אחרי עשרים ושתים שנה,

בשבוע זה של ז”ך אדר ראשון, אחרי עשרים ושתים שנה, כאשר מחד גיסא עולה עד לב השמים הזעקה והצעקה הבוקעת מקרב ולב עמוק של כל אחד “עד מתי, עד מתי, עד מתי?!” אי אפשר להסכים ח”ו וח”ו בשום אופן עם מצב נורא זה, בו לא רואים את הרבי שליט”א בעיני בשר ולא שומעים את קולו החוצב להבות אש בגלוי

 החסיד ר’ נחום גולדשמידט היה נוהג לבאר ענייני חסידות בהסברים ובמשלים הלקוחים מן החיים הגשמיים. פעם נתן ר’ נחום משל משני אנשים שמגישים לפניהם מטעמים ומעדנים. האחד מהם הוא עשיר שאוכל בכל יום מעדנים. ואילו חברו עני ואביון, שכמעט אף פעם לא טעם מטעמים כאלו. העני התנפל על צלחת המאכל בהתלהבות עצומה; ראו עליו כי כולו בוער בבולמוס של תאווה היוקדת בו. ואילו העשיר ישב ואכל במתינות ואולי אפילו בקרירות. הוא חתך אט אט את המאכל בסכין לחתיכות קטנות, נעץ בו את המזלג והכניסו לפיו בשקט ובנימוס מבלי שראו עליו כלל את אש התאווה היוקדת.

מי קשור יותר אל המטעמים - שאל ר’ נחום - העני או העשיר? לכאורה נראה ברור שהעני הרבה יותר קשור, שהרי כולו בוער באש של תאווה ואילו העשיר אוכל בשקט ובנימוס. אך האמת היא הפוכה: דווקא העשיר קשור הרבה יותר אל המאכל. והראיה, שאם ינסו לקחת מהם את המאכל - אמנם שניהם ילחמו ויתנגדו, כי שניהם חפצים במאכל ואינם מוכנים לוותר עליו. אולם העני, אם תצליח לנצח אותו ולקחת ממנו את המאכל, הוא אמנם יכעס ויתרגז ויתמרמר, אך בסופו של דבר יירגע ויחזור לשגרת חייו. ואולם העשיר לא יסלח על זאת. הוא ייטור איבה למי שלקח זאת ממנו כל ימי חייו. מה זאת אומרת, איך הלה העז לפגוע בו כל כך ולמנוע ממנו את מה שלבו רוצה וחפץ.

אם כן, מדוע לא רואים עליו את אש ההתלהבות כאשר הוא אוכל? משום שאש נובעת מחיכוך שבין שני גופים. אש קיימת כאשר מישהו נמשך לדבר מסוים שהוא חוץ ממנו ואין לו אותו, והוא רוצה בו מאד. או אז בוערת אצלו אש ההתלהבות והמשיכה אל הדבר. אולם כאשר הוא כבר מגיע אל הדבר והוא נהנה ממנו, אזי אין האש בוערת.

כמו למשל מי שהיה צמא מאד למים ובאותה שעה הייתה לו תשוקה בוערת לזה, “צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים”. אולם כאשר סוף סוף הגיע אל המעיין הנובע מים והוא שותה ממנו בשקיקה, כבר אין רשפי אש של אהבה, אלא אהבה הרבה יותר עצמותית, אהבה שקטה, אהבה בתענוגים של מי שהגיע והתאחד כבר עם הדבר אליו השתוקק.

כך הוא אצל העשיר הרגיל במטעמים ובמעדנים ואינו מתלהב מהם. הוא כבר לגמרי בתוך המאכל, וכאילו התאחד עמו והיו לאחדים ממש.

ללמוד מההתוועדות האחרונה לעת עתה

בשבוע זה של ז”ך אדר ראשון, אחרי עשרים ושתים שנה, כאשר מחד גיסא עולה עד לב השמים הזעקה והצעקה הבוקעת מקרב ולב עמוק של כל אחד “עד מתי, עד מתי, עד מתי?!” אי אפשר להסכים ח”ו וח”ו בשום אופן עם מצב נורא זה, בו לא רואים את הרבי שליט”א בעיני בשר ולא שומעים את קולו החוצב להבות אש בגלוי. ומאידך גיסא - רואים דווקא עכשיו את ההתקשרות המופלאה והעצמותית בין הרבי לבין החסידים. דווקא כאשר כאילו “לקחו מאתנו” את הזכות לראות בעיני בשר ולשמוע דברי אלוקים חיים מאירים ולוהטים מפי מלכנו משיחנו, רואים במוחש עד כמה חסידים קשורים אל הרבי בכל נימי נפשם. גם אלו ובמיוחד אלו שלא זכו לראות את הרבי בגלוי ובפשטות בעיני בשר אף פעם, מקושרים עוד הרבה יותר מאלה שראו ושמעו - בניגוד גמור לכל המצופה בדרך הטבע.

בשבוע זה במיוחד אנו מנסים לחיות עם ההתוועדות האחרונה לעת עתה, בה זכינו לשמוע בגלוי ובפשטות דברי אלוקים חיים מפי הרבי מלך המשיח - שבת פרשת ויקהל–שקלים תשנ”ב. באשר היא השיחה האחרונה שזכינו לעת עתה, היא נושאת בחובה משמעות כפולה, ולכן צריך ללמוד אותה שוב ושוב ולחיות עמה כל הזמן.

[ולהעיר שלמרות שהרבי לא הגיה את תוכן ההתוועדות כולה (ובפשטות לא היה זמן לכך, כי ביום ראשון הייתה חלוקת הדולרים עד הלילה ממש, וביום שני ז”ך אדר הרבי נסע לאוהל והיה שם כל היום עד האירוע), אך באופן יוצא מהכלל הגיה הרבי את התקציר שהוציאו כבר במוצאי שבת. שזהו דבר שכמעט לא היה בפעמים קודמות. וגם זה מוכיח לעיני בשר, אם צריכים בכלל לדבר על כך, “אז דער רבי האט אלץ באווארנט”, שהרבי ידע היטב כל מה שהולך לקרות, והבטיח ודאג מראש לכל מה שצריך].

התוועדות זו הייתה מלאה רגש. הרבי דיבר בה דיבורים לבביים רבים על אודות האהבה לכל יהודי והאחדות עם כל יהודי, להסתכל עליו רק בעין טובה, ולדבר עמו, ועליו, רק באופן חיובי ואוהב. ואפילו דברי מוסר אין לומר לו אלא רק לעתים רחוקות, ואך ורק בדרכי נועם ובדרכי שלום, ורק כאשר מרגישים אליו אהבה עצמית ממש כמו אב לבן. ובאמת צריך להרגיש עוד יותר מאהבת אב לבן, אלא ממש כמו אהבת עצמו, שאז גם דברי מוסר לא שייך. וזוהי העבודה עתה, להתאחד עם היהודי שעומד לידו, למזוג לו “לחיים” ולהסתכל עליו אך ורק בעין טובה.

ושוב, בוודאי שנקודה זו היא היא הנקודה הנפלאה והעיקרית של התוועדות זו בנוגע לפועל, ועמה עלינו לחיות כל הזמן. אך בנוסף לכך אנו מנסים לחיות לא רק עם נקודה זו, שהיא בנוגע לרגש הלב והמעשה בפועל, אלא גם עם החב”ד, עם ה”מוחין”, עם הרעיון המרכזי של כל ההתוועדות. והוא, ההבדל בין “ויקהל” לבין “פקודי”: “ויקהל” הוא ביטול כל הפרטים והקהלתם אל הנקודה. אי התחשבות בפרטים ובגדרים המיוחדים של כל אחד. שלילת המציאות והייחודיות של כל אחד. לטובת הנקודה והכלל - עצמותו יתברך, שלמעלה מהכל. שבמדרגה זו “אני לא נבראתי (אין לי שום מציאות כלל וכלל, אלא אך ורק) לשמש את קוני”. “אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות”.

ואילו פרשת “פקודי”, לעומת זאת, מדגישה את העובדה שסופרים כל פרט ופרט ומדגישים את הייחודיות והמיוחדות שבו, כדי לנצלם לעבודת ה’. שאז אמנם חודרים יותר בתוך העולם, אבל לא מגיעים כל כך “אליו יתברך”, אלא רק אל מדרגת האלקות ששייכת להאיר בעולם. ובמדרגה זו “אני נבראתי (אני כן מציאות לעצמי, אלא שיש לי תכלית, כדי) לשמש את קוני”. “מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות”.

וכאשר קוראים את “ויקהל” בפני עצמה (ומזה לוקחים את ההוראה גם לשנים שקוראים אותם יחד, כיוון שהתורה כולה היא נצחית וכל ענין בתורה הוא הוראה לתמיד) מודגשת כאן העבודה של “ויקהל” לחוד - לא להתחשב בפרטים ובגדרים של העולם. לשלול ולבטל ולהקהיל את הכל אל הנקודה, אל העצם שלמעלה מהכל.

ולכן קוראים אז את פרשת שקלים דווקא עם “ויקהל” (ולא עם “פקודי”) - משום שגם תוכנה ועניינה של פרשת שקלים הוא: לא לתת דבר שלם, אלא דווקא “מחצית”.

ואף שהשווי של מחצית זו הוא “עשר גרה”, התורה לא מזכירה את המספר עשר המורה על השלמות, אלא מדגישה “עשרים גרה השקל, (ואתה תתן רק חצי מזה) מחצית השקל תרומה לה’”. היינו שכאן לא מודגשת השלימות של הפרטים והגדרים, אלא דווקא העניין של “מחצית”, שאף אחד ושום דבר אינו שלם ואינו מציאות כלל, עד שלא יתבטל ויתאחד לגמרי עם הקב”ה, ובגלל זה גם יתבטל ויתאחד עם עוד יהודי. כלומר, עניינה של “ויקהל–שקלים” הוא הביטול בתכלית והיציאה וההתרוממות לגמרי למעלה מן העולם. אל הנקודה, אל העצם, שלמעלה מהכל.

מאידך, התוכן של “פקודי” הוא להיפך. לא לשלול את הפרטים ולבטל ולהקהיל אותם אל העצם ואל הנקודה, אלא לספור כל פרט לחוד ולנצל את תוכנו ועניינו המיוחד בשלמות לאלקות. להכניס את האלקות לתוך מציאותו של העולם. שהמציאות עצמה (לא רק תתבטל לאלקות, אלא) תהיה בעצמה אלקות.

וכאשר “פקודי”, שתוכנה ועניינה הוא להכניס את האלקות דווקא לתוך מציאות העולם, באה אחרי “ויקהל”, שתוכנה ועניינה הוא לשלול ולבטל לגמרי את העולם אל האלקות, אזי מודגש כאן שצריך להכניס את כל ה”עצם” שהיה ב”ויקהל” - אל תוכם של כל פרטי וגדרי העולם.

כשקוראים “פקודי”
|יחד עם “שקלים”

נקודה זו מודגשת במיוחד בשנים שקוראים את “פקודי” יחד עם “שקלים”, כמו השנה (ראה הערה 79 בשיחה שהכינו להגהה). כי כאשר קוראים את “ויקהל” עם “שקלים” כמו בשנת תשנ”ב, הרי בפרשת “ויקהל–שקלים” מודגשת רק העליה וההתרוממות מעלה מעלה. ואילו ב”פקודי” מודגשת רק הירידה וההמשכה מטה מטה. אולם כאשר קוראים את “פקודי”, שתוכנה ועניינה הוא להכניס את האלקות דווקא לתוך מציאות העולם, יחד עם “שקלים”, שתוכנה ועניינה הוא השלילה והביטול אל הנקודה והעצם, אזי מודגש במיוחד שצריך להכניס את כל הנקודה והעצם שלמעלה מהכל (המודגש בפרשת שקלים) - דווקא בתוך מציאות העולם.

כעת, בשנת תשע”ד, אחרי כל מה שעברנו מאז, מגיעים לכך שהעצם והנקודה לא נשארים למעלה, אלא נמצאים דווקא באופן של “פקודי”, דווקא בתוך מציאות העולם, בהתגלות המלאה לעיני כל תיכף ומיד ממש.

אמר ר’ מנחם חתניה

ב”דבר מלכות” שבת פרשת תצווה, מדבר הרבי שכל העילוי הנפלא של חודש אדר הוא רק בגלל יום ההולדת של משה רבינו בו. שכן “הנשיא הוא הכל”, ויום הולדתו היא יום ההולדת של כלל ישראל ושל כל אחד ואחת מישראל. וכיוון שביום ההולדת גובר מזלו של האדם, הרי בכל חודש ההולדת של משה רבינו גובר מזלם של כלל ישראל. ולכן מאיר אז העצם של משה רבינו, “ואתה תצווה”, ה”אתה” של משה רבינו, שהוא דבר אחד עם ה”אתה” האמיתי, עצמותו יתברך. ועניינו הוא מצד אחד תכלית הביטול והמסירות נפש.

לכן, משנולד משה נתמלא הבית כולו אור. ועיקר עבודתו של משה הייתה להקים את המשכן ולהשרות את השכינה למטה. וכאשר מגיע השבוע האחרון של חודש אדר, כשרואים את משה מתחיל להקים את המשכן (בשבעת ימי המילואים), ולפתע הוא עצמו מפרק אותו. “והיו ישראל יראים”, “שהיו ישראל אומרים הרי עשינו המשכן, מתי תבוא השכינה ותשרה בתוך מעשה ידינו”. “שלח להם על ידי משה: מה אתם יראים, כבר באתי לגני אחותי כלה … לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי מתחילה. וכי עיקר שכינה אינה בתחתונים הייתה?! (בתמיהה) … משה (שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין) הורידה מן העליונים לתחתונים”.

ואם כל זה לא מספיק ברור, מוסיף הרבי בהערה 81 “ובשיר השירים רבה שם: אמר ר’ מנחם חתניה … - דיש לומר, שרומז על שלימות הענין דהשראת השכינה למטה על ידי גואל (ראשון הוא גואל) אחרון ש”מנחם שמו”“. וממשיך שבחודש אדר הענין נשאר עדיין למעלה, (“אדר” מלשון) “אדיר במרום ה’”. ועיקר ושלימות ההמשכה למטה שייכת לראש חודש ניסן, שאז הוקם המשכן בשלימות.

ובלשון המאמר של קבלת הנשיאות, ד”ה באתי לגני תשי”א: “וזה תובעים מכל אחד ואחד מאתנו, דור השביעי, דכל השביעין חביבין. דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו, ולא על ידי עבודתנו, ובכמה עניינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום הנה כל השביעין חביבין. שנמצאים אנחנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא. והעבודה, לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא … וכיוון שכבר עברנו את כל העניינים, הנה עכשיו אין הדבר תלוי אלא בנו, דור השביעי. ונזכה זעהן זיך מיט’ן רבי’ן דא למטה אין א גוף ולמטה מעשרה טפחים, והוא יגאלנו”. ונכריז לפניו כולנו כאחד עם כל העולם כולו: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!