היכרות שחוללה תפנית חיים

דמותו של ר’ ג’פרי קימבל הינה דוגמה למהפך חיים שחולל הרבי. הוא נולד למשפחה יהודית אמריקאית מסורתית, הוא עצמו התחבר למשפחה הנשיאותית בבית הלבן ונשא בתפקיד בממשל האמריקאי, עורך דין ממולח ואיש עסקים מצליח שפגש את שלוחיו של הרבי והפך את אורחות חייו. בשיחה עם “בית משיח” הוא מספר על חייו העשירים, על פגישותיו עם הרבי כחבר בקרן הגבירים של הרבי, על המכתבים הארוכים והרבים שזכה לקבל מהרבי במשך השנים, ועל חייו השזורים בחייו של חסיד חב”ד אחר, ר’ זלמן דייטש ע”ה, אליו הוא מתגעגע כל יום מחדש • הכירו את ג’פרי קימבל, שר האוצר החב”די של ספרינגפילד • מיוחד

מאת תמי הולצמן

ג’פרי קימבל נולד בספרינגפילד שבמסצ’וסטס. אביו אדוארד היה עורך דין שעסק בתביעות בענייני תאונות. אמו מרי-אן הייתה עקרת בית, שטיפלה במסירות בשני בניה, ג’פרי וקלייטון. משפחתו הייתה משפחה אמריקאית טיפוסית, ומבחינה יהודית תויגה כ”מסורתית”, ששמרה על מטבח כשר. ההורים, ככל אנשי הקהילה, עבדו בשבת. כל בעלי החנויות היהודים פתחו את עסקיהם בשבת כרגיל, אך את ילדיהם שלחו לבקר בבית הכנסת האורתודוקסי המקומי בתום לימודיהם השוטפים. בחגים היהודיים הילדים לא היו מבקרים בבית הספר כלל. רק בראש השנה וביום הכיפורים היו בעלי החנויות סוגרים את עסקיהם ומגיעים לבית הכנסת.

רב השכונה האורתודוקסי היה וותיק השלוחים, הרב דוד שי’ איידלמן, שנשלח לשם על ידי אדמו”ר הריי”צ, בשנת תש”ט, כדי להפיץ יהדות וחסידות ברחבי ספרינגפילד. לאחר שעבר הרב איידלמן לגור בשכונתם, הייתה משפחת קימבל מתפללת באופן קבוע בבית הכנסת שלו.

כשגדל ג’פרי הנער, הוא נרשם לבית ספר למשפטים. כשהשלים את לימודיו, מצא לעצמו עבודה במשרד התובע הראשי של בוסטון. לימים המשיך משם לוושינגטון הבירה, שם מצא עבודה במסע הבחירות של ריצ’רד ניקסון, בין השאר היה מופקד על לוח הזמנים של הגברת תלמה (“פט”) ניקסון ובנותיה ג’ולי וטרישה. לימים, בשנת תשכ”ט, נבחר ריצ’רד ניקסון לנשיאה השלושים ושבעה של ארצות הברית.

לאחר שסיים את משימתו בהצלחה ותרם את חלקו הצנוע לבחירתו של הנשיא ניקסון, קיבל ג’פרי משרה כעוזר משפטי במחלקת המדינה.

תחנתו הבאה של ג’פרי הייתה – מילווקי, ושם שהה שלש שנים. שם פגש את אשתו הולי (צביה דבורה), ושם גם נישא.

במילווקי ביקש ג’פרי להמשיך את קשריו לדת היהודית וחיפש רב שיעזור לו בכך. הוא פתח ספר טלפונים מקומי, ומצא שם בית כנסת בשם “אגודת אחים”. זה נשמע היה לו טוב וכשצלצל למספר שהופיע, התברר לו שגם הפעם “נפל” על השליח המקומי של הרבי, הרב ישראל עזריאל ע”ה פלדמן. במשך שלש השנים ששהו הזוג קימבל בעיר, נרקמו קשרים אמיצים בינם ובין השליח ומשפחתו. ג’פרי מצא עצמו נמשך יותר ויותר לתורת חב”ד ולמנהגיה.

לאחר תקופת מילווקי, סגר ג’פרי מעגל בחייו בחזרו ללונג מדואו שבספרינגפילד, מקום הולדתו, שם גם המשיך במקצוע עריכת הדין. ברצותו להמשיך את קשריו עם חב”ד, העביר את “נאמנותו” לרב איידלמן, וקשריו עמו התהדקו.

היכרות שחוללה תפנית חיים 

בביתו של הרב איידלמן חלה תמורה משמעותית בחייו, שעה שג’פרי פגש לראשונה בחסיד ר’ זלמן ע”ה דייטש מקראון הייטס, חתנו של הרב איידלמן. חברות אמיצה נקשרה בין השניים, ומאותה תקופה הפכו חייהם של ג’פרי עורך הדין האמריקאי ושל ר’ זלמן דייטש החסיד, קשורים זה בזה קשר בל יינתק.

ר’ זלמן דייטש היה דמות מיוחדת במינה. הוא נולד בפולין על אם הדרך שעה שהוריו – משפחה חסידית מובהקת – ברחו מרוסיה. לאחר שהגיעו לאמריקה, בסופה של תקופת נדודים ותלאות, גדל זלמן בקראון הייטס כחסיד נאמן לרבי. ר’ זלמן במהותו היה תלמיד חכם ומתמיד עצום, בהקדישו את כל רמ”ח ושס”ה שלו לרבי. כל ימיו ידע שמטרתו היא אחת – להפוך לשליחו של הרבי ולפתוח בית חב”ד במקום נידח, לאחר שינשא.

אלא שהאדם מתכנן, ולה’ תכניות משלו. לאחר שהגיע ר’ זלמן בקשרי שידוכין עם צירל איידלמן, קרס לפתע אביו ר’ שלום, שהיה חולה לב, ונפטר לבית עולמו בגיל חמישים, בהשאירו אחריו אלמנה וששה ילדים.

זלמן ואמו השבורים, ללא האב, נכנסו לרבי ל’יחידות’, כנהוג אצל כל חתן בימים ההם. האם, מירל, שאלה את עצת הרבי מה לעשות מהיום והלאה בקשר לפרנסת הבית. להפתעתם פנה הרבי לזלמן ואמר: “עליך לקחת על עצמך את ניהול העסק שהקים אביך! עסק זה ימשיך לפרנס את משפחתך ואת המשפחה שתקים בעתיד.”

זלמן נדהם. הוא כלל לא חשב בכיוון של עולם העסקים. הן כבר היה מוסכם בינו לבין כלתו כי ייצאו בשליחות הרב. הוא העז ושאל את הרבי: “אבל השליחות מה תהא עליה?”

“זה [העסקים] יהיה השליחות שלך” ענה הרבי.

“אבל הוא בטלן מובהק בעסקים” אמרה אמו הנדהמת לא פחות ממנו.

הרבי חייך והחווה בידו תנועת ביטול: “ער וועט לערנען!” (“הוא ילמד”) ענה.

מאז החתונה נטל החסיד הנאמן זלמן דייטש את ניהול העסק לידיו, והתייחס לעסקים כאל השליחות שקיבל מהרבי.

אף על פי כן, לא כל כך מהר ויתר על רצונו להקים “בית חב”ד”. ככל שהצליח בעסקיו ששגשגו, כן השקיע יותר כספים בענייניו של הרבי, ובפרט בענייני השלוחים. בין השאר דאג להביא שליח לאמהרסט, עיר קולג’ הסמוכה לספרינגפילד, שאת משכורותו שילם וכן מימן את הוצאותיו. את ביקוריו בספרינגפילד אצל חמיו, הקדיש לפיקוח על הנעשה בבית חב”ד “שלו”, שם עסקו בעיקר בקירוב סטודנטים מהאוניברסיטה לעבודת ה’.

ר’ זלמן לא הסתפק בכך, ואף עירב בנעשה שם את חברי קהילת ספרינגפילד, ומיודענו ג’פרי קימבל בתוכם. מאז זלמן וג’פרי הפכו לחברים בלב ונפש.

בשנת תשל”ה גויס עורך הדין קימבל לעבודה עם קבוצה שנוהלה על ידי הרב שלום דובער גורודצקי מקראון הייטס. הקבוצה מפלטבוש עסקה ב”שידוך” בין תכניות רווחה ממשלתיות לקהילה היהודית. ג’פרי היה מייעץ לחברי הקבוצה ובעת הצורך אף מייצג אותם בבית המשפט. שלשה ימים בשבוע היה ג’פרי מבלה בברוקלין, מנצל את ההזדמנות לבקר את חברו ר’ זלמן דייטש בביתו שבקראון הייטס. תכופות אף היה מוזמן לארוחת ערב על ידי הגברת דייטש, ותמיד היה אורח רצוי בקרב בני הבית.

בעת התוועדויות גדולות, היו הרב איידלמן וג’פרי נוסעים לקראון הייטס להשתתף בהתוועדות כשלאחריה היו עוצרים אצל משפחת דייטש וסועדים את לבם בטרם יצאו חזרה לדרכם, נסיעה בת שלש שעות, הביתה למסצ’וסטס.

בדרך כלל, ר’ זלמן דייטש ביקר בבית חמיו וחמותו בימי סוכות ופסח. אלו היו הימים היחידים שבהם יכול היה לאפשר לעצמו חופשה משפחתית שכזו. מי שהכיר את ר’ זלמן ידע כי לא באמת הוא נמצא בחופשה. הוא ניצל כל שעה פנויה לסייע לחמיו במלאכת הקודש של השליחות. על מקרה אחד מני רבים שהותיר רושם על ג’פרי, מספר הוא עצמו:

“בחג סוכות אחד אירחנו, אני ואשתי, כמנהגנו בכל שנה, את חברי הקהילה בספרינגפילד בסוכתנו. באופן קבוע נהגנו לערוך התוועדות ביום השני של סוכות לכבוד ‘יארצייט’ שחל במשפחתנו באותו יום.

“באותו חג סוכות הגיעו הרב והרבנית איידלמן לסוכתנו. בעוד שר’ זלמן ובניו הגדולים שהתארחו בבית משפחת איידלמן כמנהגם בכל חג, לא הגיעו משום מה. לשאלתנו, השיב הרב איידלמן שזלמן ובניו החליטו לעצור בדרכם לביתנו בבית הספר המקומי, לאתר תלמידים יהודים ולזכותם בברכת ארבעת המינים.

“זמן מה לאחר מכן הגיעו גם הם והצטרפו להתוועדות. ר’ זלמן היה אחוז כולו התפעלות. ביקשנו לדעת ממה הוא כל כך מתפעל. הוא לא ברר במילים, והביע את התרגשותו ממסירות הנפש שהיתה לתלמידים לברך על הלולב.

“‘זלמן’ הצטחקתי ‘כאן זו לא רוסיה. אף אחד לא יוצא להורג ולא יאבד את מקום עבודתו בגלל ברכה על ארבעת המינים’!

“זלמן סיפר שאיתר תלמידים בודדים שהסכימו לברך על הלולב. אחר כך פנה לחצר האחורית של בית הספר, שם התאמנה באותה שעה קבוצת הפוטבול למשחק הקרוב. זלמן פנה למאמן הקבוצה וביקש את רשותו לברך על הלולב עם כל תלמידיו היהודים. המאמן הסכים, עצר את המשחק, ובשריקה עזה ממשרוקית שהיתה תלויה על צווארו כינס את כל השחקנים: “על כל התלמידים היהודים ללכת עם הראביי לטקס התפילות היהודי” הכריז.

“‘חשוב לרגע’ התפעל זלמן, ‘אלו לא היו תלמידים שידעו משהו בענייני דת. עובדה היא שהלכו לבית הספר בחג. ייתכן גם שחלק מהם לא הודו אף פעם ביהדותם לפני חבריהם. בכל זאת הם נטשו הכול, ולעיני חבריהם הגויים, שאולי יצחקו עליהם אחר כך, הלכו עם ‘ראביי’ זר ומוזר, בעל זקן ארוך, כדי לנדנד ענף ארוך ופרי לא ידוע, ולמלמל כמה מילים חסרות כל משמעות עבורם. האין זו מסירות נפש של ממש? האין זו סיבה מספקת כדי להתפעל ולהתרגש?!’

“אני ששמעתי את הסיפור, חשבתי לעצמי שאין חברי הצנוע זלמן יודע, שממי שבאמת ראוי להתפעל כאן מאישיותו הכבירה וממעשיו הטובים, הוא הוא בעצמו…”

בכל חג סוכות, ביום השני של החג, היו ג’פרי ואשתו עורכים “קידוש” בסוכתם לחברי הקהילה כולם. הרב איידלמן וזלמן היו מגיעים תמיד להשתתף, וה”קידוש” היה הופך ל”פארבריינגען” חסידי.

בקבוצת הגבירים של הרבי

בסוכות תשמ”ז, בהתוועדות אחת שכזו, סיפר ר’ זלמן למשתתפים על קבוצה חדשה שהוקמה בקראון הייטס, שנקראה “מועדון ה-950”, או בשמה הרשמי “הקרן לפיתוח מחנה ישראל”. מועדון ה-950 היה מורכב מבעלי הון שהבטיחו לתרום לענייניו של הרבי מינימום 950,000$ לפיתוח המוסדות החבדיים. בראש הקבוצה עמד המיליונר הבנקאי מר דייויד צ’ייס.

לשאלה “מדוע דווקא תשע מאות וחמישים, ולא מיליון?” ענה זלמן, ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת: “הרבי לא רוצה גאוותנים שיסתובבו ויספרו שהעניקו מיליון שלם”…

חברי הקרן לפיתוח קרן מחנה ישראל זכו למחווה נדירה – פגישה אישית עם הרבי פעמיים בשנה – בעשרת ימי תשובה ובערב פסח.

דמיונו של ג’פרי ניצת: “גם אני רוצה להשתייך למועדון” אמר בהתלהבות, אבל אז חפו פניו: “אבל אין לי מיליון דולר”, אמר באכזבה.

ר’ זלמן ייעץ לג’פרי לכתוב על כך לרבי. מיד לאחר החג התיישב ג’פרי וכתב מכתב מפורט בו סיפר ששמע על “מועדון ה-950” ועל רצונו העז להשתייך למועדון, אך דא עקא – עם כל רצונו העז, אין בידיו את הסכום המדובר.

ימים מספר לאחר מכן צלצל הטלפון ומעבר לקו היה המזכיר הרב לייבל גרונר.

“כתבת לרבי על רצונך להצטרף למועדון” אמר הרב גרונר. “על מכתב זה העניק לך הרבי ברכה!”

בסופו של דבר התחייב עורך הדין ג’פרי קימבל על הסכום ה”צנוע” של מאה אלף דולר לשנה, למשך חמש שנים, והפך לחבר במועדון האקסקלוסיבי של הגבירים.

בפעם הראשונה שהשתתף במסגרת הקרן, השתתפו במפגש עשרה חברים בלבד. הם עמדו אז בכניסה ל-770, סמוך לחדרו של הרבי, בחצי מעגל, והרבי יצא אליהם בחיוך רחב, נעמד כשגבו למעלית, ואמר בפניהם שיחה ייחודית כשבסופה הרעיף עליהם ברכות לרוב. בין השאר אמר הרבי: “יברך ה’ יתברך את כל אחד מכם ואת כולכם יחד להיות שלוחו של האדם כמותו – של “אדם העליון” אדם על הכסא, והברכה תומשך מ”השמים כסאי” אל הארץ “הדום רגלי” בפעולותיכם שבבחינת שמים והן הפעולות שבבחינת ארץ”.

בפעם נוספת אמר הרבי לחברי המועדון, לאחר שעודד אותם לדבוק בחיי תורה ומצוות בעצמם: “התכנסותנו פה היום היא לחזק התחייבות זו, כל אחד מכם הוא “מלך” בתחומו, היכול להשפיע על ציבור רב של אנשים, נשים וטף. וילכו מחיל אל חיל, וכך יעשו את עבודתי קלה יותר. אבל שזו לא תהיה הסיבה האמיתית לפעולותיכם. הסיבה האמיתית היא שצדקה ומעשים טובים הם רצון ה’. ואם תעשו את עבודתי קלה יותר, רק תגבירו את תאבוני, כך שלא אסתפק יותר בפעילויותיכם בעבר ובהווה”.

חלק מהגבירים הגיעו ליחידות עם השליח “שלהם” וחלק העדיפו להגיע בלעדיו. בתום השיחה עברו לפני הרבי בזה אחר זה, וכל אחד מהם יכול היה לבקש ברכה פרטית או אפילו להתייעץ עם הרבי בקשר לעסקיהם או בקשר לענייניהם המשפחתיים. חלקם אף הביאו עמם את בני משפחותיהם. הייתה זו מחווה נדירה, לאחר שתמו ה’יחידויות’ וכבר אי אפשר היה להתייעץ עם הרבי באופן אישי כפי שהיה בשנים עברו.

“איך הרגשת כשעמדת לפני הרבי” שאלתי את ג’פרי. אחרי הכל, מדובר במועדון של אנשי עסקים הבטוחים בעצמם, בעלי מאה ובעלי דעה, בעלי קשרים והשפעה.

“כשעומדים לפני הרבי” השיב ג’פרי מיד “מתבלבלים קצת… הבטחון העצמי כאילו עף דרך החלון. הידיים מזיעות, והלב דופק!”

בקלטות וידאו המתעדות מפגשים אלו, אפשר לראות את הגבירים עוברים מול הרבי, אנשים לבושים במיטב המחלצות הממותגות, מעצבי דעה בדרך כלל – בחיוך רחב או בעצבנות ניכרת, מתכופפים אל הרבי ושומעים בצמא כל מילה. חלק מהם נזקק לתרגום או להסבר מן המזכירים.

במשך השנים הלך המועדון והתרחב. מהכניסה ל-770 עברו המפגשים ל”זאל הקטן”, ואחר כך לבית הכנסת הגדול, כיוון שמעגל המועדון גדל והיה מדובר במאות משתתפים.

באחת ההזדמנויות, כשעבר ג’פרי לפני הרבי, ביקש ברכה עבור בתו טרייסי (חיה). היא הייתה אמורה לעבור ניתוח מסוים. הרבי העניק את הברכה המבוקשת, והניתוח עבר בשלום.

בפגישה הבאה, כשניגש ג’פרי, שאל אותו הרבי לשלום בתו. ג’פרי סיפר את החדשות הטובות. הרבי שאל: “האם היא פה, אתך?”

ג’פרי ענה בשלילה.

בפגישה הבאה של “מועדון ה-950”, שכח ג’פרי מכל העניין, אך הרבי שאל אותו שוב: “האם בתך פה אתך?”

שוב השיב ג’פרי בשלילה.

גם בפעם הבאה, השלישית, שאל הרבי אודותיה.

הרב ישראל דערן, שליח הרבי בספרינגפילד, התעניין לדעת בסופה של אותה פגישה, כדרכם של שליחים, על מה שוחחו הרבי וג’פרי. ג’פרי סיפר שזו הפעם השלישית שהרבי שואל אם הביא את בתו.

הרב דערן הנרעש הביט בו בתמהון: “אתה לא מבין?” אמר, “הרבי לא שואל סתם! הוא רוצה שתביא את בתך עמך!”

רק אז נפקחו עיניו של ג’פרי לראות עד כמה הוא היה ‘לא מבין’ בשיחה עם הרבי.

בפעם הבאה אכן הביא עמו את בתו והציגה לפני הרבי. הרבי חייך: “יש לך מזל זוהר” (“יו הב א שיינינג מזל”) אמר לה, והעניק לה ברכה.

“הרבי הציל את עסקיי”

את מכתבו הראשון לרבי כתב ג’פרי קימבל בשנת תשל”ד. המכתב היה בענייני עסקים וג’פרי שאל לדעתו של הרבי בעניינים שונים. התשובה שקיבל הייתה בת שני עמודים מלאים, וכתובה בלשון הקדש. מאחר שג’פרי לא היה בקי בלשון הקדש, ביקש מהרב דוד איידלמן להסביר את התשובה.

למכתביו הבאים כבר קיבל תשובות בשפה האנגלית. התשובות היו ארוכות ומפורטות. לתומו חשב שכל מי שכותב לרבי זוכה לתשובות כאלה. רק עם השנים נודע לו שהיתה לו זכות לקבל תשומת לב מיוחדת.

בכל מכתביו לרבי כלל תמיד צ’ק תרומה. עד שפעם, כשעבר לפני הרבי, אמר לו המזכיר הרב בנימין קליין: “אין צורך לכלול ‘תשלום’ בכל מכתב. הרבי רוצה לשמוע ממך בפירוט. אל תחשוב שאם אין כסף, אי אפשר לכתוב, הרבי מתעניין מאד בכל מה שקורה אצלך”.

“ואכן”, מספר ג’פרי, “הפסקתי להכניס צ’קים למכתבי. בתחילה הייתי כותב פעם בכמה חדשים, כי לא חשבתי שהרבי צריך להקדיש עצמו רק לחיים שלי ולפרטים שנראו לי שוליים, עד שפעם אחת הרבי ביקש ממני בפירוש לכתוב תכופות יותר. עדכנתי אותו לגבי כל הריון של אשתי, לגבי כל לידת תינוק. עדכנתי אותו גם לגבי פטירת אבי היקר.

“אחר כך התחלתי לזלזל יותר, עד שפעם, כשהתכנסנו שוב פעם חברי המועדון, בשנת תשמ”ט, אמר לי הרבי שעה שעברתי לפניו: “אני רואה שחזרת להרגלך הישן לכתוב לעיתים רחוקות. אם אתה לא כותב ומדווח שהפעולות גברו וגדלו, זה אינו סימן טוב!” מאז התחלתי לכתוב לרבי פעם בשבוע”.

ג’פרי התייעץ רבות עם הרבי גם בעניני עסקיו. לא פעם אף ראה רוח הקודש מדהימה. המקרה הבא הוא אחד המעיד על נוספים.

“בהזדמנות כתבתי לרבי על 5 מליון דולר שהציעו לי להשקיע בניקרגואה. בניקרגואה שלט אז הדיקטטור אנסטסיו סומוזה, והעסק שהוצע לי היה עם גיסו של הרודן. ידעתי שלצידם עומד הצבא ועל פיהם יישק כל דבר. למעשה, לא היו שם הסיכונים שקיימים בשוק עצמאי. הכול היה נראה צפוי ומסודר מאד. ההשקעה נראתה בטוחה כל כך, עד שהבנקים הסכימו להעניק לי את ההלוואה ללא חתימת ערבים.

הרבי השיב לי במכתב בן שני עמודים בו כתב על כך ש”יהודי שדבק באורח חיים על פי התורה, זוכה לברכות אלוקיות בכל מעשיו”, אבל בגוף המכתב לא השיב על שאלתי. אחרי חתימתו הופיע נ.ב., וגם שם העיר הרבי על עניין שונה. רק בסוף הופיע נ.נ.ב, ושם ענה הרבי בתמצות רב: “בקשר לניקרגואה, בהסתמך על המצב הכלכלי והפוליטי שבעולם, לא נראה שההצעה תהיה פרקטית וריאליסטית בעתיד הקרוב”..

“התפלאתי מאד. לא הבנתי כיצד מתאימה תשובת הרבי למציאות הנוכחית. לכאורה עמדתי לוותר על רווח גדול ביותר. הפיתוי היה עצום. שותפי לעסקים לא השתכנע בקלות והוא ניסה לשכנע אותי בכל כוחו שלא לסגת מהעסקה. את כל כשורי השכנוע שלו גייס לצורך כך, בהביאו עובדות שכבר ידעתי והכרתי היטב. כמה רציתי להסתמך על עובדות אלו ולבצע את ההשקעה.

“אבל ידעתי שאין לפקפק בתשובות הרבי, ובמאמץ נפשי עצום נסוגתי מהעסקה.

“שנתיים אחר כך, בשנת תשל”ט, קיבלתי הוכחה נוספת לרוח קדשו של הרבי: בניקרגואה התרחשה הפיכה. הקומוניסטים תפסו את השלטון וכל השקעות החוץ במדינה הולאמו… השלטון היציב כל כך התפורר לחלוטין. לו הייתי משקיע את הכסף, הייתי יוצא בנזקי שן ועין!”

פעם חלה ידידו הטוב של ג’פרי, הלא הוא ר’ זלמן דייטש והיה אמור לעבור ניתוח. באותה תקופה נפגשו שוב הגבירים עם הרבי כפי המסורת שלהם. ג’פרי קימבל עבר בתורו לפני הרבי, וביקש ברכה “עבור חברי זלמן דייטש”. בהתרגשותו, שלא פגה גם אחרי פגישות רבות עם הרבי, שכח ג’פרי את שמו המלא של ר’ זלמן ואת שם אמו. “ביקשתי אפוא ‘ברכה לרפואה שלמה עבור ידידי זלמן דייטש’.

“הרבי שאל אותי: ‘כיצד אתה מכיר את זלמן דייטש’?

“שוב התבלבלתי, בגלל חשיבות הרגע. אבל אז קלטתי מזווית העין את הרב דוד איידלמן מקונטיקט, חמיו של זלמן, ששהה אף הוא בחדר. עניתי שאני מספרינגפילד, קונטיקט, ושזלמן נשוי לבתו של השליח המקומי ראביי איידלמן.

“הרבי חייך והגיב: ‘טוב הדבר שאתה מכיר אותו, וטוב הדבר שהוא מכיר אותך!’ וסיים בברכה לר’ זלמן.

“מאוחר יותר סיפרתי לזלמן על הפגישה המיוחדת הזאת שכה ריגשה אותי. הוספתי ואמרתי לו: ‘אני מסכים עם חלקה הראשון של התשובה, אבל עוד לא הצלחתי להבין את חלקה השני’…”, התבדח.

שר האוצר החב”די של ספרינגפילד

ג’פרי קימבל היה תומך גדול בענייני חב”ד בספרינגפילד. אפשר לומר כי ג’פרי היה “שר האוצר” של הישיבה אותה ניהל הרב איידלמן. על כל תמיכותיו הכספיות של ג’פרי בענייני חב”ד, קיבל תמיד תודות, עידוד וברכות מהרבי.

במכתב אחד כותב לו הרבי (תרגום חפשי):

“נתקבל מכתבו מכ”א אב, עם תרומתו המצורפת, ביחד עם תשובתו הקודמת.

“מצ”ב קבלה על תרומתו לעילוי נשמת אביו יהודה ע”ה בן משה, וזכות זו תעמוד לו ולבני משפחתו לעזר רב, כולל יכולתו לתרום את שהבטיח לקרן הבניה של הישיבה מתוך קלות, בבריאות טובה ובהצלחה. וכמו שאמרו חכמינו: “מצווה גוררת מצווה”, אל לו לחשוש להבטיח יותר ויותר תרומות למטרה הנעלה של הפצת התורה והמצוות בקהילתו, כמו שאמרו חז”ל: יש לו מאה רוצה מאתיים” וגו’. ואם כך הוא אופי האדם לגבי גשמיות, על אחת כמה וכמה שיהיו חשקו לגבי נכסי אמת ונצח.”

פעם נקלעה הישיבה לקשיים כספיים גדולים, ולא השיגה ידה של ההנהלה לשלם משכורות למורים. ג’פרי צלצל לידידו זלמן: “אני יושב ואוכל פה סטייקים יקרים, ולמורים אין כסף לקנות אוכל” אמר בטרוניה עצמית. “אני תורם בזאת סכום גדול כדי שתוכלו לשלם את המשכורות החסרות!”

ר’ זלמן שמח מאד, והביע את הערכתו במילים חמות, כשבסוף הוסיף: “אבל ג’פרי, אל תפסיק לאכול את הסטייקים היקרים שלך! הרווחת את כספך ביושר – ראוי שתמשיך ליהנות”…

“ר’ זלמן ידידי היה תמיד מקשיב לי ומייעץ לי בכל העניינים שביקשתי את עזרתו”, מספר ג’פרי. “תמיד השיב לכל שיחות הטלפון שלי, גם אם היה עסוק ביותר באותה השעה. לא פעם הייתי מתייעץ עמו בענייני השקעות כספיות. לאחר שהיה בודק את העניין ומחווה את דעתו, היה מסיים בעצה ידידותית: ‘ג’פרי, ההשקעה הטובה ביותר היא נתינת צדקה. מכך אין אפשרות להפסיד, יש שם רק רווח’”.

כשהוחלט בספרינגפילד להדפיס את התניא קדישא, מימן ג’פרי את מבצע ההדפסה. במכתב שכתב לו הרבי בקשר לעניין אחר, הוסיף הרבי בשוליים (בתרגום חפשי): “זה עתה קיבלתי את החדשות הטובות על הדפסת התניא הקדוש, בעיקר תודות למאמציו האישיים בעניין, וברוחב לבו במימון הפרוייקט. יהי רצון שתעמוד הזכות הזו לו ולבני משפחתו לעזר רב לקבלת ברכות השי”ת בשפע רב”.

לאחר שהודפס התניא, התכבדו ג’פרי ואשתו הולי (צביה דבורה) לשלוח עותק לרבי כדי לשמחו. על כך השיב הרבי במכתב תודה ובירכם: “יהי רצון שתוכלו תמיד לבשר בשורות טובות, במיוחד בענייני חינוך בני ובנות ישראל, ותלכו מחיל אל חיל בכל האמור, מתוך שמחה ובריאות טובה”.

ברבות השנים התקרבה משפחת קימבל יותר ויותר לאורח החיים החב”די, ולא הזיזו יד ורגל בלי להתייעץ עם הרבי.

במכתב אחר התייחס לכך הרבי כשכתב: “נהניתי לשמוע על התחזקותו בחינוך המיוסד על גבי התורה, דרך הישיבה בספרינגפילד, ובוודאי הוא ובניו הולכים מחיל לחיל בכל ענייני היהדות”.

פעם שאלו ג’פרי ואשתו את הרבי בקשר למשרה שהוצעה להם. על כך השיב הרבי: (תרגום חפשי): “במכתבו מציין על המשרה שהציעו לו, כולל המעלות והחסרונות שבעניין. אך בסופו מציין שהוא ואשתו מעוניינים במשרה הנ”ל, ושואל לדעתי.

“בהתבסס על מה שכתב, דעתי היא שכדאי להתייחס להצעה ברצינות, והשי”ת המשגיח על כל אחד ואחת, יובילו בדרך הטובה לו ולמשפחתו”.

המזכיר חזר וסיפר כי הרבי בהחלט מרוצה

לג’פרי קימבל ארבעה בנים. את בר המצווה שלהם חגג, איך לא, ב-770. חבושים בכובע ולבושים בחליפה, חזרו כולם “מאמר” ברהיטות. בנו הבכור של ג’פרי, גרייסון (יעקב יששכר), קיבל עליית “שני” כשמיד אחריו עלה הרבי ל”שלישי”. לאחר העליה הסתובב הרבי לעבר הנער ואיחל לו: “מזל טוב! מזל טוב!” גרייסון טען שהרגיש שם כמו אורח הכבוד, לאור כל תשומת הלב שקיבל בעקבות כך.

בנו השני טיילר (משה טוביה) קיבל עליה לתורה בביתו של הרבי, שם שהה הרבי במשך כל שנת האבל על רעייתו הרבנית ע”ה. הרבי לא נכח בעליה לתורה, אולם בסיומה אמר טיילר את המאמר, כשהשליח הרב דוד איידלמן יושב לצידו. בשלב מסוים עלה המזכיר ר’ בנימין קליין למעלה ודיווח לרבי על הבר מצווה המתקיימת כעת בקומה הראשונה. הרבי התעניין לדעת אם טיילר אמר את המאמר באידיש. התשובה הייתה חיובית, ור’ בנימין קליין שב למטה ודיווח שהרבי בהחלט היה מרוצה. בסיום המאמר שתו כולם “לחיים”.

בנו השלישי של ג’פרי, ספנסר (שמעון) קיבל עליה ביום ו’ בתשרי, יום ה”יארצייט” של אמו של הרבי, הרבנית חנה. שוב קיבל עליית “שני”, במעמד אלפי אנשים, ונשאר עומד ליד הרבי שקיבל “שלישי”.

צעיר הבנים, אדוארד (יהודה) קימבל, קיבל את העליה שלו לאחר כ”ז באדר ראשון תשנ”ב. העליה התקיימה ליד חדרו של הרבי, בסופה שמעו לפתע שיעול יחיד מהרבי. ג’פרי הרגיש בכך סימן מצד הרבי, אישור שהרבי מודע לעליה של בנו ולנוכחותו שלו.

גם בתו היחידה של של ג’פרי, חיה (טרייסי), קבלה מכתב אישי לכבוד בת המצווה שלה. במכתב מדריך אותה הרבי “להיות דוגמה חיה של בת ישראל המחונכת בדרכי החסידות).

טוב חבר קרוב

כאמור, הקשר ההדוק של ג’פרי לרבי, לחב”ד ולחסידות, היה הרבה באמצעות ידידותו האמיתה והאיתנה עם החסיד ואיש העסקים ר’ זלמן דייטש. בשנותיו האחרונות סבל ר’ זלמן בלבו והיה יוצא ובא בבתי הרפואה.

“לא אשכח לעולם את חברי האהוב זלמן! זלמן שהיה תמיד מאיר פנים, זלמן שהיה מוכן תמיד עם עצה ותושיה”, אומר ג’פרי בראיון, וקולו נשנק.

“ביום רביעי שלפני פטירתו, צלצלתי לזלמן שהיה אז בבית הרפואה. צירל ענתה לטלפון הנייד, והשיבה שזלמן נח עכשיו. ביקשתי שלא להעיר אותו, מסרתי את איחולי לרפואה שלמה וסגרתי את הטלפון.

“שתי דקות אחר כך צלצל הטלפון שלי. זלמן היה על הקו: ‘ג’פרי”, ניסה ‘להרעים’ בקולו החלוש, “אתה חושב ששכחתי ממך?!’ עד היום אני נזכר במילותיו אלו. זו הייתה השיחה האחרונה ששוחחתי עמו. ועד היום, כשאני נזכר בו, מהדהדת שאלתו בזיכרוני ‘אתה חושב ששכחתי ממך?’

“בני שיחי’ קרא לבנו הנולד לו ‘זלמן יהודה’. על שמו. בכל פעם שנופלות עיני על נכדי זלמן, נזכר אני בידידי הטוב זלמן דייטש, ויודע שלא יכולנו להעניק לנכדי האהוב מתנה טובה יותר מאשר להיקרא על שם אדם כה מיוחד ונפלא! יהי זכרו ברוך!”

(בכתבה זו שולבו קטעים מספר היוצא בקרוב לאור בעז”ה על אודות חייו של הרה”ח ר’ זלמן יהודה ע”ה דייטש).