ראיון של אחת לשמונים שנה את הרב רפאל צבי הרטמן אני מכיר שנים רבות. אמנם עשרות שנ

ראיון של אחת לשמונים שנה

את הרב רפאל צבי הרטמן אני מכיר שנים רבות. אמנם עשרות שנים מפרידים בינינו, ובכל זאת, כחברים באותה קהילה בעבר הרחוק, וכחלק מידידותי עם בנו הבכור שי’ - ההיכרות היא נעימה.

כששמעתי שהשבוע ימלאו לו שמונים שנה, חשבתי לעצמי שזו הזדמנות יקרה ושמחה לשבת עם האיש הזה, שרקורד של עשרות שנות חינוך מאחוריו, במטרה לשמוע ממנו על חייו ועל פועלו. לא חלילה וחס כסיכום, כי מי שמכיר את הרב צבי הרטמן יודע שהוא ‘בולדוזר’ בכל גיל ובכל מצב. לגיל אין משמעות עבורו כל עוד הוא עושה, פועל ואקטיבי. איך הוא פלט מבלי משים במהלך הראיון? “יום אחד, כשאצא לפנסיה, אזי…” כשאמר זאת, חייכנו יחד. שנינו ידענו שהוא אכן מתכוון לזה. יום אחד… אולי…

בשעות אחר הצהריים של יום שני השבוע, שעתיים בלבד לפני היכנסו לגיל גבורות, באתי לביתו שברמת א’ בבית שמש, לשיחה ארוכה ומרתקת, שרק תפילת מנחה הקימה אותנו בעיצומה. ישבנו בספריה הגדולה והעשירה שבחצר ביתו. אלפי ספרים שלו, של אביו ושל אחיו ישראל ז”ל, מסודרים בארונות ארוכים. לספריה יציאה מתוך הבית, אך גם דלת כניסה מהרחוב. לא איש כמו הרב הרטמן שיחמיץ הזדמנות לחלוק את אשר יקר לו עם יהודים נוספים. הספריה משמשת במהלך ימי השבוע כמרכז לשיעורים בחסידות, אליהם מגיעים יהודים מכל החוגים והעדות בבית שמש. לצד האפשרות לעיין בספריה העשירה, הוא מעמיד לרשות מבקשי דעת גם ספריה וירטואלית “אוצר החכמה”, לצד שתיה חמה וקרה. כזה הוא הרב הרטמן. “בזכות השיעורים הללו התקרבו רבים מתושבי השכונה לחב”ד”, הוא מגלה את אוזניי. “ישנם רבים שמגיעים להתפלל בבית כנסת חב”ד שהקמנו בשכונה או להתוועדויות שאנו עורכים”.

זה הזמן להפליג עם הרטמן לאחור, ולשמוע ממנו על שנים עברו, על הפעילות שערך, ועל ההספק הנדיר שהאיש הזה בן ה’גבורות’ הספיק בחייו.

ימי ילדות של פעם…

הרב רפאל צבי הרטמן נולד בט”ז בסיון תרצ”ח בעיר ירושלים לאביו הרב נחמן שלום שכנא ולאמו מרת בלה הרטמן. שורשיו של הרב הרטמן נטועים עמוק בארץ ישראל. מצד משפחת אביו הם נמצאים בארץ ישראל 150 שנה. מצד אמו הוא דור שמיני לרבינו הזקן. “אבי הרב נחמן נולד בחברון, אמו אף היא נולדה בחברון, וכן סבתו. אב סבתו הוא הרב יהודה לייב סלונים שהגיע לחברון בגיל 13 עם אמו הרבנית הצדקנית מרת מנוחה רחל, בתו של אדמו”ר האמצעי”.

ר’ צבי נקרא על שם אח של סבו שהיה רב גדול בליטא. שמו השני ‘רפאל’ נוסף לו בהיותו ילד קטן, לאחר שבלע מחט והיה בסכנת חיים ממשית. הרבנים הורו לאביו להוסיף לו את השם ‘רפאל’, והוא אכן ניצל בניסי ניסים, כמו ידע שעוד נכונו לו תפקידים חשובים עלי אדמות…

בהיות צבי בן שנתיים, עברה משפחת הרטמן מירושלים לרמת יצחק.

רמת יצחק הייתה באותם ימים שכונה קטנה ששדות הפרידו בינה לבין לשכונת ‘ברוכוב’ בגבעתיים. מן הצד השני הייתה קרובה לרמת גן, ומן הצד השלישי לבני ברק. בשכונה התגוררו אנשי ‘שמאל’ ו’ימין’ שהתווכחו ביניהם לאיזו עיר לספח את השכונה. אנשי השמאל ביקשו שהשכונה תצטרף לגבעתיים שהייתה מפא”יניקית במלוא מובן המילה. בגבעתיים תוקנו תקנות האוסרות להקים בה בית כנסת, גם לא מקווה ואף היה אסור להביא לשם רב. לעומתם, אנשי הימין רצו שהעיר תסופח לרמת גן שהייתה מסורתית יותר.

“זה היה בשנת תש”ג–ד”, זוכר הרב הרטמן היטב את מאורעות הימים ההם. הייתי בן 5–6 שנים בלבד, וכבר אז אבא הכניס אותי לפוליטיקה המקומית. הוא הסביר לי שיש בשכונה ילדים שהולכים עם שרוך אדום, ויש ילדים עם שרוך לבן (זיהוי אופייני של קבוצות נוער שונות), ואנחנו לא שייכים לאף אחת מהקבוצות הללו. ‘אנחנו גם לא הולכים לקופת חולים של ההסתדרות’, הסביר לי.

“אבא לא הסתפק בכך. החצר האחורית שלנו נשקה לחצר השכנים שהיו מאנשי השמאל הדומיננטיים בשכונה. בתקופה של טרום–המזגנים והמאווררים, הם היו יושבים בחצר, באוויר הפתוח, ומתכננים כיצד לחלן את השכונה. אבא היה שולח אותי מדי פעם כדי שאקשיב מה הם מדברים. כשלא תמיד יכולתי להעביר לו את הדברים מפאת גילי הצעיר, הייתי מפלס לו את הדרך, והוא היה זוחל אחריי ומקשיב לכל התכניות שלהם… לאחר מכן הוא היה דואג לסכל אותן.

“אני זוכר היטב את דמותו של הרב חיים משה אלפרוביץ’, חסיד מיוחד שבכל פעם שהיו מדברים דיבורים אסורים, הוא ממש היה חרש ולא רק כמתחזה. רק כשדיברו בעניני תורה, הוא היה שומע באופן צלול. “אני זוכר שהוא אמר אז לאבא, שהוא לא מבין בפוליטיקה. ‘תגיד לי מה טוב יותר ליהדות, ואני אצביע בהתאם’, ביקש.

“בשנת תש”ד השכונה שלנו צורפה לרמת גן, ולמעשה נקראה במשך תקופה “רמת גן ב’”.

שנות ילדותו של הרב הרטמן בהירות לנגד עיניו עד היום הזה. הוא זוכר היטב את האזעקות שנשמעו במלחמת העולם השניה כאשר הפציצו את גוש דן. “היו מעירים אותי באמצע הלילה ורצים למקלט”, הוא נזכר.

שנות ילדותו זכורות לו כתקופה כלכלית קשה. הם חיו ללא מקרר, ללא קרח וגם ללא חשמל. טלפונים לא היו, ובבית הספר היו משתמשים בעטים נובעים אותם היו טובלים בדיו. בשכונה היה טלפון אחד בלבד, גדול מאד, שהיה במשרד של הוועד. מכוניות לא היו. הייתה רק מכונית אחת בשכונה סמוכה, ומשום כך נקראה “שכונת הטקסי”.

בשנים שלפני קום המדינה, כשר’ צבי היה ילד בן עשר, אביו היה חבר בהגנה, והקים בה את הפלוגה הדתית. “כמה פעמים הבריטים ערכו עוצר בשכונה, הגיעו לביתנו כדי לערוך חיפוש, אך בפועל לא מצאו דבר”.

“באותם ימים אבא תבע ממפקדיו לעשות את האימונים אך ורק בימי–החול ולא בשבתות. אולם במקום לבדוק לעומק את בקשתו, זומן אבא למשפט. הוא עצמו עדיין לא ידע מה סיבת משפטו, ורק כשעמד מול השופט התברר לו כי העלילו עליו שהוא ‘מסית’ צעירים דתיים מלהתגייס ל”הגנה”. כששאלו אותו אם הוא זקוק לסניגור, השיב בשלילה. במהלך המשפט הפך מנאשם למאשים. ‘כיצד אפשר להעליל עלי טענה שכזאת, בזמן שעזרתי לגייס 30 צעירים דתיים ל’הגנה’?. אנו עומדים בתוקף על זכותנו להתאמן ביום–חול”…

“לאחר שעבר את מסכת האימונים, נשלח לשמירה בגבול שבין רמת–יצחק לבין הכפר הערבי העויין “סאלמה” (כיום לב–לבה של רמת–גן). בלילות החורף הגשומים עמד בעמדה שלו ומשגיח למרות הקור ומי הגשמים שחלחלו לעמדה. כתוצאה מכך חלה בדלקת פרקים”.

בחצר ביתה של משפחת הרטמן ברמת יצחק, היה בור שהיו מטמינים בו גזר, תפוחי אדמה וסלק. הירקות הללו היו נמצאים שם כל החורף. “גידלנו קצת ירקות בחצר הבית. פירות כמעט ולא היו, מלבד מה שהערבים הביאו כמו סברס, אבטיחים ומשמשים. לשכן שלנו היה לול תרנגולות והוא היה מספק לנו ביצים. בזכות העיזה של השכן היה לנו חלב. בתקופה מאוחרת יותר אבא נטע בחצר עצי פירות. העניות הייתה כה גדולה, עד שלראש השנה היה קונה תפוח אחד ומחלק אותו לחלקים קטנים אותם היינו מטבילים במעט דבש. רוב היום הלכנו כמו בדואים ללא נעליים. גם לבית ספר היו מגיעים כשהנעליים על הכתף, והיינו נועלים אותם רק עם הכנסנו לכתות”, מתרפק הרב הרטמן על זכרונותיו.

עם יד על הלב, היית חוזר לתקופה הזאת?

הרב הרטמן שוקע במחשבות, ולבסוף הוא משיב תשובה מעורפלת “אינני יודע להגיד לך”.

ניצנים חסידיים

באותם הימים רמת יצחק הייתה בגדר שממה רוחנית. אביו שהיה בעל מרץ ורב–פעלים, הקים בשכונה במשך השנים שני גני–ילדים דתיים, וסייע ביסודם של חמשה בתי–כנסת, בהם נוסדו שיעורי תורה קבועים, כאשר בחלק מהם אף לימד במשך עשרות שנים.

משפחת הרטמן, למרות שורשיה עד לאדמו”ר הזקן והלאה, נמנתה על הזרם הדתי–לאומי. זו הסיבה שר’ צבי בשנות נעוריו הראשונות נשלח ללמוד בכפר הרואה.

למרות זאת, כאשר הוקם בית הכנסת חב”ד, היה ר’ נחמן הרטמן בין העשרה הראשונים שיסדו את המנין. במשך שנים, מדי בוקר, גם בגשם שוטף, היה הולך עם שני בניו, צבי ויוסף, כדי לקיים את המנין.

בגיל 14 פגש ר’ צבי את הרב ישראל יוסף שניאורסון מירושלים, שדמותו השפיעה עליו עמוקות והותירה בו רושם בל יימחה. השפעה לא–מעטה קיבל גם בזכות דמויות חסידיות שהתגוררו בשכנות להוריו ברמת יצחק. דמויות אלו הן חלק בלתי נפרד מזיכרונות ילדותו. ר’ צבי זוכר היטב את דמותו של הרב מרדכי גרוזמן (אביו של הרב מונק’ה ז”ל) שהגיע לגור ברחוב בו התגוררו. “הוא היה שוחט. כיוון שלא היו מקררים, אי אפשר היה לשמור אוכל מהיום למחר. משום כך, בבוקר יום השני של ראש השנה, עוד לפני התפילה, היו מביאים לו עופות והוא היה שוחט אותם עבור סעודת החג של אותו יום. הוא האיש שהביא לראשונה סידור “תהלת ה’” ואז התחלתי להתפלל בנוסח האריזל”.

בשכונה התגורר גם החסיד ר’ דוד גרין (אביו של הרב יקותיאל שי’), ובהמשך הגיע גם הרב מאיר בליז’ינסקי, ועוד חסידים. בשנת תשט”ו הקים הרב מרדכי גרוזמן בית כנסת חב”ד מעל הבית שלו. בצמוד לדירה שלו בנה מקווה - שניהם קיימים עד היום הזה.

שני הנערים, צבי ואחיו יוסף, שלמדו בישיבה בכפר הרואה, החלו באותה תקופה לעצב את עולמם הרוחני–הפנימי. הם הגיעו להשתתף בשיעורי חסידות שמסר. כמו כן התיישבו בקביעות בהתוועדויות החסידיות בהן השתתפו חסידים וותיקים שעוד למדו בליובאוויטש כמו הרב חיים משה אלפרוביץ, הרב חיים פולנער, הרב משה (מושהל’י) זיליבנסקי ע”ה ועוד גדולים ורבים.

“בשנות ילדותי ונערותי, קיבלתי השפעה משלושה סוגי משפיעים אצלם למדתי”, מספר ר’ צבי הרטמן. “המשפיע הראשון היה הרב מאיר בליז’ינסקי עמו למדתי ‘לקוטי תורה’. הוא היה מעמודי התווך של מניין חב”ד, מה גם שהתגורר ליד בית הכנסת חב”ד שברחוב עוזיאל (כיום). הייתי אז נער כבן 15–16 בלבד. מאז שהיה חוזר מהעבודה ועד שעת לילה מאוחרת הוא היה זמין לאנשים שרצו ללמוד איתו (והיו כאלה רבים). צריך רק היה לדפוק בדלת ביתו ולהיכנס ללמוד. כמה זמן לומדים? כמה שרוצים. אפשר גם עד שתיים בלילה. גם בליל שבת, שבת בבוקר או במוצאי שבת היו מגיעים אליו אנ”ש כדי ללמוד, ומעולם לא סירב. אני זוכר שבתקופה שלנו היה הרב גדליה אקסלרוד מגיע מישיבת פוניבז’ בה למד באותה עת במטרה ללמוד חסידות.

“שיטת הלימוד שלו הייתה פילוסופית; הוא היה מדבר הגיונית ושכלית, ומרחיב מאד. בשיטה זו לא היינו מתקדמים הרבה, אבל אחרי שנה או שנתיים פתאום גיליתי שיש ברשותי הרבה מושגים בחסידות אותם קניתי ממנו במשך הזמן.

“המשפיע השני ממנו קיבלתי, היה ר’ שלמה חיים קסלמן אותו הכרתי כשלמדתי בישיבה בפרדס בהיותי בערך בגיל 17–18. אני זוכר את האווירה המיוחדת ששררה שם, הרחק מכל הרעש וההמולה של העיר. ר’ שלמה חיים ניצח על האווירה החסידית בישיבה. ליד הזאל היה חדר קטן יותר שם היו מתוועדים. לנגד עיניי עדיין ר’ מונקע גרוזמן כתלמיד מניח את ראשו על הברכיים של ר’ שלמה חיים באמצע התוועדות וישן…

“הייתה לר’ שלמה חיים קבוצה של תלמידים שדרבן אותם לעבודת ה’. הם היו נכנסים אליו ומשוחחים עמו, שואלים שאלות והוא היה מנחה אותם באופן אישי בדרך העולה בית ה’. לפעמים היינו עושים התוועדות אצלו בבית, עד שאשתו הייתה מוציאה את השעון ומראה לנו שהשעה מאוחרת. אך הוא היה מבטל זאת בהינף יד וממשיך כמעט עד אור הבוקר. לא משנה באיזו שעה מאוחרת (או מוקדמת) הסתיימה ההתוועדות, הוא היה מגיע לסדר חסידות כאילו לא התוועד כל הלילה.

“המשפיע השלישי ממנו קיבלתי רבות, היה בתקופה בה לימדתי ביפו בשנת תשכ”א. באתי אז לר’ פולע כהן שהיה גר ברחוב הרב קוק בתל אביב, ואמרתי לו שאני רוצה ללמוד אתו חסידות. הוא אמר שעליו לבקש רשות מאשתו. לאחר שהביעה את הסכמתה, הייתי מגיע אליו פעם בשבוע בשעות אחר הצהריים והערב ולומדים ביחד ספר המאמרים ת”ש.

“סגנון הלימוד שלו היה שונה בתכלית. הוא היה משלב הרבה מאד לחלוחית חסידית בדמות סיפורי חסידים, זכרונות שלו מהתקופה בה שהה אצל הרש”ב והריי”צ. הלימוד הזה העניק לי את כל הרקע לחסידות, והרבה חיות חסידית”.

גם אתה הולך ל’יפוצו’?

בשנים ההן יצא הרבי בתנופת “ופרצת”, כיבוש העולם על ידי קירוב יהודים לאביהם שבשמים. זה היה בגדר חידוש ושיטת פעולה שלא נראתה עד אז, בוודאי לא כשהיא באה מגדולי ישראל. הרבי היה ה’נחשון’.

“זה התחיל מהרעיון שהרבי דיבר עליו שוב ושוב ‘יפוצו מעיינותיך חוצה’. לא קראו לזה אז ‘מבצעים’ אלא ‘יפוצו’. הסלנג הרווח בין הצעירים אז היה ‘אני יוצא כעת ל’יפוצו”, ‘מחר אני אסע ל’יפוצו”, וכדומה. רק לאחר מכן הרבי החל להשתמש בטרמינולוגיה של ‘ופרצת’”, נזכר הרב הרטמן, שכבחור צעיר נחלץ חושים בשכונה שלו, רמת גן ב’, או כפי שנקראה קודם לכן ‘רמת יצחק’.

“היינו אז מספר צעירים חב”דיים שהתגוררו ברמת גן וסביבותיה. ביניהם היו ר’ עמוס קרניאל, ר’ אברהם הכהן טאובר עליהם השלום; ונבלחט”א ר’ יקותיאל גרין, אחי יוסף, אני, ר’ יצחק ידגר מתענך, ר’ לוי וינר, ועוד. הרבה לפני ‘מסיבות שבת’ היינו יוצאים בשבת אחר הצהריים, אוספים ילדים ואומרים איתם פסוקי תורה”, נזכר ר’ צבי הרטמן.

“בשלב מסוים התחלנו ללכת לסניפים של השומר הצעיר, הנוער העובד ועוד ארגונים שהיו בשכונה. הייתי הולך עם ר’ אברהם טאובר, והוא היה כובש את לבם בחום החסידי שלו. הוא היה מתוועד איתם ואומר איתם ‘לחיים’. זכורני שפעם שאל אותם רשות להביא מישהו שיתוועד איתם, והם הסכימו. הוא הביא את ר’ מאיר בליז’ינסקי שהגיע להתוועד עמם. היינו עורכים פעילויות מגוונות עם בני הנוער מכל הסוגים, ולאחר מכן מביאים רבים מהם להתוועדויות שהיו מתקיימות בכפר חב”ד. ההשפעה היתה אדירה. כמה מאותם ילדים הם כיום בעלי משפחות חסידיות למופת. כך למעשה החלה הפעילות של חב”ד ברמת גן.

“כשאני ואחי יוסף היינו חוזרים מבית הכנסת הביתה בחג סוכות, היינו עוצרים אנשים ברחוב ומציעים להם לברך על ארבעת המינים.

“הפעילות לא הסתכמה בכך. כחלק מעניין ‘יפוצו’, היינו מביאים משאית (מי בכלל חלם על אוטובוס…) מישיבת פוניבז’ אל הישיבה בלוד כדי לשמוע את ההתוועדות של ר’ שלמה חיים, והיינו מקרבים אותם לחסידות. באותן שנים התקרבו בחורים ליטאים רבים לחסידות חב”ד.

שלושה משפיעים, שלוש תקופות

אחד מסודות ההצלחה של ר’ צבי הרטמן, הוא הסדר והארגון. תכונות אלו חלק בלתי נפרד ממנו, והם אשר ליווהו לאורך כל תקופות חייו, והביאו אותו לידי הצלחות מרשימות.

כשאני מבקש מהרב הרטמן לעבור לתקופה בה החל לעסוק בענייני חינוך - עיקר עיסוקו במשך עשרות שנים, הוא מסכים לא לפני שהוא מבקש, בסדר האופייני לו, לסכם את שלושת המשפיעים מהם קיבל, כל אחד וסגנון ההשפעה המאפיין שלו.

“תקופה ראשונה עם זקני החסידים ברמת גן, בהם ר’ מאיר בליז’ינסקי וכן ר’ שלמה חיים קסלמן. הם נתנו לי יותר את הכיוון של ‘עבודה עם עצמו’. אלו היו החסידים בדור ההוא; תפילה ב’עבודה’, לימוד עצמי, התייגעות עצמית בכל הקשור ל’את פניך ה’ אבקש”.

“התקופה המשמעותית השניה הייתה במחיצתו של ר’ פולע כהן, תקופה שבה הוא הכניס בי לחלוחית ונשמה חסידית. זו הייתה תקופה גם של בירור מנהגי חב”ד, הבנה יותר איך היו החיים החסידיים בליובאוויטש המקורית, וכניסה פנימית יותר לתוך עולמה של ליובאוויטש.

“תקופה שלישית - תנופה ומלחמה. בשנים ההן, כל היהדות החרדית הייתה במגננה תמידית, מתנצלת ומסתגרת. באותן שנים הרבי יצא במלחמת תנופה רבתי על ידי ‘יפוצו’ ו’ופרצת’. הרבי דירבן אותנו כל הזמן לצאת ולעבוד עם בני הנוער ועם הציבור בכלל. יצאנו אז אל תנועות הנוער, הגענו אל הקיבוצים והמושבים הרחוקים ביותר (בגשמיות וברוחניות), והפצנו בהם את המעיינות. זו הייתה תקופה ביצועיסטית. כל אחת מהתקופות הללו, השפיעה עלי באופן שונה”.

כשאתה מתכוון לתקופה של בירור מנהגי חב”ד, למה כוונתך?

“בראש ובראשונה במובן הפשוט, כיוון שהגעתי לחב”ד, רציתי להכיר את המנהגים שנוהגים חסידי חב”ד. שלא כמו היום שהכל כתוב וידוע וצריך פשוט להסתכל בספר או בלוח, באותן שנים זה היה אחרת.

“אתן לך דוגמה: בכל שנות ילדותי ונערותי הייתי ישן בסוכה כפי שנהג אבי. כך היה מונח בפשטות. כשהגעתי לחב”ד, שמעתי לראשונה שחסידי חב”ד לא ישנים בסוכה. התפלאתי על העניין הזה, וכתבתי לרבי בעניין, ושאלתי האם עלי להפסיק לישון בסוכה? התשובה שקיבלתי הייתה ‘ימשיך כמנהג אבותיו’.

“או דוגמה נוספת: אני זוכר שלקראת החתונה שלי בשנת תשכ”ג, היה ויכוח בישיבה האם צריכים ללכת עם סירטוק בשבת או נשארים במעיל קצר. היום זה פשוט שכולם הולכים עם סירטוק, אבל באותן שנים, רבים מאנ”ש הלכו בשבת עם חליפה קצרה וגארטל. אני זוכר שבקהילת חב”ד בבני ברק בה התגוררתי, גם ‘שפיץ חב”ד’ היו הולכים עם חליפה קצרה. הבחורים בישיבה נחלקו בדעותיהם - היו שטענו כי זו ‘חיצוניות’ ללכת עם מעיל ארוך, וחלק סברו שכך צריך וזה רצון הרבי. גם הפעם כתבתי על כך לרבי וסיפרתי על הויכוח ושאלתי מה עלי לעשות: התשובה של הרבי הייתה ברורה: “ילבש סירטוק כמנהג חב”ד בזמן האחרון”.

(על פרויקט החיים של הרב צבי הרטמן, החינוך, ועל השפעתו הרבה בקהילת חב”ד בבית שמש - בגליון הבא בע”ה)