבורו ברכה מהרבי מלך המשיח. כשהרב מאיעסקי חזר ל–770, היתה השעה בסביבות שתיים לפנות בוקר, ליל שישי — ליל יחידות. הוא כתב פתק בו הזכיר את שמו ושם אימו של הבחור וציין כי הוא אחד ממארגני השיעורים בישיבתו, והכניס את הפתק לרבי.

היחידות הסתיימה בערך בשעה ארבע בבוקר. הרב מאיעסקי נשאר קצת ב–770 — התוועד או דיבר עם מישהו. בשעה חמש בבוקר שמע שהמזכיר ר’ בנימין קליין מחפש אותו. הלה אמר לו כי מיד אחרי היחידות קרא הרבי את הפתק שלו, ויש מענה עבורו! (היה זה דבר נדיר שהרבי יקרא פתק של מישהו ויענה לו מיידית אחרי יחידות).

הרבי לקח את הפתק, הקיף את המילים בהם כתב שהוא ממארגני השיעור, עשה חץ וכתב (תוכן): “וזכות זה (וגם יוסיף) תעמוד לו בבקשתו”.

עברו כמה ימים, והבחור הלך לעבור צילום שיגרתי. הוא נכנס לחדר הרנטגן, עבר את הצילום הנדרש והאחות הלכה לפתח אותו. בינתיים, החל הרופא לבדוק את ידו. הוא הבחין מיד כי ידו אינה נראית כפי שהיתה אמורה להיראות לאחר גיבוס של חודש ללא תנועה ושימוש, ושאלו אם השתמש במשך החודש עם היד. הבחור ענה בפשטות שמכיוון שלא גיבסו לו את כף היד, הוא חשב שהוא יכול להשתמש בה, ולכן שיחק כדורסל עם היד הזאת…

כשהרופא ההמום עיכל את משמעות הדברים, החל לצעוק עליו כי יכול להיות שהוא גרם לנזק בלתי הפיך. משחק כדורסל עם יד שבורה, יכול לזעזע את כל העצם השבורה ממקומה.

בעוד הוא נוזף בו, נכנסה האחות לחדר עם הצילום בידה, והראתה אותו לרופא. הרופא בחן את הצילום והביט בבחור חלופות, בפנים חמורות סבר. הבחור קצת נלחץ, ושאל את הרופא למה הוא מסתכל עליו כך. הרופא, שחודש לפני כן ראה את הצילומים שהעידו על השבר, השיב לו כי הוא אינו מאמין למראה עיניו — “אני מסתכל על הצילום ולא רואה שום שבר”. כשהבחור הסביר לו שהוא קיבל ברכה מרב גדול, התימהון שלו גבר שבעתיים. הוא הורה לו להמשיך עם הגבס חודש נוסף — לבדוק שאין כל טעות.

לאחר חודש היה הצילום נקי לגמרי. השבר החלים לחלוטין. במקום כמה חודשים, הגבס היה על ידו שמונה–תשעה שבועות”.

קשיים בדרך לליובאוויטש

בישיבת ‘תורה ודעת’ החלו שיעורי התניא עוד בשנות הצדי”ק, קודם בואו של הרבי הריי”צ לארצות הברית — על ידי הרב ישראל ג’ייקובסון. משיעורים אלו ‘נולדו’ התמימים, אריות שבחבורה, איתם הקים הרבי את ישיבת תומכי תמימים — בדוגמת הרב מאיר גרינברג והרב מענדל פלדמן ע”ה. במשך השנים עברו אף שיעורים אלו לאחריותו של ר’ מאיר, ששיתף אותנו בזמנו במה שראה ושמע בקשר עם ארגון השיעורים: 

“אחד הבחורים שלמד חסידות ב’תורה ודעת’ רצה להיכנס ליחידות קודם חתונתו, אך הרב גרונר מנע זאת בעדו, ואמר כי יחידות לפני החתונה היא זכות אשר בה זוכים רק תלמידי ‘תומכי תמימים’. הוא ביקש ממני שאפעל עבורו, ואכן הצלחתי לשכנע את המזכיר שהוא לומד חסידות וחב”דניק לכל דבר. הוא מזכיר לי זאת מידי פעם, באומרו שמכיר לי טובה על כך עד עצם היום הזה.

צריך לדעת שלבחורים אלו היו קשיים. לא הכול הלך חלק ופשוט. לחץ מבית — מהורים שלא תמיד אהבו את ה’שיגעון’ החדש של הילד; ומצד שני, הרבה מהם הרגישו כי גם בחב”ד הם לא נקלטו עדיין לחלוטין.

אני זוכר סיפור מעניין, כאשר הורים לבחור שלמד בישיבת ‘אחי תמימים’ בברונקס ואחר–כך בתומכי תמימים בבעדפורד — רצו שהוא יילך לקולג’ (אוניברסיטה), והבחור סירב. ההורים ההמומים והכועסים, ביקשו להיכנס ליחידות לרבי, כדי שישכנע את הבן שלהם ללכת לקולג’ (צריך להבין, שבציבור הדתי והחרדי המודרני בארצות הברית — הסדר הרגיל הוא שאחרי כמה שנים בישיבה הבחור הולך לקולג’. עבורם זוהי מציאות חיים שאי אפשר להיפרד ממנה).

כשנכנסו ליחידות וגילו כי לא יצליחו לשכנע את הרבי להתיר לבנם ללמוד בקולג’, עמדו לצאת מהחדר עם פני ‘מרה שחורה’. אמר להם הרבי שאי אפשר לצאת כך מהחדר, והם חייבים לחייך…

הורה מודאג אחר שאני זוכר, היה יהודי שכמה מבניו התקרבו לליובאוויטש, ודאג שהם לא ימצאו שידוך טוב. את דאגתו זו שח בפני חבר — שהגיע בעצמו לליובאוויטש דרך שיעורי ה’תניא’. החסיד הפיקח שאל את היהודי אם הוא מכיר את ר’ ניסן נעמנאוו. “או, ר’ ניסן? בטח שאני מכיר” — היהודי הכיר את ר’ ניסן מהתקופה שאחרי המלחמה, וזכר כי מדובר ביהודי לא פשוט. “אחרי שהגעתי מקמניץ לליובאוויטש השתדכתי עם נכדתו”, סיים החב”דניק להרגיע את חברו”.

שיעור דרך בית הקברות

על שיעורים במחתרת של ממש, סיפר ר’ מאיר:

“בישיבה במונסי התקיים שיעור די גדול — בערך ח”י תלמידים אותו מסר ר’ אברהם סטון. בתחילה התקיים השיעור בבית כנסת קרוב לישיבה, אך כנראה מישהו הלשין להנהלת הישיבה, כי באחת הפעמים הגיע המשגיח וזרק אותו משם, תוך כדי שהוא מצווה עליו שלא יחזור שנית. הוא לא הסתפק בכך, והזהיר את בחורי הישיבה — בל יהין מי מהם להשתתף בשיעור תניא.

היה זה קצת מאוחר מידי מבחינת הנהלת הישיבה — הבחורים שלמדו במקום, כבר ראו את האור כי טוב, ורצו להמשיך את השיעור. אלא שלתדהמתם גילו כי ראש הישיבה והמשגיח מפטרלים ברכב סביב הישיבה, על מנת לתפוס את אלו העוברים ב’עבירה החמורה’ של לימוד חסידות… התלמידים פחדו מהם פחד מוות.

היו בישיבה כמה בחורים שהחליטו שהם ממשיכים את השיעור, ויהי מה. הם רוצים ללמוד חסידות בכל מחיר. מה עושים? אחד מאנ”ש, ד”ר הייס ע”ה — פסיכולוג במקצועו, פתח את משרדו שהיה במונסי למען המטרה הקדושה. אבל איך אפשר לצאת תחת עינם הפקוחה של המפטרלים מבלי להיתפס?

צמוד לישיבה שכן בית קברות. הבחורים היו יוצאים בלילה החשוך מהדלת האחורית לבית הקברות, שם חיכה להם ה’מגיד שיעור’, ומשם בדרך חתחתים אל המשרד. חזור באותה הדרך — בסיבוב גדול אל בית הקברות ומבית הקברות לישיבה. שלושה מתוך שישה (!) מהמשתתפים בשיעור זה הגיעו לליובאוויטש.

אחד מבחורים אלו פגש אותי אחרי שנים, חיבק ונישק אותי, נתן לי שטר של חמישים דולר תרומה לשיעורים ואמר לי: אם לא השיעור שלך, הייתי נשאר מתנגד…

לא כל ראשי הישיבות התנגדו בצורה שכזאת. ר’ זושא פלדמן, למשל, היה מוסר שיעור ב’בית מדרש עליון’ במונסי — ישיבה שהיתה בראשותו של הרב גדליה שור ע”ה. הרב שור ידע אודות השיעורים, ומכיוון שהיה גר אז בקראון הייטס, היה תופס ‘טרמפ’ עם הבחור מוסר השיעור, בדרכו חזרה ל–770, כשבדרך היו מדברים ארוכות בלימוד.

כאשר הרב ברוך לשס, רב קהילת חב”ד במונסי, הגיע פעם למסור את השיעור הקבוע בישיבת לייקווד, עמד בכניסה לישיבה הרב שניאור קוטלר ע”ה, ראש הישיבה. כשראה את הרכב נכנס לשערי הישיבה, התעניין למטרת בואו של הבחור, וכשנענה, הנהן בראשו בשביעות רצון: “גוט, גוט”.

לראות שיודעים ללמוד

כמו בזמן אדמו”ר הזקן, שהיו שולחים חסידים לשקלוב ולווילנא שישפיעו שם חסידות ויביאו משם חסידים — גם ר’ מאיר שלח תלמידי ישיבת תומכי תמימים לישיבות באזור ניו–יורק, כדי שידברו עם התלמידים בלימוד הנגלה, ויראו להם שלצד לימודי החסידות לא מזניחים את לימוד הנגלה, ואדרבא — לומדים בעמקות גדולה. ר’ מאיר כלכל את מעשיו בחכמה ותבונה הנדרשים בפעילות עדינה מעין זו, ואכן הצליח להקים דורות של חסידים.

בקשר לכך סיפר ר’ מאיר: “לא רק שיעורי החסידות הביאו בחורים לליובאוויטש. הרבה בחורים שהחזיקו עצמם לבני תורה, שנפגשו ב’תמימים’ שידעו ללמוד נגלה, נדהמו לגלות כי בליובאוויטש יודעים ללמוד נגלה. בשביל רבים מהם, היה זה מה שגרם אצלם ליחס כבוד לליובאוויטש ולחסידות; לאחרים היה זה הצעד הראשון בדרך ל’תומכי תמימים’.

אני זוכר כיצד אחד התמימים, שהיה מוסר שיעורי תניא באחד הקעמפים הליטאיים, נכנס פעם לשיחה עיונית עם כמה בחורי ישיבה. הם ראו שהוא בקי יותר מהם בכל נושא, ושלחו את אחד ה’למדנים’ של הישיבה לדבר עימו בלימוד. תוך מספר דקות גילה אותו ‘למדן’ כי אינו מוצא ידיו ורגליו מול התמים.

הפיקחות החסידית, היתה אף היא לכלי חשוב בויכוחים כגון אלה. פעם הרב שלום דובער ליפסקר (כיום שליח כ”ק אד”ש במיאמי ביץ’, פלורידה) היה בקעמפ ליטאי, והם רצו לבחון אותו בלימוד. הבחור השיב בלי היסוס כי הם יכולים לבחון אותו בכל מסכת שהם רוצים. הוא ידע, שבישיבות שלנו ושלהם נלמדות אותן מסכתות, ועל מה כבר יוכלו לשאול אותו? המבחן הסתיים כשהבחורים יוצאים מכליהם מרוב התפעלות — הבחור יודע את כל הש”ס!…

יש לי קרוב משפחה שמשמש כיום כראש ישיבה ליטאית. לפני החתונה שלי, בה ידעתי כי הוא ישתתף, סיכמתי עם שלושה מהתמימים שידעו ללמוד היטב (הרב לייבל קפלן ע”ה, ויבלחט”א הרב שניאור זלמן לאבקובסקי והרב שלום ליפסקר), שאסמן להם מיהו והם ייגשו לדבר איתו. ואכן, כך היה — תוך כדי הריקודים הראיתי להם על מי מדובר. הם ניגשו אליו לאחר מכן בדרך ארץ ובכבוד, וביקשו לשמוע ממנו משהו. הם דיברו איתו בלימוד משך זמן. יומיים אחר כך, הוא הגיע לאחת משמחות השבע ברכות, ושם אמר לי בהתפעלות כי לא ידע שישנם בחב”ד כאלה ‘עילויים’…

פעילות להפצת בשורת הגאולה

ר’ מאיר היה חדור באמונת חסידים טהורה שהרבי הוא מלך המשיח, ופעל לפרסם זאת בכל דרך אפשרית. לצד שיעורי החסידות שארגן, דאג גם להעביר עלונים וחוברות אודות הגאולה, לחלוקה בקרב בני הישיבות. בשנים האחרונות רכש סטים רבים של סדרת הספרים “שמן ששון מחבריך”, ושלח לראשי ישיבות ורמ”ים בישיבות ליטאיות, עמם עמד בקשר.

תדיר היו בכיסו תמונות של הרבי עם הכרזת הקודש “יחי אדוננו” ופרק התהלים של הרבי, אותם אהב לחלק לילדים קטנים, תוך שהוא מטעים: “הרבי אוהב אתכם”. את התמונות הללו חילק לא רק בקראון הייטס, אלא גם בבורו פארק ובוויליאמסבורג, ומול חיוכו הקורן והחם, אף אחד לא יכול היה לעמוד מנגד.

כאשר החל לצאת עלון שבועי להפצת בשורת הגאולה באנגלית — החל ר’ מאיר רוכש כמויות גדולות, ושולח לעשרות יעדים ברחבי ארצות הברית (ראה מסגרת). כל משלוח כזה עלה לו קרוב לשמונה מאות דולר, והוא הלך והגדיל את הכמויות מפעם לפעם.

ר’ מאיר, שתמיד ידע להסביר מדוע דווקא היום צריכים להרבות בצדקה, בוודאי יידע להסביר בישיבה של מעלה — מדוע דווקא היום צריכה לבוא הגאולה השלימה, בהתגלות הרבי מלך המשיח תיכף ומיד ממש, אמן!

מפיץ בשורת הגאולה - בסתר

מאת: הרב גרשון אבצן

כמו רבים מאחיי החסידים — שזכו להכיר את האיש היקר, החסיד ר’ מאיר ראנס — הייתי המום מפטירתו הפתאומית. לרבים רבים מאתנו, הוא פשוט היה ‘חלק מהנוף והריהוט’ של 770, דמות מוכרת בכל השמחות; משלום זכר ועד להתוועדויות יום הולדת. בחיוכו העדין ידע להסב את תשומת ליבנו מדוע יש לתת — דווקא היום — צדקה; פעם זה היה יארצייט, פעם יומא דפגרא, יום אחר זה כבר היה ברית–מילה, או המוכר יותר “לזכות אליהו הנביא”…

על התנא רבי מאיר, שהיה מגדולי ומחשובי התנאים, מספרת הגמרא בעירובין: “גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמוהו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו”. הבנתם? רבי מאיר היה ידוע לכל בחריפותו המיוחדת וחכמתו המרובה, אבל דווקא בשל כך “לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו”.

הגמרא הזו צצה בזיכרוני, כשאני חושב על ר’ מאיר ראנס (ע”ה — זה כל כך קשה לי לכתוב עליו את המילים האלה). אומַר ללא היסוס: רוב “חבריו וידידיו — עמיתי החסידים” לא ידעו “לעמוד על סוף דעתו” של ר’ מאיר, שבשקט ובענווה היה שותף נאמן לפעולות רבות למען הפצת מעיינות תורת חסידות ובשורת הגאולה.

הייתי מעוניין לשתף אתכם בסיפור אישי — שיהיה לעילוי נשמתו:

בימים הראשונים שעברתי לסינסינטי אוהיו על מנת לייסד את הישיבה במקום, היה אצלי ברור שיש דברים שלא לקחתי בחשבון. לדוגמא, מה יהיה חומר החלוקה שתלמידי התמימים יחלקו ליהודים המקומיים במהלך ה’מבצעים’? (זה גם המקום להודות לשליח הנמרץ הרב שלום בער קלמנסון על פתיחת עירו לפעילות הבחורים) זה היה נכון עד לרגע קבלת הטלפון המפתיע מר’ מאיר ראנס.

כשמעבר לקו זיהיתי את קולו, תהיתי, ‘מה הוא יכול לדרוש ממני’. קולו היה — כמו תמיד ידידותי וחם — והוא התעניין לדעת אם לבחורים יש מה לחלק ב’מבצעים’? הייתי בהלם, אך עניתי בכנות “לא ממש”. אז הוא שאל אם אהיה מעוניין לקבל את העלון השבועי ‘הגאולה’ בשפה האנגלית. “כמובן! אבל איך העלונים יגיעו לסינסינטי?”, שאלתי. “אל תדאג!” הוא אמר ולא הסביר.

מכאן ואילך, מידי שבועיים ימים, הגיעה חבילה (בדמי משלוח שהוא שילם! — ופעמים רבות אף במשלוח לילי — 24 שעות!!!) למבנה ישיבה, כאשר על כתובת השולח מתנוססת כתובתו הצנועה של ר’ מאיר, ובתוכה מאות עלונים וחוברות, לפעמים במספר שפות, כל זה כדי ש”העולם ידע שהגאולה מגיעה!”. איזו זכות, איזה איש צדיק!

כיממה אחרי פטירתו, ניגש אליי אחד מהתלמידים השלוחים בישיבה ונאנח: “עכשיו, כשגם ר’ מאיר איננו, איך נצליח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה?” אמרתי לו, הגיע הזמן שלנו להביא את הגאולה, ונחזיר לכאן שוב את ר’ מאיר ביחד עם החבר הכי טוב שלו — אליהו הנביא!!!

והקיצו ורננו שוכני עפר והוא בתוכם, תיכף ומיד ממש, נאו!

 

*) הכותב מכהן כראש ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש בסינסנטי, אוהיו