זמן רב לאחר מכן, עדיין לא כל כך הבנתי מה קרה לי באותו אחר צהריים בוונציה. זמן לא

זמן רב לאחר מכן, עדיין לא כל כך הבנתי מה קרה לי באותו אחר צהריים בוונציה. זמן לא רב לאחר מכן התחלתי — בלי כל סיבה —  להגיד את תפילת “שמע” שעל המיטה. לימים נודע לי שהחוויה שחוויתי כשהתבקשתי על ידי זרים להניח תפילין, איננה ייחודית בכלל. חסידי חב”ד נודעו כיהודים שעוצרים יהודים אחרים במקומות ציבוריים, ומציעים להם לקיים מצוות כהנחת תפילין או הדלקת נרות שבת >> מוגש לרגל חודש אייר, החודש שבו יצא הרבי ב’מבצע תפילין’

מאת זאב גוטקין, תרגום מאנגלית: פ’ זרחי

הכול התחיל כאשר בגיל 6, ביקרתי בעיר וונצי’ שבאיטליה במסגרת חופשה משפחתית. לאחר שסעדתי עם משפחה אמידה מכווית אותה פגשתי במסגרת טיולי, חשבתי לעצמי שכנראה שאר היום יעבור מתוך שעמום. לא היה צפוי לי עוד משהו מענין בתכנית של אותו היום. במחשבה זו צעדתי בחזרה למלון, שם התארחו בני משפחתי.

כשצעדתי מהכיכר המרכזית, שמתי לב לשני גברים לבושים בלבוש חסידי צועדים לכיווני. למרות ההבדל הבולט בין בגדיהם הכהים, המגבעות השחורות וזקניהם הארוכים, לבין בגדיי — בגדי קיץ של תייר, חשתי הרגשת אחווה וקשר יהודי אתם. ולכן כשהם חלפו על פניי הנהנתי כלפיהם בעדינות. 

שני הגברים נעצרו בפתאומיות. “האם אתה יהודי?” אחד מהם שאל אותי בהתרגשות במבטא עבה שלא יכולתי להגדיר.

נדהמתי מדוע שני האנשים האלה מרחפים סביבי ושואלים אם אני חבר בשבט שלהם.

“כן”, עניתי, מתוך לחץ ועצבנות.

“האם אמך יהודיה?” המשיכו לשאול.

“כן”.

“האם תרצה להניח תפילין היום?” אחד מהם כבר הכניס את ידו לתוך שקית שנשא והוציא משם שתי קופסאות עור קטנות מחוברות לרצועות עור שחורות.

“מה זה?” שאלתי מתוך סקרנות.

שני הגברים הביטו אחד בשני, לפני שהחלו לתת לי הסבר על הריטואל היהודי הקלאסי. “האם עשו לך בר מצווה?” התעניינו לדעת.

“כן”, עניתי.

“רציני? היה לך בר מצווה ואתה לא יודע מה זה תפילין?”

“טוב,” הוא אמר. לאחר שווידא שאימי אכן יהודיה, הוא שאל שוב אם אני רוצה להניח תפילין. מדוע שני האנשים המזוקנים מעוניינים כל כך ביהדותי ומדוע הם רצו לקשור אותי עם קופסאות העור הללו? שמא הם גנבים שרצו לקשור אותי עם רצועות העור כדי לכייס אותי ולקחת את ארנקי? הרי אנו נמצאים בוונציה, עיר הכייסים הבינלאומית.

או… שמא הם מחבלים, טרוריסטים. זה היה בתקופה שלאחר פיגוע בנייני התאומים, אז החרדה לא היתה מופרכת. ניסיתי להתאפס על עצמי במחשבה שמחבלים לא היו מתלבשים כחסידים…

העפתי מבט מסביבי. מאות אנשים, ביניהם תיירים רבים, הסתובבו בסביבתי הקרובה. כשאני עדיין מהסס, החלטתי להיענות לבקשת שני האדונים המזוקנים ולשמח את לבם. אם תתעורר סכנה כלשהי, הרי אני נמצא במקום ציבורי ואוכל לזעוק לעזרה.

השנים קשרו אותי בתפילין באיטיות רבה. הרגשתי מוזר ולא נוח, בחום הים–תיכוני, עם אובייקטים משונים קשורים בחוזקה לידי וראשי.

אחד החסידים הסביר שכעת נגיד תפילה יהודית קצרה בשם “שמע ישראל”. “שמע” פירושו לשמוע, להאזין, והתפילה הזו היא הצהרת האמונה היהודית.

למזלי, את השורה הראשונה של התפילה הכרתי מימי בית הספר היהודי. את הקטע הבא חזרתי מילה במילה אחרי אחד משני הגברים שסייעו לי לקשור את התפילין.

“מזל טוב!” הכריזו השניים, תוך כדי קיפול התפילין והנחתם בחזרה בתיק. “כרגע קיימת מצווה!”

השניים התעניינו לגבי מקום מגוריי. תחושות סיפוק ובלבול שמשו בעירבוביה בליבי. “אני גר בניו יורק”, עניתי.

תשובתי גרמה לשניים להתלהב. אחד מהם הכניס את ידו לתוך כיס מעילו ושלף כרטיס, עליו תמונתו של הרבי. מתחת לתמונת הופיעה הכתובת: 770 איסטרן פארקוויי, ברוקלין, ניו יורק, כאשר מאחורה הודפסה תפילת הדרך באנגלית. לקחתי ממנו את הכרטיס, לא בטוח מה אני אמור לעשות איתו. הנחתי אותו בארנקי, נפרדתי מהשניים לשלום, והמשכתי לדרכי.

השפעה לטווח ארוך

שלוש שנים קדימה. מאז המפגש המשונה, לא פגשתי שוב את מצוות הנחת תפילין. זמן רב לאחר מכן, עדיין לא כל כך הבנתי מה קרה לי באותו אחר צהריים בוונציה. למרות זאת, שמרתי על הכרטיס ונהגתי להציג אותו כחפץ נושא שיחה מעניין המלווה את סיפור החוויה היהודית האקראית שלי. זמן לא רב לאחר מכן התחלתי — בלי כל סיבה —  להגיד את תפילת “שמע” שעל המיטה.

לימים נודע לי שהחוויה שחוויתי כשהתבקשתי על ידי זרים להניח תפילין, איננה ייחודית בכלל. חסידי חב”ד נודעו כיהודים שעוצרים יהודים אחרים במקומות ציבוריים, ומציעים להם לקיים מצוות כהנחת תפילין או הדלקת נרות שבת.

בשנות לימודי בקולג’ התחלתי להתעניין יותר במורשתי היהודית. הצטרפתי לשיעורים ולסעודות שבת. בהתחלה לא קישרתי בין אהבתי החדשה ליהדות והחוויה בוונציה שנים קודם. אולם, מחשבה חסידית מלמדת שכל אירוע בחיי היום יום קשור וקורה מסיבה טובה. אין מקריות. היום אני יהודי שומר תורה ומצוות. בכל שלבי המסע שמרתי את תמונתו של הרבי בארנקי.

לפעמים אני גם מציע לאח יהודי להניח תפילין. אני לא לוחץ, ואם הוא מסכים אני מסייע לו לקיים את המצווה החשובה. לפעמים אנחנו לא חושבים כיצד מעשה קטן ישפיע על הזולת, או על העולם כולו. לכן, אל לנו לחשוב שאין בכוחנו לחולל מהפך.

מעניין אם שני התמימים בוונציה יודעים מה אירע בסופו של דבר עם הבחורצ’יק ההוא מניו יורק…

(מתורגם מעיתון ‘לחיים’ — L’chaim Weekly)