מצב הגלות – להיותו למשך זמן בלבד “ רגע קטן ” – הרי זה ע ” ד ובדוגמת “ מום עובר ”

מצב הגלות – להיותו למשך זמן בלבד “רגע קטן” – הרי זה ע”ד ובדוגמת “מום עובר”, ובכן, ישנם עניני עבודה שביחס אליהם אין זה נחשב למום, ובמילא, בענינים אלו יכולה להיות עבודתו בשלימות, במצב של גאולה; אמנם, ישנם עניני עבודה שביחס אליהם גם “מום עובר” נחשב למום, ומכיון שכן, גדולה הצפי’ והתשוקה הבקשה והדרישה כו’, לגאולה האמיתית והשלימה, שדוקא אז יוכל לעבוד את עבודתו בתכלית השלימות בכל הענינים * משיחת ש”פ ראה, מבה”ח אלול ה’תשמ”ו – בלתי מוגה

א. חודש אלול, חודש האחרון דחדשי השנה, הוא – חודש התשובה, חודש ה”חשבון” על כל השנה כולה, כדי לתקן ולהשלים את עניני העבודה דכל השנה כולה,

כדאיתא בכתבי האריז”ל שמ”ש “ובכתה גו’ ירח ימים” קאי על חודש אלול, זמן התשובה, היינו, שלאחרי הנצחון במלחמת היצר (“כי תצא למלחמה על אויביך”) ושביית הגוף (“ושבית שביו”), שבו נמצאת (“וראית בשבי’”) “אשת יפת תואר”, דקאי על הנשמה – אזי צריכים להיות כל פרטי עניני העבודה שבכתוב, “והבאתה אל תוך ביתך וגו’ ובכתה גו’”, עד “והיתה לך לאשה”, שלימות ענין הנישואין כו’ (כמבואר בכתבי האריז”ל, וביתר ביאור ואריכות – בדרושי אדמו”ר הזקן בלקו”ת על פסוקים אלו),

אשר, זוהי גם ההכנה המתאימה לכללות העבודה דשנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה.

וכאמור, ענין זה מתחיל כבר משבת מברכים חודש אלול – שבו נמשכת ברכה ונתינת-כח לעניני העבודה דחודש אלול.

ובפרט על-פי סיפור כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו בשיחתו הידועה אודות העיירה ליובאוויטש – שהחל משבת מברכים אלול הורגש כבר בליובאוויטש האווירה של אלול (“אלול-אויר”), כפי שמתאר בפרטיות כו’, אשר, מכיון שכ”ק מו”ח אדמו”ר סיפר על כך בהיותו בריחוק מקום וריחוק זמן מליובאוויטש, במקום שונה וזמן שונה, ולא עוד, אלא שציוה לפרסם את הדברים באופן של דפוס, פירסום לדורות – מובן, שכוונתו היתה לקבוע ענין זה בתור הוראה לדורות, בכל זמן ובכל מקום.

ב. ובפרטיות יותר – איתא בספרים שבראשי-תיבות ד”אלול” (א’ מאופני הלימוד בתורה, כפי שמצינו כמה ענינים שלמדים מראשי-תיבות) מרומזים כל עניני העבודה:

“אלול” ר”ת “אנה לידו ושמתי לך” – דקאי על ענין התורה, “דברי תורה קולטין”.

“אלול” ר”ת “אני לדודי ודודי לי” – קשר וחיבור “אני” עם “דודי” (הקב”ה) – ענין התפלה (עבודה), וכן ענין התשובה – “להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לקבל תשובה מאהבה”,

“אלול” ר”ת “איש לרעהו ומתנות לאביונים” – גמילות-חסדים,

ונמצא, שבר”ת ד”אלול” מרומזת כללות העבודה בג’ הקוין דתורה עבודה (תפלה) וגמילות-חסדים, שעליהם “העולם עומד” ו”העולם קיים”, וכן ענין התשובה – היסוד וההקדמה לכל עניני העבודה.

זאת ועוד:

“אלול” ר”ת “אשירה לה’ ויאמרו לאמר” (או “לה’ ויאמרו לאמר אשירה”) – שירת הים, אשר, בשירה זו נרמזת גם השירה דלעתיד לבוא, “שיר חדש”, כמאמר רז”ל “אז ישיר, שר לא נאמר אלא ישיר”, לשון עתיד.

ונמצא, שבר”ת דאלול מרומז (בהוספה על תורה עבודה גמ”ח ותשובה) גם ענין הגאולה – תכלית השלימות דכל מעשינו ועבודתינו בתורה עבודה וגמ”ח ותשובה.

ג. ויש להוסיף, שענין הגאולה הוא (לא רק תכלית השלימות דמעשינו ועבודתינו, אלא) גם חלק מהעבודה עצמה:

לכל לראש – האמונה בביאת המשיח והציפי’ לבואו, אשר, ענין זה הוא מיסודי הדת, וכפסק-דין הרמב”ם: “כל מי שאינו מאמין בו (במלך המשיח) או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר (“שכל הספרים מלאים בדבר זה”), אלא בתורה ובמשה רבינו כו’”,

כולל – הבקשה והתביעה והצעקה כו’ שיבוא משיח צדקנו תיכף ומיד, כפי שמבקשים בתפלת העמידה ג’ פעמים בכל יום (כולל – שבתות וימים טובים): “ותחזינה עינינו בשובך לציון”, ובתפלת י”ח ברכות [שאומרים בימי החול, אם כי בעצם שייכת היא אף לשבת ויום-טוב, שהרי “מן הדין הי’ ראוי לתקן גם בשבת ויום-טוב כל ברכות אמצעיות . . אלא שמפני כבוד שבת ויו”ט לא הטריחוהו חכמים כו’”] – מקדימים: “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קוינו כל היום”, אשר, על-ידי-זה מקרבים וממהרים את ביאת משיח צדקנו (כמדובר כמה פעמים בארוכה).

ועוד – וגם זה עיקר:

כדי שהעבודה בכל עניני התורה ומצוותי’ תהי’ כדבעי – צריך להיות האדם העובד במצב של גאולה, היינו, גאולה מכל ענינים המבלבלים כו’, על-דרך מאמר רז”ל “לא ניתנה התורה כו’ אלא לאוכלי המן”, שלא היו להם בלבולים מעניני העולם, מכיון ש”אכילתם” (כולל גם כל שאר צרכיהם) היתה מן המוכן, “לחם מן השמים”, שאין בו פסולת כו’ (ועל-דרך-זה “שמלתך לא בלתה מעליך” – מכיון ש”ענני הכבוד היו שפין בכסותם ומגהצים אותם”).

ולכן, כאשר יהודי יודע וחושב ומתבונן כו’ שמצב הגלות אינו אלא ל”רגע קטן” בלבד, ותיכף ומיד ממש תבוא הגאולה האמיתית והשלימה – הרי כל ההעלמות וההסתרים דחשכת הגלות אינם מפריעים לו לעבוד עבודתו מתוך שמחה וטוב לבב (להיותם דבר זמני בלבד, ודוגמתו בהלכה – שינוי החוזר לברייתו לאו שמי’ שינוי), ובמילא, יכולה להיות עבודתו באופן של גאולה, מעין ודוגמת הגאולה העתידה, ועל-דרך “עולמך תראה בחייך”.

ויש לומר, שענין זה בא לידי ביטוי באמירת שירת הים (שבה מרומזת השירה דלעתיד לבוא) בתפלת כל יום ויום – שבכל יום ויום אומר יהודי בתפלתו לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה.

[שהרי, אף שעיקר התפלה היא תפלת העמידה, מכל-מקום, גם ההכנה לתפלת העמידה נאמרת לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה, ובפרט חלק ה”שירה” שבתפלה – ענין כללי בתפלה, שהרי “שירה” היא א’ מעשר השמות (אופנים ודרגות) דתפלה],

“אז ישיר” לשון עתיד, היינו, שכבר עתה יש אצלו מעין ודוגמת “ישיר” לשון עתיד, השירה דלעתיד, מכיון שגם עבודתו עתה היא במצב ואופן של גאולה.

ד. על-פי-זה יש לבאר ענין נוסף – השייכות דביאת המשיח וגאולה העתידה בתור הלכה בתורה:

תורה ענינה הוראה, כלומר, ענין השייך ונוגע לעבודת האדם. ולכאורה, מכיון שביאת המשיח והגאולה העתידה הוא ענין של “שכר”, “היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם” – אין זה שייך לתורה-הוראה, הלכה למעשה?!

והביאור בזה – על-פי האמור לעיל – שאין זה רק שכר שיהי’ לעתיד לבוא, כי אם, ששכר זה שייך גם לעבודה עצמה, שכן, הידיעה אודות השכר, גאולה האמיתית והשלימה, פועלת שיוכל לעבוד עבודתו באופן של גאולה, כנ”ל בארוכה.

ומטעם זה, הרי תכלית שלימות ענין השכר, אשר הידיעה אודותיו אינה מוכרחת לשלימות העבודה בזמן הזה – לא נתפרש בתורה, ולא נתגלה אפילו לנביאים, “עין לא ראתה אלקים זולתך”.

ה. אמנם, לאידך גיסא, הרי, בד בבד עם שלימות העבודה באופן של גאולה – ישנה גם הצפי’, בקשה ותביעה, מקרב ולב עמוק כו’, לגאולה האמיתית והשלימה:

מובן וגם פשוט, שמצב ה”גאולה” ביחס לשלימות העבודה האפשרית בזמן הזה, אינו בערך כלל וכלל לשלימות העבודה שתהי’ בגאולה האמיתית והשלימה – לא מבעי בנוגע למצוות שאי-אפשר לקיימן בזמן הזה, הקרבת הקרבנות, שמיטין ויובלות וכו’, אלא אפילו בנוגע למצוות שקיומן גם בזמן הזה.

ומכיון שכן, הרי שלימות עבודתו באופן של גאולה מכל ענינים המבלבלים (כפי האפשרי בזמן הגלות), אינה בסתירה כלל וכלל לציפי’ בקשה ותביעה כו’ שתבוא הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, תיכף ומיד, שאז תהי’ עבודתו באופן נעלה יותר באין-ערוך.

ו. ויש להביא דוגמא לדבר – ב’ קצוות הנ”ל – בהלכה:

בנוגע לעבודת הכהנים בבית המקדש,

– שזוהי כללות עבודתו של יהודי, כמו שכתוב “ושכנתי בתוכם”, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד, המשכן ומקדש הרוחני שבכל אחד ואחד מישראל, אשר, במשכן ומקדש זה הוא הוא הכהן, עד לכהן גדול, כמ”ש “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים”, היינו, “כהנים גדולים”, עד לשלימות העבודה דכהן גדול ביום הכיפורים (כפי שלומדים בשיעור היומי ברמב”ם), “אחת בשנה”, שענינו להיות נמשך ולהשפיע בכל השנה -

אשר, “כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר לא יכנס למקדש כו’” – ישנו חילוק בין “מום קבוע” ל”מום עובר”, כלומר, שביחס לענינים מסויימים הרי “מום עובר” אינו נחשב למום.

ובנוגע לעניננו:

מצב הגלות – להיותו למשך זמן בלבד “רגע קטן” – הרי זה על-דרך ובדוגמת “מום עובר”, ובכן, ישנם עניני עבודה שביחס אליהם אין זה נחשב למום, ובמילא, בענינים אלו יכולה להיות עבודתו בשלימות, במצב של גאולה; אמנם, ישנם עניני עבודה שביחס אליהם גם “מום עובר” נחשב למום, כלומר, שבזמן הגלות לא יכולה להיות עבודה זו, ומכיון שכן, גדולה הציפי’ והתשוקה הבקשה והדרישה כו’, לגאולה האמיתית והשלימה, שדוקא אז יוכל לעבוד את עבודתו בתכלית השלימות בכל הענינים.

ז. המורם מכל האמור לעיל – בנוגע לפועל:

בעמדנו בשבת מברכים חודש אלול – הרי זה הזמן המתאים לעורר ולעודד ולזרז אודות העבודה המיוחדת השייכת לחודש אלול, כאמור, חודש התשובה, ובפרטיות יותר – להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל ג’ הקוין דתורה עבודה וגמ”ח, בהקדמת התשובה, וכן ענין הגאולה, כנ”ל בארוכה.

זאת ועוד:

מצד הציווי “ואהבת לרעך כמוך” (“כלל גדול בתורה”) – יש להשתדל ולפעול גם על הזולת בכל הענינים האמורים, ובלשון הידוע: “נרות להאיר”, אשר, בענין זה נכלל גם שהפעולה על הזולת היא באופן כזה שגם הוא נעשה “נר להאיר”, לפעול על יהודים נוספים כו’, וכן הלאה, על-דרך ובדוגמת “נרות להאיר” כפשוטם, שמדליקים נר מנר וכו’, עד סוף כל העולם.

ובהתאם לכך, יש לפרסם דברים הנ”ל בכל מקום ומקום, אשר על-ידי-זה יתוסף בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות, עד להפצת המעיינות, גם ב”חוצה”, עד לחוצה שאין חוצה הימנו.

ומובן, שכל הענינים האמורים שייכים לכל אחד ואחד מישראל, באיזה מעמד ומצב שיהי’ – במכל-שכן וקל-וחומר מדברי הרמב”ם אודות “ירבעם בן נבט” ש”חטא והחטיא את הרבים” (כמ”ש בפרק חמישי דאבות שלומדים בשבת זו), שיענישוהו גם על שלא קיים מצות עירוב תבשילין, מצוה דרבנן, מפני הגזירה כו’, ומזה מובן גם לאידך גיסא, שכאשר מקיים מצוה זו (בהיותו במעמדו ומצבו, קודם התיקון כו’) – “אין הקב”ה מקפח שכר כל ברי’”, ועל אחת כמה וכמה בדורותינו אלו, אשר, גם אם ישנם כאלו שרחוקים מתורה ומצוותי’, אין זה אלא מפני היותם “תינוקות שנשבו”. ומכיון שכן, בודאי צריכים להשתדל ולפעול עליהם בנוגע לכל הענינים האמורים.

ח. אמנם, לאחרי כל אריכות הדברים אודות העבודה בכל הענינים האמורים – בג’ הקוין תורה עבודה וגמ”ח, בתשובה ובגאולה, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולה על הזולת – יכולה להתעורר שאלה:

עבודה כזו – היא עבודה גדולה וקשה ביותר, אשר, לאו כל מוחא סביל דא, ואם-כן, מנין לוקחים את ה”ברייטקייט” לתבוע עבודה כזו מכל אחד ואחד?!

ובכן, אין זו “ברייטקייט” לתבוע כל זה – שהרי אין כל חידוש בדברים הנ”ל, כי אם, העתקת דברים שנתבארו בספרי גדולי ישראל (כמוזכר לעיל), אשר, כל מי שיודע ספר, יכול למצוא וללמוד ולעיין בעצמו, ואז, בודאי יגיע למסקנא האמורה.

ומכיון שכן, הרי על-פי הכלל “איני מבקש כו’ אלא לפי כחן” – בודאי ניתנו לכל אחד ואחד כל הכחות הדרושים שיוכל לעסוק בכל עניני העבודה האמורים בתכלית השלימות.

ולא עוד, אלא שבכחו וביכלתו לעסוק בעבודה זו מתוך שמחה וטוב לבב, שכן, עבודה זו, עם היותה “עבודה גדולה”, אין זה בסתירה לכך שתהי’ גם מתוך “שמחה גדולה”.

ובלשון הרמב”ם: “השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה כו’ עבודה גדולה היא”, וביחד עם זה, הרי זו “שמחה גדולה”, כפי שממשיך ומסיים “שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה’”, ומכיון שהרמב”ם מביא זאת בתור פסק-דין להלכה, מוכח, שענין זה שייך גם לכל אחד ואחד מישראל, שעבודתו יכולה (ובמילא – צריכה) להיות בשמחה גדולה.

ויש להוסיף, ששמחה זו (“והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה’”) אינה שמחה גדולה סתם, כי אם, שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה – שלכן, הנהגה זו לא נתקבלה בשכלה של מיכל בת שאול, אשר, עם היות שגדלה מעלתה ביותר, עד שהיתה מנחת תפילין, היינו, שהי’ אצלה הענין דשעבוד הלב והמוח בשלימות,

[שהרי אין לומר שקיימה רק מצות הנחת תפילין במעשה בפועל, ללא הכוונה דשעבוד המוח כו’, ענין שאינו שייך לנשים שדעתן קלה (כפי שמצינו אפילו בנוגע לאשתו של רבי מאיר, שהיתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון) – מכיון ששעבוד המוח אינו בגדר כוונת המצוה, כי אם, חלק מקיום המצוה עצמה],

מכל-מקום, בראותה את דוד המלך “מפזז ומכרכר לפני ה’” – לא יכלה להבין את פשר הנהגתו, ועד שאמרה לו: “מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום . . כהגלות נגלות אחד הרקים”, שכן, הנהגה זו היא למעלה ממדידה והגבלה.

ואכן, יש צורך בביאור והסבר בדבר – כיצד מתאימה ההנהגה ד”מפזז ומכרכר” עם חיוב הזהירות בכבוד המלכות, שלכן, אסור לראות את המלך במצבים שהם היפך כבוד המלכות, כי אם, “מלך ביפיו תחזינה עיניך”.

ובפרט כשמדובר אודות מלכי בית דוד הכשרים (לא רק מלך כמו אגריפס, או אפילו שאר מלכי ישראל), וביניהם גופא – דוד המלך, שלימות ענין המלכות, כמבואר בספר המצוות להצמח צדק מצות מינוי מלך, שענינו של דוד המלך הוא – ספירת המלכות ממש, ולכן, “מעלת ומדרגת דוד המלך בענין מלכותו על ישראל הי’ למעלה מעלה מן המדרגה של שאר כל המלכים שהיו אחריו מזרעו”, כולל שלמה המלך, עליו נאמר “וישב שלמה על כסא הוי’, דור הט”ו, שבו “נתמלא דיסקוס של לבנה” (ואילו דוד המלך אינו אלא דור הי”ד) - להיותו מבחי’ חכמה שבמלכות, ולא ספירת המלכות ממש, כדוד המלך.

ובכל אופן, בנוגע לעניננו – ישנו פסק-דין ברור ברמב”ם, ציווי ביחד עם נתינת-כח, שכל עניני עבודת ה’ צריכים להיות מתוך שמחה, עד לשמחה שלמעלה ממדידה והגבלה, “מפזז ומכרכר”, ואם בכל עניני העבודה כן הוא, הרי על אחת כמה וכמה בעניני העבודה דאלול, הכוללים את כל עניני העבודה, ג’ הקוין דתורה עבודה וגמ”ח, תשובה וגאולה, כנ”ל בארוכה.

ט. וכאמור, ההתחלה בענינים אלו היא – בשבת מברכים חודש אלול, ולכל לראש – קבלת החלטות טובות בנוגע לכל הענינים האמורים, אשר, “מחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה”, היינו, ש”הקב”ה מצרף כמה ענינים בהשגחה פרטית שיבוא לידי מעשה”,

[ועל-דרך פירוש החסידות במה שכתוב “והוא יכלכלך” – מלשון “כלי”, היינו, שהקב”ה עושה גם ה”כלים” כו’],

ועל-ידי ההחלטה בזה (עוד לפני הקיום בפועל ממש) זוכים כבר לקבלת השכר – ענין הגאולה, כלומר, לא רק הגאולה מענינים המבלבלים לעבודה בזמן הזה, כי אם, גאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש,

שאז יהי’ הענין ד”ישיר” לשון עתיד בתכלית השלימות, וכן כל עניני העבודה בתכלית השלימות, ובמיוחד – השלימות דקרבנות (קו העבודה), “ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו . . כמצות רצונך”, כולל - “יראה כל זכורך את פני ה’ אלקיך” (כסיום וחותם פרשת השבוע),

כן תהי’ לנו – במהרה בימינו ממש.