המשפיע הנודע ר’ מענדל היה מעיד על ר’ משה נפרסטק ואומר: “ר’ משה איז ‘א פאך מאן’”.

המשפיע הנודע ר’ מענדל היה מעיד על ר’ משה נפרסטק ואומר: “ר’ משה איז ‘א פאך מאן’”. הוא אומן במלאכתו כמשגיח ומשפיע, והוא דווקא פועל על התלמידים שיהיו כראוי” >> סיפורים וזיכרונות אחר דמותו של המשגיח והמשפיע הבלתי נשכח, החסיד ר’ אברהם משה (“מוישקע”) נפרסטק ע”ה.

הנושא השבוע היה צריך להיות, ואכן צריך להיות והנו “עשו כל אשר ביכולתכם”, אולם אינני יכול להתעלם מכך שביום הבהיר י”א בניסן השנה השתתפנו בהלווייתו של אחד המיוחד, המשגיח והמשפיע הבלתי נשכח, החסיד ר’ אברהם משה (“מוישקע”) נפרסטק. זכיתי להיות תלמיד שלו במשך כמה שנים, ולאחר מכן לעבוד עמו בצוותא יותר מעשרים שנה בישיבת ‘תומכי תמימים’ בכפר חב”ד.

כפי המנהג שקבע הרבי שליט”א מלך המשיח, אמנם אין מספידים אצל חסידים, אולם מספרים סיפורים מהנפטר, ובפרט ממה שאפשר וצריך ללמוד ממנו. בוודאי רבים הסיפורים שסופרו ועוד יסופרו, אולם אענה את חלקי בכמה סיפורים שהייתי עד להם, וללמד על הכלל כולו יצאו. שכל אחד מאתנו ילמד מזה כיצד לעשות “כל אשר ביכולתו” כדי להביא את ההתגלות הנכספת.

אומן במלאכתו כמשגיח ומשפיע

כשנכנסתי ללמד בישיבה בכפר חב”ד בשלהי שנת תשמ”א, על פי הוראת הרבי מלך המשיח, הרגשתי בתחילה הרגשת שפלות ליד הרבנים המבוגרים ממני בהרבה, חברי הנהלת הישיבה, שעד לפני זמן קצר הייתי תלמידם. ואמנם תקופה די ארוכה לא נקראתי ולא הגעתי לאסיפות ההנהלה. הרגשתי שאינני מסוגל להביע דעה כשווה בין שווים לידם.

הפעם הראשונה שנקראתי לאסיפת ההנהלה הייתה כשעמדה על הפרק שאלת ה’קבוצה’. כמה מחברי ההנהלה ביקשו לדחות את ה’קבוצה’ בשנה, ולשלוח את התלמידים ל–770 אחרי שיעור ד’. המשפיע ר’ מענדל פוטרפס נלחם בכל כוחו נגד מגמה זו, וטען שחייבים לשלוח את התמימים לרבי כמה שיותר מוקדם. עמו בדעה אחת היו כל הצוות של לימוד החסידות בישיבה. באותה אסיפה התקיימה הצבעה כדי להחליט סופית על הצעה זו, והמשפיע ר’ מענדל קרא לי במפגיע לבוא לאסיפה כדי שיהיה קול נוסף בעד הקדמת ה’קבוצה’. המשגיח ר’ משה נפרסטק ייצג את דעתו של ר’ מענדל, יחד עם כל הצוות של חסידות. הוא טען שה’קבוצה’ צריכה להמשיך באותו אופן כפי שהייתה עד עתה אחרי שיעור ג’, ומישהו אחר ייצג את דעת הסוברים שיש לאחר את ה’קבוצה’ בשנה.

אחרי שהוצגו שתי הדעות, התקיימה הצבעה להחליט ברוב דעות מה עושים. אחד המשתתפים טען שבעצם אין כאן כמה דעות אלא רק דעה אחת, שכן דעתו של ר’ מענדל היא אוטומטית דעתו של כל הצוות בחסידות. מישהו אחר הרהר בקול האם כל מי שנמצא כאן (כלומר, גם אני) יכול להשתתף בהצבעה. מיד נענו כולם ואמרו שכל מי שנמצא כאן יש לו זכות להביע את דעתו, וההצבעה התקיימה. הרב החסיד ר’ אברהם לסקר ע”ה, שהי’ גם הוא יותר צעיר, אמר שאין הוא מסוגל להביע דעה בדבר כה גורלי, וכך היו הקולות שקולים בדיוק, והייתה לי הזכות שהקול שלי הכריע את הכף וה’קבוצה’ המשיכה אחרי שיעור ג’. כך זה נמשך כל ימי חייו של המשפיע ר’ מענדל.

לא הייתה זו ההזדמנות היחידה שר’ משה נפרסטק ייצג את דעתו של המשפיע ר’ מענדל. זה היה המצב הרגיל בכל מקום ובכל נושא שהיה ויכוח איך צריך לנהוג.

למרות כל המסירות של ר’ משה אל המשפיע ר’ מענדל, הוא לא נרתע גם מלהפריע לר’ מענדל שוב ושוב בהתוועדויות. ר’ מענדל, בגלל ה’פאנאטיות’ החסידותית שלו, לא אהב לדבר בעברית, ואילו ר’ משה תבע ממנו ללא הרף לדבר בשפה שיבינו התלמידים. באומרו: הרבי לא שלח את ר’ מענדל לאוסטרליה, אלא לארץ הקודש. ועליו למלא את השליחות ולהתוועד גם עם התלמידים מהארץ שאינם מבינים באידיש.

מצד שני, גם ר’ מענדל לא חסך את שבטו מר’ משה, בטענה שהוא אוהב יותר מדי את התלמידים ואינו מתעקש עמם על קבלת עול מוחלטת - להיות ב’זאל’ בדיוק בשבע אפס אפס וכדומה. אבל מאידך, כשדובר על כך באסיפות הצוות, הי’ ר’ מענדל אומר: מה לעשות, למרות כל הטענות, ר’ משה איז “א פאך מאן”. הוא אומן במלאכתו כמשגיח ומשפיע, והוא דווקא פועל על התלמידים שיהיו כראוי.

שכולם יראו ויבינו היכן נמצאת האמת

ר’ משה נפרסטק היה מתלמידיו המובהקים של המשפיע החסיד העובד ר’ שלמה–חיים קסלמן. ר’ שלמה–חיים היה המשפיע בישיבה שנים רבות, עד לפטירתו בי”ט אייר תשל”א, ורק לאחר מכן שלח הרבי את ר’ מענדל להיות משפיע בישיבה.

האמת ניתנת להאמר ששני משפיעים אלו, ר’ שלמה–חיים ור’ מענדל, למרות ששניהם היו חסידים גדולים אמיתיים, היו בעלי אופי שונה ואפילו מנוגד בנושאים רבים. ר’ שלמה–חיים היו כל חייו “עבודה” ועל כך הוא דיבר כל הזמן ומסר את נפשו לחנך את התמימים לכך. ואילו ר’ מענדל היו כל חייו “רבי”, ועל כך הוא דיבר כל הזמן ומסר את נפשו לחנך את התמימים לכך.

ר’ משה נפרסטק היה בכל מהותו תלמיד של ר’ שלמה–חיים. הוא דרש מעצמו “עבודה” ודרש זאת גם מתלמידיו ללא הרף. הוא היה מתוועד כל הזמן על הנקודה שמטבע החסידות לא נשתנתה ולא תשתנה. איזהו חסיד, מיהו חסיד - מי שעובד עם עצמו. מי שלא עושה מה שמתחשק לו ועושה מה שלא מתחשק לו. עבודה. ‘אתכפיא’. אם אתה רוצה לקום בשעה אחת עשרה וקמת בשעה רבע לאחת עשרה, יש לך שייכות במשהו לחסידות. אבל אם אתה עושה רק מה שמתחשק לך, ולו יהא זה הדברים הטובים ביותר - אין לך שום שייכות לחסידות. ובכל זאת, כשהגיע ר’ מענדל, ור’ משה זיהה את האמת החסידותית שלו, הוא הפך להיות המייצג שלו בכל מקום ובכל נושא. ולא פעם אמר לי: “צריך שכולם יראו ויבינו היכן נמצאת האמת ולמי צריך להתבטל ולשמוע ולציית”.

למרות עיסוקיו הרבים של ר’ משה בפרדס האתרוגים (וכפי שחסידים שמו לב למסופר ב’קונטרס עץ החיים’, בו מתווה הרבי הרש”ב את הסדר ב’תומכי תמימים’, ומדבר על כך שישנה תקופה בה המשגיח והמשפיע עסוק במסחר האתרוגים), הרי נוסף למסירותו הבלתי רגילה בשמירת סדרי הישיבה בדיוק, הוא השתתף תקופה ארוכה לא אחת באסיפות הצוות המצומצם של חסידות אחרי תפילת שחרית פעמיים בשבוע, מלבד אסיפת צוות הישיבה כולו פעם בשבוע בלילה אחרי סדר חסידות בביתו של אחד מהצוות, כל פעם במקום אחר. כל זה ביוזמתו של ר’ מענדל. שם היה ר’ משה מקריא קטעים נפלאים שגילה באגרות קדשו של הרבי הריי”צ אודות חסידים ומקושרים מהדורות הקודמים שמהם צריכים אנו ללמוד איך להתנהג ואיך להיות.

דבקות באמת ללא פשרות

אחרי ג’ תמוז, כשהיו ויכוחים בין אלו שאחזו ואוחזים בכל כוחם ב”יחי אדוננו”, לבין אחרים שטענו שיש לקפל ח”ו את הדגל של משיח - אמר לי ר’ משה לא פעם ולא פעמיים: “בטוחני בכל מאת האחוזים, כי אם היה חי עמנו המשפיע החסיד העובד ר’ שלמה–חיים קסלמן, הוא היה ניצב בראש הקוראים לכל העולם לקבל את מלכותו של הרבי מלך המשיח”.

ניקח מר’ משה את הדבקות באמת ללא פשרות. את הדרישה הבלתי מתפשרת לעבוד ולהתייגע, לא לעשות מה שמתחשק ולעשות את מה שלא מתחשק. את האהבה והחיבה לכל אחד, ובפרט לתלמידים, יחד עם המלחמה בלהט רב להחדיר בכולם את מה שצריך להחדיר. את הביטול המוחלט אל הרבי מלך המשיח, וממילא לקיים את קריאתו האלוקית המהדהדת באוזננו: “עשו כל אשר ביכולתכם” להביא בפועל את שלמות ההתגלות של הרבי מלך המשיח שליט”א לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.