עשרים שנה חלפו מאז אותו יום שישי, רגע לפני כניסת השבת, כאשר הרבי יצא בפתאומיות ל
עשרים שנה חלפו מאז אותו יום שישי, רגע לפני כניסת השבת, כאשר הרבי יצא בפתאומיות לציבור לתפילת מנחה. ההפתעה הייתה מושלמת: בחורים חזרו בדיוק אז מ’מבצעים’, בעלי בתים היו עסוקים להעמיד את החמין על הפלטה, בעלי עסקים טרחו לסגור את עסקיהם והשאר טבלו טבילת טהרה לקראת שבת המלכה הקרבה ובאה. ואז, דווקא אז, כמה
עשרים שנה חלפו מאז אותו יום שישי, רגע לפני כניסת השבת, כאשר הרבי יצא בפתאומיות לציבור לתפילת מנחה. ההפתעה הייתה מושלמת: בחורים חזרו בדיוק אז מ’מבצעים’, בעלי בתים היו עסוקים להעמיד את החמין על הפלטה, בעלי עסקים טרחו לסגור את עסקיהם והשאר טבלו טבילת טהרה לקראת שבת המלכה הקרבה ובאה. ואז, דווקא אז, כמה סמלי, “פתאום יצא האדון אל היכלו”, כמו בודק לראות האם מחכים לו, לבואו ולהתגלותו • בדיעבד התברר כי הייתה זו הפעם האחרונה לעת עתה בה הציבור זכה לראות את פניו הק’ של הרבי ולקרוא בפניו בקול גדול “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד” • והימים ההם נזכרים ונעשים
סדר הלימוד כמו גם תפילת שחרית נעשים מתוך דריכות מתמשכת בלתי פוסקת – מי יודע, אולי ה’ביפר’ יצפצף פתאום ויודיע כי הרבי יוצא לתפילה עם הציבור ונזכה לראותו כפי שהיה ברבים-רבים מימות השנה האחרונה, תשנ”ג, שנת ה’קבוצה’ שלי.
לצד הדריכות מזדחלת לה גם מועקה בלב. זה חמישה ימים מאז הרבי יצא להתפלל בפעם האחרונה עם הציבור – חמשה ימים של געגועים עזים לראות את מלכנו. אנחנו הבחורים מדברים בינינו ולא מבינים מה קורה באמת; שהרי אם כדברי חברי המזכירות אין כל אירועים מיוחדים ו”הכל בסדר” – מדוע איננו זוכים לראות את כ”ק אד”ש מה”מ.
זמן שחרית, עשר אפס אפס, חולף. הש”ץ מתחיל בתפילה ואנחנו הבחורים עמו יחד. מי יודע, אולי תוך כדי התפילה הרבי יצטרף לציבור. כבר קרו דברים כאלה.
לאחר התפילה מקפלים את התפילין, ב’זאל הקטן’ רוכשים חומרי הסברה במגוון שפות לקראת היציאה ל’מבצעים’, חוטפים משהו לארוחת הבוקר, ויורדים במדרגות השחורות אל הרכבת התחתית בואכה מנהטן. הרבה יהודים טובים וצדיקים מחכים לנו שם, להניח תפילין, לשמוע משהו על יהדות, לקבוע מזוזה, ועוד. כמו בעידן הסלולארי בימינו, כך גם בעידן ה’ביפר’, בודקים מדי פעם לראות שהוא דולק, לוודא שאם תגיע ההודעה על ההתגלות, כלומר, יציאה של הרבי לציבור, שלא נחמיץ אותה.
לפני שבת חוזרים לבית חיינו. שם המקור, משם יוצאים ולשם חוזרים. מתעדכנים – אין חדש. מתארגנים לשבת קודש. מסדרים את החדר בפנימיה ויוצאים לעבר המקווה.
מנחה - נאו!
הבשורה הגיעה לפתע פתאום, עשרים דקות לפני כניסת השבת. השעה 5:20, כאשר הביפר מקפיץ את הלב. “מנחה נאו” מתקבלת ההודעה הקצרה. רובו של הקהל היה משוכנע ש”צפצוף הביפר” בא להודיע על זמן הדלקת הנרות, שהרי על תפילת מנחה כבר הסיחו את הדעת מזמן, לאחר שבוע שלם שלא ראינו את הרבי… אוי.
השעה הזאת של לפני הדלקת נרות היא אחת השעות השקטות יותר של 770. כולם עסוקים וטרודים בהכנות אחרונות לשבת. המתפללים טרם הגיעו למנחה ולקבלת שבת. 770 כמעט ריק בשעה הזאת ובקושי ניתן היה לקבץ מנין שעה שהרבי נכנס לתוך חדרו המיוחד שבמערב בית הכנסת. באין איש – השליח ציבור היה ר’ שלום ישראל חדקוב.
משום מה, תפילת שמונה עשרה מתארכת מן הרגיל. חלקו מהקהל כבר היה לבוש בבגדי שבת, אך לחלקו האחר, הבחורים שחזרו זה עתה מה’מבצעים’, היתה בעיה לא קטנה, עקב הזמן הסמוך להדלקת הנרות. צריכים להתנער מהמוקצה לפני כניסת השבת. כל דקה נראית כנצח. אך איך אפשר לעזוב את 770 ולוותר על עוד מעמד של ‘יחי’ במעמד הרבי, מה גם שזה כבר כשבוע שלא ראינו את הרבי. הו, הכמיהה והגעגועים כה חזקים…
בסיום התפילה מורד התריס בחדר העץ המיוחד של הרבי, הש”צ כבר סיים קדיש בתרא, שלא כתמיד, משום מה דמותו של הרבי לא נראית במרפסת הפתוחה כפי שהתרגלנו לראות אחרי התפילות בשנה האחרונה. דקה חולפת ועוד דקה ועוד דקה. כל אחת מהן נראית כמו נצח. האם הרבי ייצא לציבור? מדוע הרבי לא יוצא? מה בעצם קורה? ואולי הרבי מבקש לחזור בכלל לחדרו בלי לראות את הציבור? הכאב גדול. אי הוודאות קורע פיסות קטנות מהלב. הציבור שהתאסף בינתיים, שר ‘יחי’ בלב שלם, מעצימים את השירה והשירה הופכת לתפילה, כמעט לזעקת-לב.
חמש דקות של גילוי
לאחר דקות אחדות, בשעה 5:40, נראית התזוזה המיוחלת של הוילון החום. סימן שהרבי יוצא אל הציבור. והנה זה מגיע… הרבי יוצא…
הוילון מופשל לאחור ודמותו של הרבי נראית. השירה מתעצמת מתוך התרגשות. נדמה כי פניו של הרבי מאירות במיוחד יותר מתמיד. רגע לפני שבת – יום שכולו מנוחה לחיי העולמים. אולי.. אולי זה הזמן כעת לגאולה?!
הרבי מעודד את השירה וסוקר שוב ושוב את הקהל מימין ומשמאל. מדי פעם הוא מעודד בתנועות יד והקהל מצידו מגביר את השירה. הלב מתמלא ברגשות חזקים, אולי קצת מבולבלים, אבל ברור שאלו רגשות חיוביים – כמיהה עזה והשתוקקות בלתי-רגילה לצד התרגשות. במשך הזמן הרבי אף מסדר את שפמו בידו הקדושה, תנועה שמוכרת לרבים מתוך התוועדויות שהתקיימו בשנים עברו.
לאחר קצת יותר מחמש דקות, מסמן הרבי למי שעומד בשמאלו לסגור את הוילון. הגילוי תם.
בין כך ובין כך, אלו שנשאו על גופם דברי ‘מוקצה’, הספיקו להעבירם ולתוחבם עמוק בתוך ה’לאקער’ס’, בטרם תפרוש שבת המלכה את כנפיה.
מאוחר יותר נודע, כי לפני כניסת השבת הרבי שהה בחדרו הקדוש, כשלפתע רמז לתפילת מנחה. באותה שעה לא נכח במקום אף לא מזכיר ממזכיריו של הרבי. כולם היו טרודים בהכנות האחרונות לשבת. המשב”ק ר’ ישראל חדקוב נתן לרבי את סידורו הקדוש, והרבי החל לומר סדר קרבנות. לפתע רמז הרבי לעבר הוילון ממול. ברגע הראשון לא הבין המשב”ק את רצונו של הרבי. הוא הפשיל את הוילון וכ”ק אד”ש מה”מ רמז לו לפתוח הדלת, או-אז הבין שברצונו של הרבי לצאת לתפילת מנחה. ליתר בטחון הוא שאל על כך את הרבי שהשיב בחיוב. עד תחילת התפילה כבר הספיקו להגיע במהירות כל חברי המזכירות.
רק כעבור תקופה הובן כי היתה זו הפעם האחרונה (לעת עתה) בה זכה הציבור לראות את הרבי יוצא למרפסת לעידוד ‘יחי אדוננו’, ובעצם הפעם האחרונה בה נגלה הרבי בציבור, מאז ועד לרגע כתיבת השורות – בתקווה גמורה שייהפכו ללא אקטואליות.
עידוד “יחי אדוננו” למעלה משנה שלימה
עשרים שנה חלפו מאז אותו יום שישי, רגע לפני כניסת השבת, עם התגלותו האחרונה, לעת עתה, של הרבי מה”מ בפני הציבור במעמד של “יחי”. שנה ועוד כחודש וחצי חלפו מאז היום בו נראה הרבי בפעם הראשונה לאחר האירוע הבריאותי שארע בכ”ז באדר ראשון תשנ”ב.
עדיין לנגד עיניי הרושם העז של אותו ראש השנה, תשנ”ג, כאשר נודע בציבור שהרבי יוצא לראשונה לציבור להשתתף בתפילות. כשבעה חודשים חלפו מאז ה’סטרוק’ ומלבד פעם אחת (חג השבועות תשנ”ב), הציבור לא זכה לראות את הרבי. שבעה חודשים של העלם קשה, הסתר נורא בלתי ניתן להכילו.
עם התקרב מועדי תשרי תשנ”ג, הציבור היה מבולבל כאוב ומיוסר. פעם ראשונה של חגי תשרי ללא שנראה את הרבי? אי אפשר אפילו היה לדמיין זאת. איך? איך אפשר? אחרי יותר מארבעים שנה שבהם רומם הרבי את ציבור האלפים בחגי תשרי’ס והביאם לפסגות של ממש, ופתאום…
לקראת ראש השנה נבנה חדר עץ מיוחד במערב 770 תוך גישה לחדרו של הרבי, מתוך ציפייה כי אולי המצב יאפשר ואולי הרבי יסכים לצאת להתפלל עם הציבור בחדר זה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הציבור ב-770 הסתובב והמערב הפך ל’מזרח’.
ואכן, בראש השנה יצא הרבי להתפלל עם הקהל – נוכח התרגשותו העצומה של הציבור. אמנם אי אפשר היה לראות את הרבי. רק בשלב מסוים נראה צל דמותו הטהורה, הא ותו לא, אבל עבור הציבור זה גם היה ‘משהו’, אחרי חודשים כל כך ארוכים של ניתוק ובדידות. איש לא חלם שבתוך זמן קצר הרבי יתחיל לצאת באורח קבע לתפילות יומימיות עם הציבור כאשר כולם יוכלו לראות את המלך בכבודו ובעצמו, ללא מחיצה או הסתר כלשהו.
הזכרונות מעבירים בי צמרמורת. צמרמורת של התרגשות. מיד לאחר החג רשמתי לעצמי: “רבים מהקהל הבחינו בצלליתו של הרבי או של טליתו כשהוא יושב על הכסא, ומצדיו עומדים המזכירים. אני אישית לא זכיתי לראותו ואפילו לא את צילו…”.
וכך כתבתי אז ביומני מאירועי היום השני של ראש השנה: “ההנהגות הקדושות היו בדרך כלל כדאתמול אבל שמעתי שהיום הביט בעיניו הק’ לעבר הקהל יותר מאתמול… ואז באה ההפתעה הגדולה. העינים שהיו נשואות לעבר החלונות הכהים שעד אותה שעה רק הסתירו, הבחינו לפתע בתזוזה כלשהיא בתריס שנועד מלכתחילה גם להביא ‘גילוי’. כ”ק אדמו”ר שליט”א זז לעבר החלון הקיצוני הדרומי, המזכיר משך בחוט המרים את התריס כלפי מעלה, ואל הקהל נגלה מראה פני הקודש… כל נסיון לתאר משנייה זו ואילך, מה קרה בבית המדרש, נידון מראש לכשלון. אותיות הלב אינן ניתנות לכתיבה, וליבם של אלפי חסידים על אחת כמה וכמה.
חודשים ארוכים של געגועים צמאון ותשוקה לראות את פני הקודש, וכל תחושות הלב שהצטברו מאז כ”ז אדר, הכל פרץ החוצה בבת אחת, באוירה שמי שלא חש זאת בשעת מעשה לא יוכל לעולם להבינה… ההתרגשות הגיעה לשיאים גבוהים ועצומים, היו שפניהם קרנו משמחה ומאושר על ההזדמנות הזו, והיו שמרוב התרגשות פרצו בבכי… אחרים לא נתנו ביטוי כל שהוא לרגשות שלהם ורק עמדו וניסו לחטוף עוד מבט… עוד שבריר שניה… ואחרים דווקא רקדו בשמחה או לחילופין בכו בכיות קורעות לב…”.
הפעם הראשונה שאלפי החסידים הכריזו ‘יחי’
אם לא די בכך – הרי שאז החל מעמד ה”יחי”. הפעם הראשונה שהכרזה זו הוכרזה בריש גלי בבית חיינו, היה בראש השנה תשנ”ג, רגע לפני תקיעת שופר, כאשר קם הרה”ח הרב יואל כהן והכריז בקול גדול: “מבואר בחסידות שהתקיעה בשופר היא הכתרת הקב”ה למלך, ובראש השנה יש לקבל עול מלכות שמים, וכיון שהמשכת מלכות הקב”ה היא על ידי מלך ישראל, על כן בשעה זו ראוי שכולנו יחד נקבל עלינו את מלכותו של נשיא הדור”.
דממת הוד שלטה בבית הכנסת באותו רגע. ואז כמו שאגה אדירה של אריה פצוע זעקו אלפי האנשים מנהמת ליבם “יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד”!!! רק אז ניגשו לתקיעות – – –
שמחת תורה: הרבי מעודד את שירת “יחי אדוננו”
ההכרזה אמנם הוכרזה, אבל מעמד שירת ה”יחי” מול פני הקודש טרם החל. זה קרה רק שלושה שבועות לאחר מכן, בליל שמחת תורה, וכך רשמתי אז ביומני:
“אות הפתיחה מצד הרבי שליט”א לענין זה ניתנה דוקא ב”זמן שמחתנו” – ליל שמחת תורה. הרבי שליט”א יצא החוצה להקפות. הרבי שהה במרפסת המיוחדת שהתקינו לו סמוך לחדר התפילה שלו. הרבי נטל בזרועו ספר תורה והעבירה ליד ימינו. לאחר מכן עודד את השירה כבימים עברו. הניע את הספר לכל הכיוונים, עודד בראשו ובידו הק’ את השירה שעלתה וגאתה והרעידה עולמות. ההתלהבות היתה כה גדולה.
“העפתי מבט מהיר, וראיתי אותם, את אותם רבים-רבים שגעו בבכי. העינים התמלאו דמעות. בכי מר. בכי שמח. בכי שטלטל את הגוף. ההתלהבות בקעה רקיעים. פעם ראשונה שראו את הרבי זמן רב ורצוף מאז אותו יום מר ונמהר. ומעל הכל – בשמחה כה גלויה ומופגנת. ואז בתוך ההתלהבות הגדולה, מישהו התחיל לשיר בקול גדול ‘יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד’. זה היה בלי חשבון. זה נבע מעצם הנפש שהייתה בשיא הגילוי. מאות נסחפו אחריו בסילודין. מאות אחרים המתינו לראות כיצד יפול דבר. אך באותו רגע קטן נפל דבר גדול בעולם – – –
“הרבי התחיל לפתע לעודד בראשו הק’ בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. היו כאלו שעדיין היססו, לא האמינו, אך זה היה דקה קצרה ביותר. כמו להבת אש, כך השירה עלתה וגאתה, תפסה בארבע פינות הבית, ו-770 הפכה ללפיד אש ענק – אש של אמונה!
“את השירה הסוחפת המשיך הרבי שליט”א לעודד בראשו הק’ ביתר חוזק. הניע את ראשו מצד לצד במהירות מסחררת. איש מהקהל לא הספיק להדביק אותה. היה זה כעין נפט על המדורה הבוערת בלאו הכי.
“לאחר מכן, באותו לילה ראיתי את אותם אלפי חסידים שהתקבצו לתשרי רוקדים בהתלהבות על מקומם. המשקה נשפך כמים, השמחה עלתה והשתפכה מבעד לדלתות בית הכנסת. השירה האדירה הרעימה לבבות. כעת הכל ידעו – הגיע זמן חדש!
“זה היה לילה היסטורי בליובאוויטש. נזכרתי ביומנים שתיארו את הרגעים בהם אמר הרבי מאמר דא”ח הראשון, והחסידים קפצו בהתרגשות ואמרו ‘לחיים’ בהתרגשות עצומה”.
שרים ניגון אחד: “יחי אדוננו”
מאז – בכל פעם שהרבי יצא החוצה, הציבור שר ניגון אחד – ניגון אחד בלבד שהפך לסיסמה מובילה, שהפך לדרך חיים, להשקפת עולם, לנושא שיחה אולטימטיבי – זהותו של המלך המשיח. מה יותר מכך שהחסידים שרים באלפיהם “יחי אדוננו” מול פני הקודש, והרבי מקבל זאת בגלוי ובפרהסיה ואף מעודד את השירה בנענועי ראש ובהנפות ידו הקדושה?!
מאז ניתן האישור הרשמי של הרבי – נושא משיח עלה בכמה דרגות. ממש זינק. דומה כי אין ואף לא היתה שנה שדיברו בה רבות כל כך על הנושא של המשיח. אף בתנש”א – השנה בה עורר הרבי את הענין בכל השטורעם, לא שוחחו ודנו כל כך הרבה בנושא גדול ומופלא זה. דומה כי השנה קרה דבר גדול ונפלא – עלינו מדרגה!
כלפי מה דברים אמורים? בכל השנים כששוחחו על הנושא של משיח, שוחחו על ההתמהמהות שלו, הציפיה והתפילות, מתי יבוא? איך יבוא? השנה דיברו לא רק על זה, אלא גם על זהותו של משיח. מי הוא המשיח? ולמה דווקא הוא?
ללא ספק, היתה זו שנה נפלאה וחשובה. שנה בה התחילו לקרוא בקול גדול לפני הרבי “יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד”! שנה שהרבי הביע בגלוי לעיני כל עמי הארץ את הסכמתו הברורה שיאמרו עליו שהוא משיח צדקנו! שנה שנעשתה פעילות חובקת עולמות כדי לפרסם ולהודיע לכל העולם כי הרבי שליט”א, הוא הוא משיח צדקנו שיגאל את עם ישראל מהגלות ויביאו אל ארץ טובה, ארץ של גאולה.
גילויים לצד כאב
אותה שנה, תשנ”ג, הייתה שנה עמוסה ב’גילויים’ מרטיטי לב, וזאת לצד הכאב שאיננו זוכים לראות את הרבי בהדרו ובבריאות איתנה. כמובן שגם מצב זה כבר היו שקישרו למשיח ולימים שטרם התגלותו. מדרשים ומקורות חז”ל צוטטו למכביר. באותה שנה, כל דבר התחבר למשיח. כמעט ולא היו ספקנים, ואלו שהתעקשו בספקנותם, קולם לא נשמע.
היציאות של הרבי לקהל במשך חודשי החורף והקיץ, ידעו עליות וירידות. היו שבועות שהרבי כלל לא יצא החוצה, לא במנחה ולא בערבית (לבד מפעמים בודדות). בתקופה זו היתה משתלטת על 770 אווירה של כאב צורב. לא שהיו משלימים חלילה עם המצב, אבל 770 היה נכנס לכעין בועה של דכדוך. לא היה בשביל מה לחכות ולהמתין. כמעט לא נשאלו השאלות “מתי הרבי יצא? איך הוא נראה? הרבי עודד?” בגמר ‘הסדר’ היינו הולכים לאכול, לאחר מכן לנוח מעט ושוב ‘סדר’. כשהיו מגיעים אורחים מבחוץ, אף אחד לא רצה להגיד להם ‘תראה, כנראה שהרבי לא ייצא לתפילה, אני לא יודע אם כדאי לחכות או לא’. והלב…
עידוד ה’יחי’ פעמיים ביום
מאידך, היו גם שבועות נפלאים בהן הרבי יצא מידי יום ביומו לתפילות מנחה ומעריב. ולפעמים גם פעמיים ביום. מה רב היה האושר באותם ימים מיוחדים. כל שעות היום היו סביב הרבי. כשהלכנו לאכול – ידענו שצריכים להיות מוכנים ל’הקפצה’. כשהלכנו לנוח בחדר – דאגנו לאיש על המשמר שירוץ ויגיד מתי התפילה. ב’זאל’ הקטן למעלה תמיד ישבו דרוכים ומוכנים לשמוע את הדפיקה המוסכמת שהרבי יוצא לתפילה. 770 תסס וחי.
אורחים רבים היו מגיעים וממלאים כל מקום אפשרי בפרמידה ומסביב. היינו ‘תופסים עמדות’ ומכינים ספסלים. גם כשהיינו שקועים בספר, ידענו כי עוד מעט הרבי ייצא. אפילו בעלי חנויות היו מסתכלים מידי פעם החוצה לראות אם נחילי האנשים רצים ברחובות, אות הוא כי הרבי יוצא.
אנחנו, כלומר תלמידי “הקבוצה”, למדנו ב”חובבי תורה”. לא פעם כשהיו אזעקות לתפילה, היינו רצים ברחובות, מתבוססים בשלג ונזהרים שלא להחליק חלילה. אותה שעה היתה הרגשה עילאית ‘יש כעת תפילה עם הרבי, כמה ימים חיכינו לזה להיות עם הרבי’… מי האמין שנזכה לתקופות שהרבי ייצא מידי יום פעמיים, יעודד את שירת “יחי אדוננו” בראשו ובידיו הק’. אשרינו!
• • •
חודש החגים תשנ”ד אף הוא עבר עם גילויים למכביר. רק לאחר ש”יעקב הלך לדרכו” ואלפי האורחים שהגיעו מכל רחבי העולם התפזרו לבתיהם, נראה היה שחל פיחות מסוים ביציאותיו של הרבי אל הציבור. מה שבהתחלה היה נראה כזמני, הפך יותר ויותר לעובדה מוגמרת. מדי פעם בפעם הגיעו ידיעות על חולשה ועל קשיים בבריאותו של הרבי, מה שגם לציבור אנ”ש והתמימים כאב לב עצום.
י”ד במר חשוון, יום שישי, דקותיים לפני כניסת השבת, הייתה הפעם האחרונה לעת-עתה שבה הרבי יצא לתפילה עם הציבור ברוב עם ובהדרת “יחי”.
אמנם עוד פעם אחת נראה בציבור, במעמד כינוס השלוחים, כאשר שלוחי המלך עברו נכחו על סף גן עדן העליון. אותה שעה ישב הרבי על כס מלכותו ועיניו הק’ עצומות. כשעבר הרב שלום דובער הלוי וולפא, הכריז “יחי המלך המשיח”, והרבי בפתאומיות פתח את עיניו הק’ ונענע בראשו בחוזקה בחיוך רחב. הנענוע והאישור היה הדבר האחרון לעת עתה שראינו מהרבי. כי במשיח מתחיל הכול…