גם לאחרי שמוכנים להגאולה, והקב״ה מבטיח ״כי תשא את ראש בני-ישראל״, הנה לכל לראש צ

גם לאחרי שמוכנים להגאולה, והקב״ה מבטיח ״כי תשא את ראש בני-ישראל״, הנה לכל לראש צריכים לטהר את עצמו מכל דבר בלתי רצוי שנדבק בו, ורק אחר-כך יכולים להגיע לשמן משחת קודש ועבודת הקטורת בבית המקדש • משיחת ט”ז אדר תשמ”ז, ביחידות כללית

א. כאן המקום להזכיר עוד הפעם מה שדובר בארוכה בהתוועדות דפורים בקשר לביאת המשיח — שכבר ״כלו כל הקיצין״ ונמצאים ברגעים האחרונים לפני ביאת המשיח, והעובדה שעדיין לא בא ר״ל ברגע זה, אינה משום שהוא מחוסר זמן, אלא מפני שעדיין חסר ה״מעשה אחד״, ״דיבור אחד״ או ״מחשבה אחת״ — שתכריע את כל העולם לכף זכות ותביא הגאולה!

ויתכן, שהמעשה שיכריע ויביא הגאולה, ייעשה על–ידי קטן בישראל (שגם קטן יש לו מעשה)!

וכיון שכן, הרי הכרח השעה מחייב, שכל אחד ואחד מישראל, מקטן ועד גדול, ״יחשוב״ אודות הגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, ו״במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא״ — שעל–ידי המחשבה בעניני גאולה, הרי זה גופא פועל שירגיש ענין הגאולה, ומביא שיעשה כל התלוי בו, הן בעצמו והן להשפיע על זולתו, להמשיך את הגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו.

ומובן גם–כן, שאי אפשר לצאת ידי חובתו עם מחשבה טובה לחוד, אלא צריך להיות גם הדיבור אודות ביאת המשיח — דנוסף על הדיבור והבקשה על ביאת המשיח ג׳ פעמים בכל יום בעת התפלה (בברכת ״את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח״), הנה גם בשעות שבין תפלה אחת לחברתה, צריכים לדבר על–דבר ביאת משיח,

— אמנם אי אפשר לתבוע מ״בן חמש למקרא״ שידע על–דבר עניני גאולה הכתובים במשנה וגמרא — אבל די לו לדבר בעניני גאולה המפורשים במקרא, שגם ממנו יש חומר מספיק למלאות כל כ״ד שעות היממה עם דיבורים בעניני גאולה (על–דרך ״בית מלא ספרים״)… —

והמעשה הוא העיקר — שכל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, יעשה בפועל כפי יכולתו בעניני ״גאולה״, בדברים שימשיכו הגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו.

 

ב. ויש לקשר זה עם תחילת פרשת שבוע זה — פרשת כי תשא:

בתחילת הפרשה באה פרשת מחצית השקל — ״כי תשא את ראש בני–ישראל גו׳ לכפר על נפשותיכם״, אחר–כך — אודות עשיית הכיור וכנו, שמן המשחה, וסממני הקטורת.

ולכאורה תמוה (כנזכר בהתוועדות דפורים): מהו תוכן הסדר והמשך הענינים בפרשיות אלו — מחצית השקל, כיור וכנו, שמן המשחה וסממני קטורת? וביותר אינו מובן בנוגע לכיור וכנו, שלכאורה אין כאן מקומם, שהרי פרטי הדינים של שאר כלי המשכן נאמרו בפרשת תרומה: ומה נשתנו אלו שלא נאמר על–דבר עשייתם עד פרשת כי תשא, ובזה גופא — בין מצות מחצית השקל ועשיית שמן המשחה וסממני הקטורת?

ויש לומר הביאור בזה:

תחילת הפרשה, ״כי תשא את ראש בני–ישראל״, הוא רמז על גאולתם של ישראל, שאז תרום קרנם של ישראל באופן גלוי, עד שגם כל האומות יראו ויכירו שהקב״ה מנשא את ישראל למעלה מכל עם ולשון.

[ולכן פרשת מחצית השקל מסתיימת עם “לכפר על נפשותיכם״ — כי הענין ד״כי תשא את ראש בני–ישראל״ היא הראי׳ על ״לכפר על נפשותיכם״, שכן, אי אפשר להגיע למצב של גאולה אמיתית ושלימה מבלי לבטל תחילה את סיבת הגלות, שהיא ״חטאינו״].

וזהו גם המשך הענינים, שלאחרי מצות מחצית השקל נאמר על–דבר עשיית שמן המשחה ועבודת הקטורת: הסימן הראשון של ״משיח ודאי״, הוא, שיבנה מקדש במקומו ויחזרו כל העבודות שבמקדש ״כמצות רצונך״: וזה מרומז בשני הענינים דשמן המשחה ועבודת הקטורת: שמן המשחה, ״ומשחת בו את אהל מועד גו׳ וקדשת אותם גו׳״ — מרמז על בנין המקדש: וקטורת הוא רמז על כללות ענין עבודת המקדש, שכן, העבודה הכי מקודשת במקדש היא עבודת הקטורת בקודש הקדשים על–ידי אהרן כהן גדול.

אמנם, בין ״כי תשא את ראש בני–ישראל״ לפרשת עשיית שמן המשחה וסממני קטורת, מפסיק הכתוב בפרשת כיור וכנו — ללמדנו, דגם לאחרי שמוכנים להגאולה, והקב״ה מבטיח ״כי תשא את ראש בני–ישראל״, הנה לכל לראש צריכים לרחוץ את הידים ואת הרגלים, לטהר את עצמו מכל דבר בלתי רצוי שנדבק בו, ורק אחר–כך יכולים להגיע לשמן משחת קודש ועבודת הקטורת בבית המקדש.

וזוהי ההוראה בפשטות לימינו אלה:

לכל לראש מודיע הקב״ה לכל אחד ואחת מבני–ישראל — ״כי תשא את ראש בני–ישראל״, לשון הווה ולשון הבטחה, ובפשטות — הנה מגיע משיח צדקנו בפועל ממש (״אָט אָט קומט בפועל ממש משיח צדקנו״)!

אלא מאי? — עדיין חסר, בלשון נשיא דורנו, צחצוח הכפתורים (״צופוצן די קנפלעך״), ובמילא חל החיוב על כל אחד ואחד מאתנו — ״ורחצו את ידיהם ואת רגליהם״, היינו, לטהר את עצמו מן העפר, האבק והבוץ (״שטויב און בלאָטע״), שנדבק ר״ל על ידיו ורגליו בהיותו ב״דרך הגלות״!

[ובזה — שני פרטים, רחיצת ידים ורגלים, וכמבואר ענינם בספרי מוסר:

״ידים״ הם כנגד העבודה ד״עשה טוב״, מצוות עשה: ורחיצת ידים פירושה שלפני עשיית דבר טוב צריך לטהר את עצמו מכל נגיעה כו׳ [דאם לא כן יתכן, שהשתדלותו בטובת חבירו תסתיים בתוצאות הפכיות, מפני נגיעת ממונו הפרטי כו’], ועל אחת כמה וכמה שצריך ליטול את ״צפרניו״, שלא יזיקו מישהו כו׳;

ו״רגלים״ הם כנגד העבודה ד״סור מרע״, מצוות לא תעשה — שעל–ידי רגליו הרי הוא מתרחק מכל דבר בלתי רצוי (נוסף לזה שעל־ידם הרי הוא ״רץ לדבר מצוה״), ובאופן של ״ריצה״ וזריזות: אלא יש גם ריצה בלתי טהורה בכיוון הפכי ר״ל, כאשר יצרו, ה״מלך זקן וכסיל״, גובר עליו ורוצה לברוח מדבר טוב כו׳ — וזהו ענין רחיצת רגליו — לטהר את עצמו מכל עניני ריצה בלתי טהורים שמצד השמאל כו׳].

ותיכף לאחרי שגומרים ״רחיצה״ זו (ו״צחצוח הכפתורים״) זוכים לבית המקדש השלישי, שהוא ״בנוי ומשוכלל״, עבודת הקטורת על–ידי אהרן כהן גדול (ד״משה ואהרן עמהם״) בקודש הקדשים.

 

ג. ויהי רצון שעל–ידי הדיבור בכל ענינים אלו, ובפרט על–ידי ההחלטות טובות האמורות לעיל, המביאות תיכף השכר כאילו קיימן בפועל (כפסק–דין השו״ע),

נזכה בקרוב בימינו ממש, בעגלא דידן ממש, לביאת משיח צדקנו ממש,

עם השלימות המשולשת — שלימות העם, ״בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו״, אנשים נשים וטף, ובאופן של ״קהל גדול״(לשון יחיד), על–ידי אהבת ישראל ואחדות ישראל: שלימות התורה ומצוותי׳: ושלימות הארץ — ״ירחיב הוי׳ אלקיך את גבולך״, ארץ עשר עממין.

ובאים לירושלים עיר הקודש, ושם גופא — בהר הבחירה ובבית הבחירה, ״מקדש אדנ–י כוננו ידיך״, עד לקודש הקדשים

— במהרה בימינו ממש, ובפרט בצירוף ה״שליחות מצוה״ של צדקה [דאף שהנתינה לצדקה בפועל תהי׳ רק לאחרי זמן, כשיחזור כל–אחד למקומו — אבל ההחלטה בזה ישנה כבר עתה, ובמילא הרי זה מביא תיכף גם השכר] — דגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה — ״אחישנה״ שב״אחישנה״,

שעל–ידי הצדקה שלמטה ממשיכים צדקתו של הקב״ה, ״לך ה’ הצדקה״,

והרי הצדקה האמיתית והנכונה והכי הכרחית לכל אחד ואחד מבני–ישראל (שאי אפשר לחכות יותר, כפי שצועקים ״עד מתי״), היא גאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, ״מיד הן נגאלין״

— גאולה בפשטות, למטה מעשרה טפחים, ובמקום וזמן זה ממש,

ומתוך שמחה וטוב לבב.