צבי הירש רבינוביץ’
דמות מיוחדת היא דמותו של החסיד ר’ צבי הירש, הירשל, רבינוביץ’ מהעיר צ’רנוביץ’. איש פיקח ונועז, בעל לב זהב שסיכן את חייו כדי להציל עוד ועוד יהודים והעמיד את יהדות העיר צ’רנוביץ’ על תילה • הוא גם טיפל ברבי לוי יצחק שניאורסאהן בתקופתו האחרונה במסירות של ממש, ואף זכה לרשת את מטהו שהגן עליו מפני הסכנות. כ
דמות מיוחדת היא דמותו של החסיד ר’ צבי הירש, הירשל, רבינוביץ’ מהעיר צ’רנוביץ’. איש פיקח ונועז, בעל לב זהב שסיכן את חייו כדי להציל עוד ועוד יהודים והעמיד את יהדות העיר צ’רנוביץ’ על תילה • הוא גם טיפל ברבי לוי יצחק שניאורסאהן בתקופתו האחרונה במסירות של ממש, ואף זכה לרשת את מטהו שהגן עליו מפני הסכנות. כאשר אבד, אמר בצער שאבדה הצלחתו, וזמן קצר לאחר מכן השיב את נשמתו לבוראה • דיוקן של חסיד מיוחד, חייל נאמן בצבאו של הרבי בהפצת היהדות והמעיינות
ר’ הירשל רבינוביץ עם בן אחיינו ר יוסף עזרקוביץ, על רקע העיר צ’רנוביץ’איש חסיד, עסקן חסידי מהשורה הראשונה, ישר ובעל מסירות נפש היה ר’ צבי הירש רבינוביץ’ מהעיר צ’רנוביץ’ באוקראינה. “הירשל”, כפי שהיה מכונה בפי כל, היה אחד החיילים האלמונים והמופלאים של הרבי מלך המשיח במשך כמעט עשרים שנה מאחרי מסך הברזל הקומוניסטי. הוא לא היה עושה צעד מבלי לקבל את ברכתו של הרבי ועידודו. את המכתבים אל הרבי היה שולח בדרך–לא–דרך באמצעות גורם שלישי.
מי שהכירו יודע לספר על חסיד שהחזיק על כתפיו את כל עניני היהדות בצ’רנוביץ’ שאחרי מלחמת העולם השנייה: הקמת מקוואות, מניני תפילה מחתרתיים, תלמודי תורה שפעלו בהחבא, אפיית מצות, שחיטה כשרה. ר’ הירשל היה ראש המובילים בכל דבר ועניין שיסייע לחיזוק חומת היהדות מול הדיכוי הקומוניסטי. הוא זה שגייס את הכספים והוא זה ששילם את המשכורות לשורת פעילים שפעלו תחתיו.
הייתה בו אהבה גדולה לגמול חסד עם כל יהודי באשר הוא. בתחבולות ובשלמוני שוחד ידע להתחבר אל האנשים הנכונים בקרב השלטון הקומוניסטי בעיר ולדאוג בדרך זו לאסירים יהודים או לכאלה שנזקקו לאישורי שהייה וחתימות שונות. יהודי העיר מתארים אותו כ”יהודי עם לב רחב”, “מלאך בצורת אדם”. ר’ הירשל היה האמיץ היחיד שניאות בחפץ לב לשכן אסירים משוחררים בביתו ללא מורא למרות שידע שנתון למעקבים.
בשנות חייו סייע ליהודים רבים והשליך עצמו מנגד כדי לגרום טובה ליהודי אחר, אך דומה שהבולט בניהם היה מיד עם סיום מלחמת העולם השנייה כשהתגורר באלמא אטא והיה מהעסקנים הבודדים שפעלו להצלת רבי לוי יצחק שניאורסאהן - אביו של הרבי - מהגלות בצי’לי והבאתו לאלמא אטא הגדולה והמבוססת יותר. מאוחר יותר ליווה אותו במסירות ודאג לכל מחסורו, עד אותו יום מר ונמהר כ’ מנחם–אב כשהסתלק רבו לשמי רום.
לאחר פטירת ר’ לוי’ק, עזבו הירשל ורעייתו את אלמא אטא והתיישבו בעיר צ’רנוביץ’, שם המשיך במעשי החסד ובביסוס היהדות. הירשל, למרבה הצער לא הותיר אחריו צאצאים, ועל–כן את כל מעשי הטוב והחסד שלו שמענו מתלמידיו וידידיו.
שמו מתנוסס בספרי זיכרונות רבים בניהם הספר ‘תולדות לוי יצחק’ שם הוא מוזכר פעמים רבות כמי שהעניק סיוע רב יחד עם אחיו ר’ מענדל לאביו של הרבי.
ממקבלי ההחלטות בחרקוב
ר’ הירשל נולד לאביו ר’ יוסף חיים בעיירה קובעלטשי הנמצאת בסמיכות לויטעבסק. בשנת תרצ”ו נשא לאישה את בת זוגתו, ומיד לאחר חתונתו התגורר הזוג הצעיר בעיר חרקוב שם החל את התעסקותו בעניני הכלל תוך שימת דגש לנושאים של הפצת היהדות. את פרנסתו השיג, כמו יהודים רבים, כשפתח בביתו עסק טריקוטאז’ - מפעל ביתי ליצור בגדים. במשך הזמן השקיע פחות ופחות בעסק ויותר בעסקנות הציבורית, והכול מתוך מסירות נפש.
המשפיע ר’ מרדכי קוזלינר סיפר לימים, כי לאחר יציאתו של הרבי הריי”צ, הוכרעו השאלות החשובות על–ידי שלושה חסידים שדנו בענין הנחוץ, וידוע לו שעוד בצעירותו בחרקוב נמנה ר’ הירשל על אחד משלושת החסידים שקיבלו החלטות. הוא היה מצטרף לחסידים ותיקים וישישים ממנו, כמו ר’ אברהם דער אלטער, ר’ מוטל אלינסון ור’ יהושע וולוסוב.
עם פרוץ הקרבות בין הצבא האדום לגרמנים, ברח ר’ הירשל כמו חסידים רבים והגיע לאלמא אטא. הוא התיישב בעיר בתחילת תש”א ומאז לרגע לא נח.
הוא התגורר עם אחיו ר’ מענדל בשכונת טאשטאג בה גר מיעוט יהודי לצד גויים קאזאחים רבים. כבר מהשבת הראשונה התקיימו בביתו מנייני תפילה, כאשר במקביל החל לדאוג לכל ענייני היהדות בעיר. בין היתר פעל להקמת מקווה טהרה, ארגן אפיית מצות ואף מנייני תפילה בשכונות נוספות.
לצד פעילותו הרבה בקרב יהודי העיר והפליטים הרבים שנמלטו מאימת הגרמנים, פרק נכבד מעשייתו שמור לסיוע הרב שהעניק לר’ לויק שבאותם ימים היה בגלות בצי’לי, והוא בתושייה רבה - יחד עם שותפים נוספים - הוציאוהו משם ואירחוהו תחילה בביתו באלמא אטא עד ששכרו במיוחד בעבורו בית.
ר’ הירשל השקיע מאמצים רבים בהצלת ר’ לויק מאיומי הקומוניסטים שביקשו להאריך את גלותו בעוד שנה. ר’ הירשל ידע כי שנה כזאת מהווה סכנת חיים עבור הרב החולה. לר’ הירשל נודע שמצבו הרפואי של ר’ לויק מחמיר בגלות והוא הפך עולמות להוציאו משם עד שהשיג עבורו תעודת שחרור. הגב’ בת שבע אלטהויז שהייתה השליחה שהצילה בפועל את ר’ לויק סיפרה, ששלושה חסידים ארגנו לה את הנסיעה ור’ הירשל היה בראשם, כאשר אליו הצטרפו אחיו ר’ מענדל ור’ יוסף נימוטין. הגב’ אלטהויז מספרת שגברים לא יכולים היו לנסוע לשם מחמת הסכנה, ולכן ביקשו ממנה לקחת על עצמה להעביר את התעודות לצ’יאלי.
בתחילה נטתה לסרב, היא פרנסה את ארבעת ילדיה שלה ושל אחותה, אך בלילה הגיעה אליה בחלום אביה הרה”ח חיים אליהו אלטהויז ודחק בה לצאת לדרך. בקרב החוג המצומצם של החסידים שפעלו לטובת ר’ לויק, מעטים יודעים לספר שר’ הירשל השיג סכום עתק של חמישים אלף רובל לטובת הצלתו ודאגה לכל מחסורו - דירה נאה ומזון מתאים בהתאם למחלתו המתגברת.
בשבת הראשונה התארח ר’ לויק בביתו של ר’ הירשל שארגן לכבודו קידושא רבא בו נטלו חלק חסידים רבים.
האווירה בבית בעת הקידוש ואחריו הייתה מרוממת ביותר. המעיין הטהור שהיה נעול וסגור בגלות במשך חמש שנים, התחיל לקלוח מים זכים, ור’ לויק שפע דברי תורה, חסידות וקבלה. הנוכחים היו בהתרגשות גדולה. ר’ לויק הודה לאלו שעמלו על שחרורו.
ר’ הירשל לא הסתפק בהצלתו ובהבאתו של ר’ לויק לאלמא אטא, ומדי יום ביומו היה דואג לכל מחסורו.
בהתאם להוראת הרופאים היה ר’ לויק צריך לאכול מדי יום רוטב של בשר עוף. אך מהיכן משיגים כל יום עוף חי בימי חרום שכאלה? שוב מזדקרת דמותו הנפלאה של ר’ הירשל. הוא התאמץ בכל כוחו להשיג את העוף, לשוחטו, להכשירו ולבשלו, כאשר הוא בעצמו דאג להאכיל את ר’ לויק בימי חוליו וחולשתו, כשלא יכול היה לאכול בכוחות עצמו.
ר’ הירשל גם השיג עבור ר’ לויק קמח מיוחד, דבר שהיה קשה להשיג באותם ימי מלחמה. הוא לא היה מסתפק בהשגת הקמח, אלא אף היה בעצמו אופה חלות מיוחדות עבורו לשבת קודש ולימות החול. כמו כן היה משיג צימוקים ובמו ידיו היה מכין יין עבור הרב לקידוש ולהבדלה.
לאורך כל ימי מחלתו של הרב, הירשל לא מש ממיטתו ביום ובלילה, בחג ובשבת. עוד כשהיה ר’ לויק בגלות בצ’יאלי זכה ר’ הירשל לראות נס מדהים בברכתו, וזה מה שחיזק את הקשר בינו לבין ר’ לויק.
היה זה כאשר ברח הירשל מחרקוב לקזחסטאן, במהלך המנוסה איבד את רעייתו. במשך שנתיים לא ידע את אשר עלה בגורלה. מיד עם הגיעו ביקש מהרה”ח יעקב יוסף רסקין שהיה מתכתב עם ר’ לויק, לשלוח בקשה שהרב יעורר עליו רחמים שיוכל לראות את זוגתו בשנית. ר’ לויק ענה שאין לו ספק שהיא עודנה בחיים, בריאה ושלמה וכי הם יפגשו שוב, וכך היה. היא אכן נמצאה בריאה ושלימה והגיעה לקזחסטאן והצטרפה לבעלה.
ר’ הירשל כאמור זכה לשמש את רבי לויק באלמא אטא עד הסתלקותו. את הסיפור הבא סיפר למשפיע ר’ מענדל פוטרפס:
“היה זה ביומו האחרון בעלמא דין, ר’ לויק פנה אלי לפתע וביקש שאתן לו סיגריה. מאחר שידעתי היטב את מצב בריאותו, ביקשתי להניאו מכך, ושאלתי למה הוא צריך לעשן? ‘שוטה’, ענה לי ר’ לויק: ‘הרבי אמר לי לעשן’. הדבר הפליא אותי והמשכתי לשאול, ‘מה פירוש הדבר? מתי הרבי ציווה ציווי כזה?’
“מעשה שהיה כך היה - כשביקרתי באחד הרגלים אצל הרבי הרש”ב, פנה אלי הרבי במוצאי החג ואמר: ‘לויק, מן הסתם רצונך לעשן’. הנהנתי בראשי לאות חיוב, ואז הרבי אמר לי היכנס לביתי ובמקום פלוני ישנה תיבה עם סיגריות. הבאתי את התיבה לרבי, הוא פתח אותה והוציא סיגריה ונתן לי’.
“כשר’ הירשל שמע זאת, הצית סיגריה ונתן לרבי לויק.
“כשסיים לעשן אמר לר’ הירשל: ‘הירשל, הבא לי ספל מים וקערה’. כשהביא אמר לו באידיש: איצט וועט מיר זאיין גרינג אריבער גיין דעם גרעניץ [= כעת יקל עלי לעבור את הגבול]. ר’ לויק נטל את ידיו עצם את עיניו קרא קריאת שמע והחזיר את נשמתו”.
ר’ הירשל הצטער צער רב בפטירתו של ר’ לויק, והיה מהראשונים שידעו והודיעו על כך לכלל קהל עדת החסידים.
הרבי מלך המשיח ידע היטב את החסד והטוב שפעל ר’ הירשל עם אביו והודה לו מאוד על כך. מספרים שבהזדמנות, אחד מאנ”ש שזכה לצאת מעמק הבכא והגיע ל–770, מסר לרבי את תמונתו של ר’ הירשל. הרבי מלך המשיח נעמד מלוא קומתו ואמר “איהר קענט זיך גאר נישט פארשטעלען וואס דער מענטש האט געטאן פאר מיין טאטען [= אינך יכול לתאר לעצמך מה עשה יהודי זה למען אבי].
מכתבים והוראות רבות זכה ר’ הירשל לקבל מהרבי אך מפני צוק העתים לא נשמר מהם דבר. למעט מכתב אחד שהרבי שלח לו, על המכתב חותם הרבי בפשטות: מנחם.
ב”ה י”ז מנ”א תשכ”א
צבי הירש שי’
שלום וברכה
שמחתי לקרוא את מכתבך, ואני רוצה להיות בתקוה חזקה שתמשיך בעתיד לבשר בשורות טובות - אודות עצמך וגם אודות האחיין ומשפחתו שיחיו, ושיהיו אלה בשורות טובות בכל הפרטים, ובפרט לאחר ששמעתי כה הרבה אודות פעולותיך בימים ההם עבור אבי, אשר העזרה מביאה עמה ברכה גדולה ביותר, ומילוי משאלות הלב לטובה, בנוגע לעצמו וגם בנוגע לקרובים.
בציפייה לבשורות טובות, ודרישת שלום לבבית לחברים, לידידים ולמכרים שיחיו - מנחם.
“מלאך בצורת אדם”
מיד עם פטירתו של ר’ לויק, עזב ר’ הירשל עם רעייתו את אלמא אטא וקבע את מושבו בעיר צ’רנוביץ. בתוך תקופה קצרה הפך להיות עסקן בולט בעיר, בעודו טווה בחריצות ובפקחות קשרים עם אנשי ממשל ודואג לכל עניני היהדות בעיר, כמו גם עזרה פרטנית לכל יהודי באשר הוא.
בספרו ‘פרקי חיים’ מספר הרב חיים מאיר כהנא רבות על הרשל’ה רבינוביץ. הרב כהנא, חסיד וויז’ניץ, שהה עשר שנים בסיביר לפני בואו אל העיר צ’רנוביץ. הוא הגיע לעיר כשבגדיו לגופו ולא יותר. היה זה ר’ הירשל רבינוביץ’ שסייע לו לעמוד על רגליו כאשר בתמורה הפך הלה להיות ‘מלמד’ והיה מאנשי אמונו הקרובים של ר’ הירשל.
“דור חדש הגיע לכאן [לצ’רנוביץ’] מכל קצוות המדינה”, מספר הרב כהנא. “לא הכרתי אף אחד מהם. כשנאסרתי היו פתוחים עדיין שמונה–עשר בתי כנסיות. עתה כשחזרתי פעלו רק שלושה ואחד מהם בית הכנסת הגדול והעתיק הקרוי על שם בעל הבאר מים חיים”. הרב כהנא ממשיך ומספר שכאשר נכנס לבית הכנסת בשבת קודש הראשונה לשהותו בעיר, הבין שכל הרבנים והגבאים אינם אלא מינויים ‘מטעם’, מה שמגביל ביותר את השהות בבית הכנסת, אם בכלל. לאחר שחווה את גלות סיביר, העדיף שלא להסתכן. אחד מידידיו, שיתף אותו בסוד בפעילות החב”דית הענפה המתקיימת בעיר ועל ההתכנסויות בהיחבא שם לומדים, מתוועדים ומתפללים תפילה חסידית אמיתית.
“הידיד סיפר לי על אחד המיוחד שבחבורה, הירשל רבינוביץ, אותו תיאר ‘כמלאך בצורת אדם’ שאין קץ למעשים הטובים שהוא עושה עם אחרים. הוא קיבל על עצמו ללכת אליו עוד היום, בעצם יום שבת קודש, כדי לספר לו עלי ועל מצבי. ואכן בשעה מאוחרת במוצאי שבת קודש הופיע האיש הזה בדירה שהתאכסנתי בה, וכמעט מתחילת שיחתנו נקשרה בינינו אהבה וידידות. הוא עודד אותי להתחזק בביטחון, שאחזור עד מהרה לעירי, והוא מצדו יעשה את האפשר בעניין הרישום.
“למחרת בבוקר שמתי לדרך פעמי חזרה לצ’רניגוב כדי להכין את צעדי הבאים. מיד אחר היכרותנו הראשונה, התחיל האיש הטוב הזה, ר’ הירשל ז”ל, בעבודה והצליח, על ידי שלמונים כמובן, להשיג בעבורנו רישום; כלומר, רישיון לגור בעיר. גם למקום עבודה דאג לי. כשיצאתי מבית האסורים חתמתי על מסמך שבו חתמתי לא לעסוק עוד בדברים מפסידים כי אם לעבוד ביושר ככל אזרח סובייטי אחר”.
בהמשך ספרו מציין הרב כהנא את העבודה הטובה שקיבל בזכות ר’ הירשל, בה יכול היה לשמור על קדושת השבת. למותר לציין כי עבודה בימים ההם משמעותה הייתה פת לחם ו”הכשר” סובייטי מבלי להסתכן בשילוח מחדש לסיביר.
הרב יואל דובקין מצפת אמנם היה צעיר בן ארבע בלבד כשהוריו הגיעו לצ’רנוביץ, אך הוא זוכר את הערכה הרבה שהיתה לאביו כלפי ר’ הירשל. “חצי שנה לאחר שהוריי נישאו בשנת תשי”ז, נטפל הק.ג.ב. לאבי. השלטונות רצו שהוא יפרסם מאמר בפומבי שיוכיח שאין הקב”ה, אך הוא לא הסכים. אבי היה קצין בחיל הרפואה הסובייטי, נלחם נגד הנאצים ומאוחר יותר בחזית נגד היפנים, ועם זאת היה שומר תורה ומצוות. הם ידעו זאת והבינו שלדבר כזה יכולה להיות השפעה גדולה על יהודי העיר, אך אבי סירב בנחרצות.
“בתגובה פיטרו אותו מעבודתו והודיעו לכל מרפאות האזור שלא לקבלו לעבודה, בדרך זו חשבו לשברו. התגוררנו אז בכפר גלובקה, ומכיוון שאבי פוטר, פשוט לא היה לנו מה לאכול בבית. גם משפחה תומכת לא הייתה לנו.
“ר’ הירשל רבינוביץ ששמע על מה שקרה עם אבי, טרח להביא אותנו לעיר הגדולה צ’רנוביץ’. אמי אז הייתה בחודשי היריון מתקדם עם אחי. הוא סידר לנו אישור מגורים בעיר ובמשך כמה חודשים שיכן אותנו בביתה של אישה יהודיה שעבדה איתו. העזרה שלה ושלו היו בעבורנו הצלת נפשות כפשוטו. אבי הפך פתאום לסדין אדום בעיני השלטונות. בשלב הבא ניסה ר’ הירשל למצוא לאבי עבודה בתור רופא, אך נתקל בקשיים; התקבלו רמזים מצד אנשי ממשל שאם אבי יתקפל, תוצע לו משרה טובה, אך הוא סירב.
“במשך חצי שנה התגוררנו בצ’רנוביץ’ והיה זה הירשל שדאג לכל מחסורנו הגשמי, עד שמצא לאבי עבודה במשרה רפואית במחצבת פחם בהרי הקרפטים. הוריי תמיד שמרו לו פינה חמה והעריצו את פועלו. היו מרבים לספר בבית על גדולתו”.
ר’ הירשל כאמור לא פעל לבד, סייעו לו מאוד הרב משה וישצקי, הרב עוזר וינקורסקי, הרב חיים מאיר כהנא, הרב משה פען, הרב דובער רובינסון, האחיין הרב יצחק עזרקוביץ ועוד חסידים נוספים.
אך האחריות בסופו של דבר הייתה מונחת על כתפיו, כפי שסיפר אודותיו הרב מרדכי קוזלינר. “המושג ‘אי אפשר’ לא היה קיים לגביו. כשנודע לו על יהודי שהסתבך בצרות עם המשטרה, קודם כל החביאו בביתו הפרטי, אף על פי שידע כי הדבר כרוך בסכנת נפשות. גם במקרים בהם ידע שבדרך הטבע לא ניתן להצילו, לא ויתר והתעסק בכל כוחו למען אותו יהודי עד שהצליח”.
מניין מחתרתי בבית מזכיר המפלגה הקומוניסטית
בצ’רנוביץ’ כאמור פעל בית הכנסת רשמי שהשלטונות ניהלו עם גבאי ורב מטעמם. צעיר יהודי שהיה נכנס להתפלל, היה מיד עולה על הכוונת של אנשי הק.ג.ב. והיה עלול להיות מפוטר מעבודתו. ר’ הירשל הקים אפוא כמה מנייני תפילה פרטים מחתרתיים. אותם מניינים החליפו כתובות בכל פעם שהיה נדמה שהק.ג.ב. עולה על עקבותיהם. ר’ הירשל היה גם אדם נועז, ופעם הקים את אחד המניינים לא פחות אלא בביתו של מזכיר המפלגה הקומוניסטית בעיר צ’רנוביץ’ והאזור…
הלה היה יהודי שמכר את נשמתו לשטן, אבל בלבו פנימה פעם רגש חם למסורת ישראל, ור’ הירשל הצליח לבוא איתו בדברים ולהשפיע עליו, עד שלבסוף הסכים לקיים מניין בביתו. החדר הפנימי בבית שימש לתפילה וחדר הכניסה שימש להתוועדויות ולסעודות מצווה.
דווקא כאן היו חסידי חב”ד בצ’רנוביץ’ בטוחים מאשר במקומות אחרים, שכן איזה איש ק.ג.ב. יעלה על דעתו שבבית זה מתקיימת פעילות יהודית? במשך כל השנה התקיימו בבית זה תפילות תמידים כסדרם, למעט בחג הפועלים האחד במאי, אז היה בעל הבית מארח בביתו אנשי ממשל ומשטרה רמי דרג.
ר’ הירשל היה דוגמה חיה בכל דבר ועניין, ובמשך תקופה ארוכה קיים מניני תפילה גם בביתו הפרטי. לפני התפילה למדו חסידות בחברותות. בתקופת אחרות התוועדו והתפללו בביתו רק בימים מיוחדים ובשבתות מברכים. כשהגיע יומא דפגרא וחסידי העיר ביקשו לערוך התוועדות לכולם, לאיש לא היה ספק היכן הם יתקיימו.
בימי חג הסוכות היו מתקיימות בסוכת ביתו התוועדויות גדולות, ובחלק מהשנים ראש המדברים היה המשפיע ר’ מענדל פוטרפס שמיד עם שחרורו מגלותו בסיביר, הגיע לצ’רנוביץ’. בעיר שהו באותם ימים גם חסידים מזרמים אחרים, בעיקר כאלו המשתייכים לחסידויות סדיגורה ובויאן, אך הפעילות הרוחנית התנהלה בצוותא עם חסידי חב”ד, ובתפילות השתתפו יהודים מכל החוגים. בכל שבת מברכים נערכו התוועדויות כאשר ראשי המתוועדים היו המשפיעים החסידיים הרה”ח משה וישצקי והרה”ח עוזר וינקורסקי.
דואג למשפחות האסירים
גם את נושא השחיטה ניהל ר’ הירשל. הוא מימן משכורת קבועה לשוחט מבוגר על מנת שישחוט בשר מספיק עבור כל יהודי העיר. אותו שוחט נתפס לבסוף והוגלה לסיביר, אך ר’ הירשל לא התייאש ומצא במקומו שוחט אחר.
כך גם בנושא ‘תלמוד תורה’. בלי חיי תורה לילדים, ידע ר’ הירשל, אין קיום להמשך התורה. הוא פתח תלמודי תורה קטנים שפעלו בדירות שונות, כאשר בכל אחד מהם מספר מצומצם של תלמידים. חסידים שהתגוררו בערים רחוקות, היו שולחים את ילדיהם ללמוד בצ’רנוביץ’ לכל הפחות בשלושת חודשי הקיץ. הביטחון שילדים לא יתפסו שם בגלל קשריו ופעילותו של ר’ הירשל, היו גדולים. במשך שנים ארוכות היה המלמד הרב חיים מאיר כהנא; רעייתו ניהלה במשך שנים ארוכות - עוד לפני המהפכה הקומוניסטית - בית ספר יהודי. כפי שסופר, ר’ הירשל סידר לר’ חיים מאיר עבודה פיקטיבית עם משכורת מסודרת, וכך יכול היה להפוך להיות ‘מלמד’ במשרה מלאה ובראש שקט.
לאחר שהרב משה וישצקי נאסר ונשלח לגלות בשנת תש”ח, נטל ר’ הירשל על עצמו לפרנס את רעייתו וששת הילדים עד לשחרורו. הוא עמד בקשר עם הגב’ וישצקי. ר’ הירשל לא נרתע לסייע לה על אף שבשנה הראשונה למאסר ועד סיום החקירות העמיד הק.ג.ב. משמר קבוע מחוץ לבית משפחת וישצקי, והסכנה ליצור קשר עם בני המשפחה הייתה גדולה.
מסתבר שר’ הירשל עמד בקשר גם עם בעלי בתים אמידים, ביניהם גם כאלה שמעולם לא נכנסו לבית הכנסת, אך שמרו בלבם פינה חמה ליהדות. אחד מהם היה ר’ ראובן קוטרמן שהיה מגיע מדי שנה בשנה ביום היארצייט של אביו לומר ‘קדיש’ בבית הכנסת של ר’ הירשל. ר’ הירשל קשר איתו קשרי ידידות והוא היה תורם לו רבות למען פעולותיו הציבוריות.
פרט לאסירים היה ר’ הירשל דואג גם לעניי העיר והסביבה. האדמו”ר מרימניץ שהיה ידוע כאיש קדוש שחי בסיגופים כל חייו, התגורר בבית משפחת רבינוביץ’ תקופה ארוכה. חנה, רעייתו של הירשל, תמכה בו ועזרה כל הזמן באירוחו.
ר’ הירשל ורעייתו לא זכו לילדים משלהם, והם גידלו בביתם נכדים ובני משפחה אחרים שחשו כאילו היו הם הוריהם הביולוגיים. מספרים שדקות ספורות בטרם החזירה מרת רבינוביץ’ את נשמתה ליוצרה, מה שהטריד אותה הייתה הדאגה לרוחניותם של הילדים שימשיכו ללכת בדרך התורה והמצוות.
ר’ הירשל מרגיע: “העניין סודר, אתה יכול להישאר בעיר”
אחד התחומים המסוכנים בפעילותו של ר’ הירשל היה השגת רישיונות ממשלתיים, בעיקר אישורי שהייה לאסירים משוחררים. אסירים משוחררים אלו, על אף שריצו את עונשם שנים רבות, לא קיבלו היתר מהרשויות להתגורר בערים הגדולות והשגת רישיונות כאלה ברוסיה היתה קשה לעיתים יותר מהשגת פרנסה. גם ההקפדה על רישום האוכלוסין הייתה קשה. בפתחו של כל בניין היה יושב אדם שמונה על ידי השלטונות, וכל תפקידו היה לרשום בפנקס את באי הבית. פעם בשבוע היה מוסר את רישומיו למשטרה. מובן מאליו שאי אפשר היה לגור בעיר ללא רישיון.
ר’ הירשל נהג במסירות נפש גדולה כאשר היה מאכסן בביתו אסירים שהגיעו אליו בחשאי. במקביל, הוא היה נכנס למשרדי הממשלה משחד את מי שצריך ומשיג אישורי שהייה בעבורם. כך היה גם עם המשפיע המפורסם ר’ מענדל פוטרפס. הלה חזר מסיביר חלש וחולה ללא שהיה בידו מאום. איש מהחסידים לא העז להכניסו אליו הביתה בשל הסכנה העצומה הכרוכה בכך - חוץ מר’ הירשל.
כשר’ מענדל עזב את ביתו לאחר שהות ארוכה, הוא כבר הלך על רגליו, בריא ומחוזק. ר’ מענדל העריך מאוד את עזרתו של ר’ הירשל והותיר לו כמתנה את הקסקט והמעיל הישן שהביא עמו מסיביר.
סיפור דומה סיפר החסיד ר’ לייזר ננס. הלה סיפר שלאחר שחרורו מסיביר, הגיע לצ’רנוביץ’ ובסניף המשטרה המקומית ניתן לו אישור שהיה ליממה אחת בלבד. מי שאירח אותו בביתו בתקופה גורלית זו, היה ר’ הירשל, שם נח וסעד את לבו. בינתיים ר’ הירשל דאג לסדר לו אשרת שהייה לזמן בלתי מוגבל. “כשחזר הביתה, אמר לי ‘אל דאגה, העניין סודר, אתה יכול להישאר בעיר כאוות נפשך’”, סיפר ר’ לייזר ננס.
3 טון קרח, למילוי אוצר המקווה
אחד המאבקים העיקשים שדרשו מסירות נפש רבה, היתה סביב פתיחת מקוואות. ר’ הירשל הקים בצ’רנוביץ’ רשת ענפה של מקוואות כשרים. מדי פעם בפעם היה הק.ג.ב. מוצא מקווה, סותם אותה, ור’ הירשל כבר היה פותח מקווה חדש במקומה. ההתעסקות שלו בפתיחת מקוואות הייתה אחת הפעולות הראשונות שעשה מיד עם בואו לעיר.
המקווה היחיד שפעל בצ’רנוביץ’ עם בואו לעיר, היה מקווה שפעל בבית הכנסת שבנה הגאון בעל ה’באר מים חיים’. לאחר המלחמה סגרו השלטונות את רוב בתי הכנסת, חוץ מבית כנסת זה ולכן גם המקווה שהיה בו שרד. אם זאת, בית הכנסת היה רשמי ומונו לו גבאים מטעם השלטונות, ולכולם היה ברור שהללו ‘מזמרים’ באוזני השלטונות על מה שקורה שם.
ר’ הירשל החליט אפוא לשנות את המצב. הוא יצר קשר עם כל אחד מגבאי בית הכנסת, לכמה מהם הציע פיצוי פרישה הגון מתוך ידיעה שהללו הרי מכרו את נפשם לקומוניסטים עבור בצע כסף, ולאחר שקיבלו סכום הגון יותר, הסכימו להתפטר. לאחרים שפחות חשש שילשינו, הציע להמשיך בעבודתם בעודם משחקים משחק כפול.
בדרך לא דרך הקים מקווה נקי ויפה. במסירות נפש השיג מלט, ברזל וחומרי בנייה - מוצרים שהיה קשה מאד להשיגם באותן השנים. הוא הצליח להכניס כל זאת בהיחבא למקום שנקבע מראש, ומהם בנה מקווה חלופי. אחרי אותו מקווה הגיעו מקוואות נוספים. “בחצר ביתה של האישה אצלה התגוררנו, אני זוכר שהיתה מקווה טהרה”, מספר הרב דובקין.
בניית מקווה דרשה הון רב. בתחילה אסף כספים אצל יהודים אמידים שהתגוררו בעיר, אך מאוחר יותר שלח בחשאי נערה צעירה עם מכתב אישי לערים נוספות ברוסיה, כדי לאסוף כסף מיהודים נוספים. הנערה ביקרה בין היתר גם בריגה, שם אספה אחד–עשר אלף רובל, סכום נכבד מאד.
סמוך לפורים תשי”ג מת הצורר סטאלין ונוצר אז פתח של תקווה שהמצב ישתפר, אך לשווא. בימים הטובים שלפני סטאלין היו בצ’רנוביץ’ שבעים בתי כנסת, ואילו לאחר המלחמה נותרו בה שנים–עשר בתי כנסת לבד. סטאלין סגר עוד תשעה ונותרו שלושה אחרונים. לאחר מותו של סטאלין הורו השלטונות לסגור עוד שניים נוספים, אחד מהם היה בית הכנסת של ‘הבאר מים חיים’. הנימוק הרשמי היה שוועדה רפואית מיוחדת כביכול ביקרה במקום וקבעה שהמקווה שם מסוכן לציבור ומעודד מחלות, מה שהיה כמובן שקר מוחלט.
ר’ הירשל נרתם מיד לבנות מקווה נוסף. לא היה מאושר ממנו כאשר גילה בית שבעבר פעל בו מקווה. מר צימלר שהתגורר בבית, ניאות לאחר מסע שכנועים לתת לו את הבית עבור המקווה. אך הקשיים עדיין היו רבים. לאחר הקמת השלד חסרו מי גשמים, ור’ הירשל נאלץ להשיג שלוש טון גושי קרח מבלי להסגיר עבור מה הם מיועדים. לאחר שמילא משאית, היה עליו לפרוק זאת בבית המקווה מבלי לעורר כל חשד. הוא הגה תוכנית פשוטה: המשאית חנתה מול הבית והנהג עשה כאילו יש במשאית תקלה. השומר בשער הבית האמין למשחק ואפשר למשאית לפרוק את הקרח בבית על מנת שיוכלו לתקנה ביתר קלות…
זה היה רק שלב אחד, אחר כך צצו עוד קשיים רבים, אך בסייעתא דשמיא התגבר על כולם ובתוך זמן קצר הייתה ליהודי צ’רנוביץ’ מקווה מהודר וחדש. ר’ הירשל דאג אף למימון השוטף של המקווה, ובניסי ניסים הק.ג.ב. לא עלה על המקווה למרות שמיקומה ופעילותה היו ידועים לרבים. מקווה זה נועד לחסידים ולמשפחותיהם. לעיתים חשש ר’ הירשל לגלות למשפחות מסוימות מחשש לפטפטת יתר, והיה מממן להן נסיעה למקוה שפעלה במוסקבה והיתה ידועה לשלטונות.
“נשלח מכתב אל הסבא ורק אז נדע מה נעשה”
למרות המרחק ומסך הברזל שהפריד באמצע, שמר ר’ הירשל על קשר עם הרבי מלך המשיח. שלוחי הרבי שהיו מבקרים בחשאי ברוסיה, היו מגיעים לצ’רנוביץ’ פוגשים בו ומעבירים לו מסרים שונים. ידוע שקיבל הוראות ומכתבים רבים, אך מפני צוק העיתים, פרט למכתב אחד שהובא לעיל, לא נותר דבר. המכתבים היו עוברים דרך ידידים מארץ ישראל ומארצות הברית. ר’ הירשל היה מריץ אל הרבי שאלות בכל נושא, ופועל בהתאם להנחיות. ידוע גם שהיה מקבל מהמזכירות סיוע כספי לפעולותיו השונות בצ’רנוביץ’.
היה מורגל בפיו לומר: “נשלח מכתב אל הסבא ורק אז נדע מה נעשה”, כש’סבא’ כמובן קוד כינוי לרבי. בשלב מסוים בתחילת שנות הכפי”ם, רצה בכל מאודו לעלות לארץ ישראל. הוא רקם תוכנית איך לצאת מרוסיה הסגורה והמסוגרת. דווקא בגלל שלא שירת בצבא ולא היו לו ילדים ששירתו בצבא, קל היה לו יותר להשיג את האישורים הדרושים. אך כחסיד לא עשה צעד בלי לשאול בעצת הרבי, והתשובה שקיבל היה להישאר בצ’רנוביץ’ ולעמוד על משמר היהדות.
למרות שהכול כבר היה מוכן ליציאה ונפשו כה איוותה לצאת ולהגיע אל הרבי, ר’ הירשל ציית ונותר בצ’רנוביץ’. לאורך כל השנים הוא סייע לאחרים לצאת, בעוד הוא עצמו נותר מאחור. החסיד הידוע ר’ משה וישצקי, שבינו לבין הירשל שררה ידידות נפלאה, נסע ל–770 מיד לאחר שהצליח לצאת מעמק הבכא בשנת תשכ”ח, וסיפר לרבי על צ’רנוביץ’ ועל פעילותו של ר’ הירשל. הרבי ידע רבות על המתחולל בעיר ועם זאת הקשיב בקשב רב.
בסופה של היחידות ביקש מהרבי ברכה עבור ר’ הירשל ועבור אחיינו ר’ יצחק עזרקוביץ ובנו יוסף בן השש שיצליחו אף הם לצאת מרוסיה. הרבי ענה שעל ר’ הירשל להישאר בצ’רנוביץ’. הרב וישצקי ניסה להקשות שמא יצאו לפחות האחיין ובנו, ועל כך השיב הרבי: “איר וייסט וואס? - לאזט דאס פאר מיר” [= אתה יודע מה? תשאיר את זה לטיפולי].
(אגב, כאשר זכה לצאת מעמק הבכא הסובייטי, היה הוא האיש שהביא לרבי את התמונה המפורסמת של אביו הגדול, תמונה שקיבל מאיש מר’ הירשל’ רבינוביץ ז”ל).
על מידת הביטול של ר’ הירשל לרבי ניתן ללמוד מהסיפור הבא: היה לו דוד שלא מחסידי חב”ד שהצליח לברוח מרוסיה והתגורר בתל–אביב. אותו דוד שמע שר’ הירשל לקה בהתקף לב והוא חשש מאוד לבריאותו. כששמע מהרב וישצקי כי בהוראת הרבי הוא נותר בצ’רנוביץ’, התרעם הדוד על הרבי - ‘איך משאירים אדם חולה וזקן לבדו במדינה כזו?’ לא נחה דעתו והוא שלח מכתב לרבי בו שטח את טענותיו וביקש עבורו רחמים. בין היתר שאל באיזה זכות הרבי מחזיק את ר’ הירשל ברוסיה?
כשהגיע דבר המכתב לאוזניו של ר’ הירשל, שלח מכתב דחוף לרב משה וישצקי על מנת שזה יעבירו למזכירות. במכתב התחנן ר’ הירשל בפני הרבי שלא יאזין לדברי ההבל שכתב הדוד. הוא כתב כי הוא מקבל בשמחה את הוראת הרבי ונשאר בצ’רנוביץ’ עד יומו האחרון… את המכתב הזה הכניס למזכירות ר’ בנציון וישצקי, בנו של ר’ משה ששהה אז ב–770. בחדר המזכירות שהה אז ר’ מענדל פוטרפס שקרא את המכתב והראה אותו לחסיד הרב בנציון שם טוב. הנוכחים כולם הגיבו בהתפעלות מתוכן המכתב וממידת התקשרותו של ר’ הירשל.
ר’ הירשל חי עוד ימים מספר לאחר מכן. גם בימיו האחרונים המשיך לפעול מתוך מיטת חוליו.
לאורך השנים הסתובב ר’ הירשל עם מקל מיוחד. את המקל הזה קיבל מהגאון ר’ לויק בו טיפל במסירות. “המקל הזה היה סימן ההיכר שלו” מספר הרב שלמה רסקין.
ר’ הירשל נהג לקחת איתו את המקל כאשר היה יוצא למשימות חשובות ומסוכנות, בעיקר כשהיה צריך לבוא במגע עם אנשי קג”ב או משטרה. כשהיה הולך עם המקל, אמר: “מקל זה של ר’ לויק מוליך אותי”, ובזה הסביר את הצלחתו במגעיו עם השלטונות.
יום אחד הלך ר’ הירשל אל משרדי הק.ג.ב. כדי לפעול לטובת יהודי, אך שכח שם את המקל. לא היה טעם לחזור ולקחתו, ומאז היה בדיכאון. באחד הימים אמר לבני משפחתו: “מאז שאבד לי המקל אבדה גם הצלחתי”.
כמה חודשים לאחר מכן, ביום י”ד בכסלו תשכ”ח התבקש לישיבה של מעלה חסיד יחיד ומיוחד, ארי שבחבורה, ודמות יקרה ומיוחדת נגדעה מהנוף החסידי של העירה צ’רנוביץ’.
מקורות: תולדות לוי יצחק, בית משיח, כפר חב”ד, פרקי חיים לרב חיים מאיר כהנא וראיונות אישיים. תודה מיוחדת נתונה לרב יואל דובקין מצפת על עזרתו הגדולה בהכנת כתבה זו