ההתוועדות

אף על פי שבנוגע לימי ההילולא של כל הנשיאים יודעים — בערך באיזו שעה ביום היתה ההסתלקות, מכל-מקום, לא מצינו שיציינו ביחוד את השעה; מה שאין כן בנוגע לאדמו”ר הזקן ישנו הכתי”ק של הצמח-צדק שבו כותב גם את השעה: “כחצות שעה י”א” דליל כ”ד טבת • שיחת מוצאי ש”פ שמות, אור לכ”ד טבת, ה’תשכ”ג — יום ההילולא של כ”ק אדמו”ר הזקן — שנת הק”ן. בלתי מוגה. ההתוועדות החלה בשעה 10:25 בדיוק, שעת ההסתלקות!

א. בנוגע ליום הילולא — כותב רבינו נשיאנו במכתב (שכבר נדפס) מדברי כ”ק אדמו”ר (מהורש”ב) נ”ע:

ברור הדבר שבימי ההילולא מעוררים הרביים רחמים על כל החסידים, נשיהם וילדיהם, אלא, שזוהי רק התעוררות רחמים כללית. אבל החסידים שקובעים ביום ההילולא לימוד והתוועדות חסידית — עבורם היא התעוררות רחמים אחרת לגמרי, כי, הלימוד וההתוועדות הם ה”פדיון נפש” שחסידים נותנים לבעל ההילולא.

כ”ק אדמו”ר שליט”א צוה לנגן הניגון “אבינו מלכנו”, וניגון אדמו”ר הזקן בן ד’ הבבות. ואח”כ אמר מאמר ד”ה אין מוסרין רזי תורה אלא כו’.

 

ב. יש כמה ענינים שבהם אין מחשבין שעות, והיינו, שכאשר ישנו ענין בתומ”צ שנקבע בגלל מאורע מסויים שאירע ביום מסויים, הנה אע”פ שבפעם הראשונה אירע הדבר בשעה מסויימת הרי זה מתפשט אחר-כך על כל היום כולו, כך, שהענין אינו מתחיל משעה מסויימת, ועל אחת כמה וכמה שאינו מיוחד לשעה זו בלבד, אלא הענין הוא בכל היום כולו.

ויש גם ענינים שבהם מחשבין שעות, כפי שמצינו בכמה דינים שבהם צריך להיות מעת-לעת, הנה כאשר המאורע הוא באמצע היום, אזי צריך להמתין עד שיעבור אמצע היום.

וב’ אופנים אלו מצינו בחג הפסח — שאז היתה התחלת הגירות דבני-ישראל (כדאיתא בגמרא במסכת יבמות):

אף על פי שהגאולה — “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור וגו’” — היתה “בחצי הלילה”, הנה ה”זכר ליציאת מצרים” שבחג הפסח בכל שנה ושנה מתחיל (לא מחצות לילה, אלא) מיד משקידש היום, ועד שיש גם תוספת מלפניו, כמו בכל שבת ויום-טוב, והיינו, לפי שאין מחשבין שעות.

וכיון שחג הפסח הוא התחלת הגירות, צריך להיות בו גם מעין הענינים שבהם מחשבים שעות — שזהו שבחג הפסח גופא יש חילוק בין קודם חצות ולאחר חצות, בנוגע לאכילת מצה, ולכמה דעות — אפילו בנוגע לאמירת הלל.

ובהתאם לכך נצטיירו בתורה ומצוות ענינים שיש בהם ב’ ענינים הנ”ל, וענינים שיש בהם רק אחד מן השנים.

 

ג. בנוגע ליום הילולא — הנה בכללות לא מצינו בכל הענינים הקשורים עם יום ההילולא שיהי’ בהם חילוק בין השעה שבה היתה ההסתלקות בפעם הראשונה ובין שאר שעות היום.

אמנם, מזה עצמו שיש ימי הילולא שבהם ציינו גם את השעה שבה היתה ההסתלקות, מוכח, שיש בזה נפק”מ גם לדורות הבאים.

וכפי שמצינו בנוגע להילולא של משה — מג’ הצדיקים שנסתלקו בשבת, שאף על פי שזהו ענין ששייך לכל היום, מכל מקום, נתייחדה גם השעה שבה היתה ההסתלקות, שלכן אומרים “צדקתך” במנחה דוקא.

ועל דרך זה בנוגע להילולא של אדמו”ר הזקן:

אף על פי שבנוגע לימי ההילולא של כל הנשיאים יודעים — בערך באיזו שעה ביום היתה ההסתלקות, מכל-מקום, לא מצינו שיציינו ביחוד את השעה;

מה שאין כן בנוגע לאדמו”ר הזקן ישנו הכתי”ק של הצמח-צדק (כנ”ל ביום הש”ק) שבו כותב (לא רק בכללות, שההסתלקות היתה במוצאי ש”ק פרשת שמות (כמ”ש בהקדמת בני הגאון המחבר לשו”ע), אלא) גם את השעה: “כחצות שעה י”א” דליל כ”ד טבת.

וכיון שמציינים גם את השעה — הנה מזה גופא מוכח שיש בזה חילוק כל-שהוא לגבי שאר שעות היום.

 

ד. מהענינים הקשורים עם ההסתלקות — האגרת ד”נפש השפלה באמת לאמיתו בשרשה”, שכתבה רבינו הזקן קרוב לזמן הסתלקותו.

[יש בזה כמה גירסאות: “רגעים אחדים קודם אשר מסר נשמתו כו’”, “קרוב לזמן הסתלקותו”, “בשבוע שלפני הסתלקותו”.

שמעתי פעם מכ”ק מו”ח אדמו”ר, שכאשר רבינו הזקן בדק ורוקן את כיסיו בערב שבת קודש פ’ שמות הנ”ל (כבכל ערב שבת שמצוה למשמש בכיסיו), היתה שם פיסת נייר, ונתנה להצמח-צדק, באמרו: “עס וועט דיר צוניץ קומען” (זה יבוא לך לשימוש). ויש אומרים שהיתה זו הרשימה ד”נפש השפלה”.

ומזה מוכח שלא נכתבה לפני הסתלקותו ממש, במוצאי שבת קודש, אלא היתה כתובה כבר מקודם לכן].

ולפלא, שדוקא בנוגע לאגה”ק זו לא מצינו — על כל פנים לא ראיתי שיעתיקו אותה, או אפילו שיציינו אלי’, ועל אחת כמה וכמה שיבארו אותה.

ואף על פי כן, כיון שנמצאת בכמה “ביכלאך” מוסמכים, הרי זו הוכחה על אמיתת הדברים — לא רק בנוגע לכללות האגרת (שזוהי אגרת של רבינו הזקן שכתבה קרוב לזמן הסתלקותו), אלא גם בנוגע לפרטי הדברים, שבהם יש רק שינויים קלים מביכל א’ למשנהו, אבל כולם משתווים לא רק בתוכן הענינים אלא גם בלשונות וביטויים כו’.

ה. וזה לשון האגרת:

“נפש השפלה באמת לאמתו בשרשה, עבודתה היא תורה גשמי’, בין לה ובין (להבין) לאחרים, ובין גמ”ח גשמיים, על-ידי קירוב הדעת ועצות מרחוק, בכל עניני בני ביתו, אף כי רובם ככולם הם דברי שקר, אי אפשר בענין אחר שיעשו חסד של אמת, כי אין אמת אלא תורה, ואמת אמר אל יברא (שכולו מלא שקרים) כו’, וחסד אמר יברא שכולו מלא חסדים, ותשלך אמת ארצה, ועולם בחסד שאינו של אמת יבנה. ובדורות הראשונים שעיקר העבודה הי’ התורה, הי’ רוב החסד נכלל באמת, דהיינו בגדול המעשה דכופין וממשכנין כו’, על-פי תוקף תורת אמת האמוראים. מה שאין כן בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד הנופלת עד עפר בבחינת עשי’, והעבודה העיקרית בבחינת עקביים לבד, בלי תורת אמת, משניות וברייתות, שהן גדפין וירכין, אזי רוב החסד ככולו הוא שלא על-פי תורת אמת, בגדול המעשה, כי אם בהתקרב הדעת העושה ורצונו הטוב הרחוק באמת, באשר הוא סוף מעשה במח’ תחלה (ונעוץ תחלתן בסופן). וגם אם אין רק דרך אחת, והיא שפלה, אזי לנחמו לקבל באהבה, או לעורר ולפשפש במעשיו, ולשוב עד הוי’ בצר לו, וירווח לו”.

ותוכן הדברים — שבזמן התנאים והאמוראים היתה כללות העבודה על-פי תורת אמת, הן בקו התורה (לימוד התורה לעצמו ולאחרים), והן בקו דגמילות חסדים, שהי’ באופן ד”גדול המעשה”, והיינו, שהיו כופין על נתינת הצדקה, כפי שמתחייב על-פי תורת אמת; מה שאין כן בזמנים שלארי זה — במעמד ומצב ד”נפש השפלה באמת לאמיתו בשרשה” — אזי העבודה היא בתורה גשמית, וגם גמילות חסדים גשמיים, גם כאשר אין זה על-פי תורת אמת, שלכן אין זה באופן של כפי’, אלא רק באופן של קירוב הדעת, של ידי זה פועלים שיתן גמ”ח מרצונו הטוב — כי, בנוגע לענין האמת נעשה “ותשלך אמת ארצה”, כיון שהעולם אינו יכול להתקיים על-פי מדת האמת, וכמאמר רז”ל “אמת אמר אל יברא”, ודוקא חסד אמר יברא, ומוסיף “אַ געוואַלדיקן וואָרט”: “שכולו מלא שקרים וחסדים”, והיינו, שמדובר אודות מי שיש אצלו ענין החסדים, ואף על פי כן מדגישים שזהו באופן של חסדים ושקרים.

ומסיים, שאופן הפעולה על הזולת, וגם על עצמו, הוא “לנחמו לקבל באהבה כו’”, ועל ידי זה “ירווח לו” ממה ש”צר לו כו’”.

וכל זה מתאים במיוחד לעבודה דדרא דעקבתא דמשיחא — שאז אי אפשר לילך על-פי קו הדין, מדת האמת, כיון שהמסקנא יכולה להיות באופן בלתי-רצוי, אלא כללות ההנהגה צריכה להיות באופן של חסד וקירוב הדעת כו’.

ויש להוסיף, של-פי מאמר רז”ל “מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור”, נעשית כן גם ההנהגה למעלה — “לנחמו לקבל באהבה” את הענינים שמצירים כביכול, כך, שתמורת המעמד ומצב ד”דוחק רגלי שכינה” וכיו”ב — “ירווח לו”, והיינו, שיומשך אלקות בגלוי ובריוח,

ועד לקיום היעוד “ונגלה כבוד הוי’ וראו כל בשר גו’”, באופן שיומשך ממרחב העצמי, עד להמקום שבו נמצאים עיני בשר,

כן תהי’ לנו בקרוב ממש, בביאת מלכא משיחא, שעתה הוא זמן הסעודה שלו — סעודתא דדוד מלכא משיחא.

[כ”ק אדמו”ר שליט”א צוה שיאמרו לחיים וינגנו ניגון].