התחייבות כזו יכול לקחת על עצמו רק חוני המעגל, להיותו בטוח שתפלתו ובקשתו תתמלא תי

התחייבות כזו יכול לקחת על עצמו רק חוני המעגל, להיותו בטוח שתפלתו ובקשתו תתמלא תיכף ומיד, מה שאין כן בנוגע לכל אדם, שאינו יכול לקבל על עצמו התחייבות כזו; אמנם, בנוגע לאופן התפלה עצמה, “כבן שהוא מתחטא על אביו” – הרי זה ענין השייך לכל אחד ואחד מישראל • משיחת שבת פרשת שמיני (פרה) תשד”מ • בלתי מוגה

א. ישנו ענין הקשור עם הקביעות דשבת זו בימי החודש, בעשרים באדר.

והנה, בנוגע למאורעות שאירעו בדברי ימי ישראל על סדר השנה, “דבר יום ביומו” - הובאו כמה וכמה מהם במגילת תענית, וביניהם - התאריך דעשרים באדר.

וז”ל המגילת תענית: “בעשרים בי’ (באדר) צמאו עמא למטרא . . וכיון שראו שיצא רוב אדר ולא ירדו גשמים, הלכו להם אצל חוני המעגל אמרו לו התפלל שירדו גשמים, אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים (שהם בחצרות ושל חרס הן) בשביל שלא ימקו . . עג עוגה ועמד בתוכה . . אמר רבונו של עולם . . איני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים יורדין טיפין טיפין. אמרו לו תלמידיו . . כסבורים אנו לומר אין הגשמים הללו באין אלא להתיר שבועתך . . אמר רבונו של עולם לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו הגשמים יורדין כמלא פי חביות . . אמרו לו (תלמידיו) . . כסבורין אנו לומר אין הגשמים הללו באים אלא להחריב את העולם כולו . . אמר רבונו של עולם לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה, ירדו כתיקנן וכו’”. ומסיים שם: “ואותו היום (עשרים באדר) עשאוהו יום–טוב, לפי שאין הגשמים יורדין אלא בזכותן של ישראל”.

ולהעיר, שמדברי המשנה “אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימקו”, משמע, שמאורע זה הי’ באדר הסמוך לניסן - שמטעם זה הזהירם שיכניסו “תנורי פסחים”, כי לולי זאת, לא ישאר להם מספיק זמן עד לפסח כדי לבנות “תנורי פסחים” מחדש. מה שאין כן אם נאמר שהמאורע הי’ באדר ראשון, שאז ישנם שלושים יום נוספים להתקין “תנורי פסחים”. וזאת - נוסף לזה שאין כל צורך לדחוק ולומר ששנה ההיא היתה שנה מעוברת, ומכיון שכן, הרי זה שייך בודאי לאדר הסמוך לניסן.

 

ב. והנה, מסיפור זה יש ללמוד הוראה בעבודת ה’, ככל עניני התורה - “תורה” מלשון הוראה, שהם מהווים הוראה נצחית לכל הדורות, בבחינת “נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה”.

ומובן, שהוראה זו היא בהדגשה יתירה בעשרים באדר - מכיון שמאורע זה אירע ביום זה, אלא שממנו למדים הוראה זו גם בנוגע לכל השנה כולה.

ואף ש”בטלה מגילת תענית” - הרי ענין זה אינו אלא בנוגע לענין של יום–טוב, איסור הספד ותענית וכו’, מה שאין כן בנוגע ללימוד הוראה בעבודת ה’ המודגשת ביום זה [מלבד ההוראה מעצם הסיפור - המובא גם במשנה וגמרא - ללא קשר מיוחד ליום זה] - הרי פשוט שכל עניני התורה (כולל מגילת תענית) נצחיים הם, היינו, שהם נצחיים גם בתור הוראה, כך שביום זה ישנה הדגשה מיוחדת בנוגע ללימוד ההוראה ממאורע הנ”ל.

ולכאורה, צריך להבין: חוני המעגל הי’ בזמן הבית, ומגדולי התנאים, עד ששמעון בן שטח אמר עליו “אלמלא חוני המעגל אתה גוזרני עליך כו’ אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו”, שמזה מובן הפלאת מעלתו אפילו בין התנאים. ועל פי זה - מהי ההוראה לאנשים כערכנו בדורנו זה מהנהגתו של חוני המעגל?!

גם צריך להבין - בנוגע לעצם הסיפור: מדוע לא פעלה תפלתו של חוני המעגל שלכתחילה ירדו “גשמי רצון”, בהתאם לצורך העולם - לשם מה הי’ צורך להמתין עד שיבואו תלמידיו ויאמרו לו “כסבורים אנו לומר אין הגשמים הללו באין אלא להתיר שבועתך”, היינו, שגשמים כאלו (“טיפין טיפין”) אינם עונים על צורך העולם, ואז הי’ צריך לומר להקב”ה “לא כך שאלתי אלא כו’”, וגם לאחר זה לא ירדו גשמים באופן המתאים, עד שאמרו לו תלמידיו “כסבורין אנו לומר אין הגשמים הללו באים אלא להחריב את העולם כולו”, והי’ צריך להתפלל ולומר “לא כך שאלתי אלא כו’”, ורק לאחרי כל זה “ירדו כתיקנן” - הרי גם חוני המעגל ידע והבין שמבקשים ממנו “התפלל שירדו גשמים” (אין זה מפני שסתם “התחשק” להם שירדו גשמים, אלא) כדי שהגשמים ירוו את הארץ - “והולידה והצמיחה”, ומקרא מלא דיבר הכתוב: “ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה”, ואם–כן, בודאי ידע שלצורך זה לא מספיק “טיפין טיפין”, ועל דרך זה לאידך - שריבוי מופלג של גשמים יכול להחריב את כל העולם כולו, ואם–כן, מדוע לא ביקש מלכתחילה שירדו “גשמי רצון ברכה ונדבה”?!

ושאלה זו היא (לא רק בנוגע לתפלת חוני המעגל, אלא) גם בנוגע למילוי בקשת התפלה מלמעלה (על–ידי הקב”ה): למעלה בודאי יודעים מהי כמות הגשמים המתאימה לצורך העולם, ואם–כן, מדוע בתחילה ירדו גשמים שלא באופן המתאים (“טיפין טיפין”, או “כמלא פי חביות”), שלכן הוצרך חוני המעגל להתפלל עוד הפעם ולומר “לא כך שאלתי אלא כו’” - לכתחילה היו צריכים הגשמים לרדת “כתיקנן”?!

 

ג. ונקדים לבאר את ההוראה שיש ללמוד מסיפור זה - בנוגע לכל אחד ואחד מישראל:

כל יהודי חייב במצות עשה דתפלה, שתוכנה - “שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום . . שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה כו’”. היינו, שכאשר ליהודי יש צורך בדבר מסויים - חייב הוא (מן התורה) להתפלל להקב”ה ולבקש ממנו שימלא את צרכו.

ומצוה זו היא על כל אחד ואחד מישראל, כולל נשים, וכן קטנים - שגם הם חייבים בתפלה מצד ענין של חינוך, ועד שלכמה דעות קטן שהגיע לחינוך חייב (מדרבנן) בעצמו בדבר זה, ואין זה (רק) חיוב על אביו [ולהעיר מהשקו”ט בנוגע לדעתו של אדמו”ר הזקן בזה, ובכל אופן - הרי “אלו ואלו דברי אלקים חיים”, מכיון שזוהי דעתם של כמה מגדולי ישראל שגם אדמו”ר הזקן מתחשב בדבריהם בנוגע לכמה וכמה ענינים].

והנה, כאשר יהודי נעמד להתפלל ולבקש צרכיו מהקב”ה שיתן לו את כל המצטרך לו

- [כמובן, באופן המתאים על–פי התורה, ובודאי אין צורך לשלול את הענין ד”גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא”, דמכיון שכל ישראל הם “מאמינים בני מאמינים”, פשיטא שאין צורך לשלול אצלם “שטות” כזו, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר אודות ילד קטן, שלא עולה בדעתו כלל שיתכן תופעה כזו, מה שאין כן לאחרי שמתבגר, שאז יכול ה”קלוגינקער” להסביר לו שקיימת תופעה כזו] -

ישנה הוראה הנלמדת מהסיפור אודות תפלתו של חוני המעגל - באיזה אופן צריך להיות ענין התפלה אצל כל אחד ואחד מישראל:

מכיון שכל יהודי הוא בנו של הקב”ה - “בנים אתם לה’ אלקיכם”, וזאת - מבלי הבט על מעמדו ומצבו כו’, ובלשון חז”ל: “בין כך ובין כך בני הם” - לכן, תפלתו של יהודי להקב”ה צריכה להיות “כבן שהוא מתחטא על אביו”.

בנוגע להנהגתו של חוני המעגל ש”עג עוגה” ואמר “איני זז מכאן עד שתרחם על בניך” - התחייבות כזו יכול לקחת על עצמו רק חוני המעגל, להיותו בטוח שתפלתו ובקשתו תתמלא תיכף ומיד, מה שאין כן בנוגע לכל אדם, שאינו יכול לקבל על עצמו התחייבות כזו; אמנם, בנוגע לאופן התפלה עצמה, “כבן שהוא מתחטא על אביו” - הרי זה ענין השייך לכל אחד ואחד מישראל, מכיון ש”בנים אתם לה’ אלקיכם”, כנ”ל,

והכוונה בזה - שהוא פונה להקב”ה בתוקף ומבקש פעם אחת, פעם שני’ ופעם שלישית וכו’, ואם רואה שעדיין לא נתמלאה הבקשה במילואה - אומר “לא כך שאלתי אלא כו’”, ולאידך, כאשר רואה שהמשכת הברכה היא באופן של “רוב טובה”, ואין לו עדיין את ה”כלים” לכך, “השפעת עליהם טובך אין יכולין לעמוד” - אין לו להתבייש (“לא הביישן למד”), אלא עליו לומר שלעת–עתה נמצא במעמד ומצב שאינו יכול לקבל זאת (מפני שעבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור אינה עדיין בתכלית השלימות), ולכן מבקש שיתנו לו את השפעת הברכה בהתאם למעמדו ומצבו בהוה, וכל זה - להיותו “כבן שהוא מתחטא על אביו”.

ואף שזוהי הנהגתו של חוני המעגל - הרי אמרו חז”ל: חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב!

ומובן, שלאחרי שחוני המעגל פתח וסלל את הדרך - אזי נקל לכל יהודי להתנהג באופן כזה, על–דרך שמצינו בנוגע לענין היראה, שלאחרי עבודתו של משה רבינו, הרי זה “מילתא זוטרתי” אצל כל אחד ואחד מישראל.

 

ד. על פי זה יובן גם מדוע לכתחילה לא ירדו הגשמים “כתיקנן” - הן מצד בקשתו של חוני המעגל, והן מצד ההמשכה מלמעלה:

מצד מעמדו ומצבו של העולם דלמטה, יש אמנם צורך בהמשכת הברכה דירידת גשמים (וכיו”ב בשאר הברכות) באופן מסויים דוקא, אבל אף על פי כן, ישנה המשכת הברכה. באופן נעלה יותר - אמיתית ענין הברכה כפי שהיא למעלה, וזאת - אף שכאשר ענין זה נמשך למטה אין העולם יכול לקבל ברכה נעלית כזו (ועד שהדבר יכול להתבטא באופן דהיפך הטוב ח”ו), מכיון שלאמיתתו של דבר - זהו הטוב האמיתי.

[דוגמא לדבר: “ארדה נא ואראה גו’”, דלכאורה אינו מובן: מהו הצורך לרדת למטה - הרי הקב”ה יכול לראות גם מלמעלה?! אלא התוכן דירידה למטה הוא - הירידה לפי ערך ובהתאם למציאות התחתון כפי שנמצא למטה כו’].

ולכן: אף על פי שבודאי יודעים למעלה מהו צורך העולם, מכל–מקום, מלמעלה רצו להמשיך ברכה נעלית יותר, אמיתית ענין הברכה.

וכן הוא בנוגע לבקשת ותפלת חוני המעגל - שמצד דרגתו הוא (למעלה מדרגת העולם) היתה יכולה להיות המשכת הגשמים באופן המתאים גם כאשר ירדו “טיפין טיפין”, וכן לאידך - גם כאשר ירדו בריבוי גדול, “כמלא פי חביות”.

ומטעם זה הוצרכו לבוא עוד הפעם לחוני המעגל ולומר לו שיתפלל שירדו גשמים כפי שהעולם ראוי לקבל, ולא באופן ד”רוב טובה” - כי אף על פי שזוהי אמנם אמיתית ענין הברכה, מכל–מקום, מכיון שהעולם אינו ראוי לקבל ברכה נעלית כזו, לכן מבקשים שתהי’ המשכת הגשמים באופן המתאים לצורך העולם  כפי שהוא במעמדו ומצבו התחתון.

ועל פי זה מובן שלאחרי שיודעים את פרטי הסיפור אודות חוני המעגל (שבתחילה ירדו גשמים באופן המתאים מצד למעלה, ולכן הוצרכו לבקשה ותפלה נוספת שהמשכת הברכה תהי’ באופן המתאים למצב העולם כפי שהוא למטה) - יודעים כבר שמלכתחילה יש לבקש בתפלה שהמשכת הברכה תהי’ באופן המתאים למצב העולם דלמטה, בטוב הנראה והנגלה, ובודאי פועלים כן, מכיון שמפרשים זאת בתפלה.

וזהו גם דיוק לשון התפלה “ואוצרך הטוב לנו תפתח”, דלכאורה, לשם מה צריכים להדגיש “הטוב לנו”, הרי הקב”ה בודאי יודע בעצמו מה טוב לנו?! - אלא הענין בזה, שהטוב האמיתי הוא למעלה מטוב גשמי דעולם–הזה, ובלשון המשנה: “יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא [שלכמה דעות קאי על גן–עדן] מכל חיי עולם הזה”, ולכן מבקשים שיומשך “הטוב לנו”, היינו, שהקב”ה לא ימתין עד שנהי’ ראויים לקבל את בחינת הטובה האמיתית, אלא ימשיך תיכף ומיד “הטוב לנו”, לפי ערך שאנו יכולים לקבל מצד הכלים שלנו, בטוב הנראה והנגלה.

ומה שישנם ברכות שלמעלה מזה, עד לבחינת חסדים המכוסים שלמעלה מחסדים הגלויים - הנה העצה לזה בפשטות: בכחו וביכלתו של הקב”ה להמשיך גם ענינים אלו באופן דטוב הנראה והנגלה לעיני בשר, על–דרך המבואר לעיל בנוגע להמשכת הברכות הנסתרות שבפרשת בחוקותי, שאף שהם ברכות שמבחינת סתים כו’ - ביכלתו של הקב”ה להמשיכם למטה בטוב הנראה והנגלה.

 

ה. והנה, אם הדברים הנ”ל אמורים בנוגע לתפלתו של יהודי בנוגע לצרכיו הפרטיים, הרי על אחת כמה וכמה שכן הוא בנוגע לתפלה ובקשה של כל יהודי, אשר אלי’ מצטרפים תפלותיהם ובקשותיהם של כל בני ישראל - בנוגע לענין הגאולה, כפי שמקווים ומצפים ומשתוקקים ומבקשים ותובעים כל בני ישראל באמרם בתפלת העמידה: “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קוינו כל היום”, ותובעים “עד מתי”, וכפי שאומרים גם בשבת ויום–טוב: “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” - הרי בודאי שתפלה ובקשה זו צריכה להיות “כבן שהוא מתחטא על אביו”…!

וכאמור - זוהי תפלה ובקשה של כל אחד ואחד מישראל ושל כלל ישראל,

ואפילו אם ישנו יהודי שחושב שיש לו כל טוב ולא חסר לו מאומה - הרי אדרבה: הרחמנות עליו גדולה עוד יותר!

הוזכר לעיל (בהתוועדות) שאצל רשב”י לא הי’ ענין של חורבן וגלות כו’. - רשב”י “אמיתי הוא”, ואצלו אכן באמת לא הי’ ענין של חורבן וגלות, וזאת - מפני שבהיותו בעולם–הזה הגשמי והחומרי היתה עבודתו באופן ד”תורתו אומנתו” [כאשר הנשמה נמצאת בגן–עדן - אין כל חידוש בכך שתורתה אומנתה, שהרי בגן–עדן עסקם של כל הנשמות הוא בלימוד התורה (ולא בקיום המצוות)  - תורתם אומנתם; והחידוש דרשב”י הוא - שגם בהיותו בעולם–הזה הגשמי והחומרי היתה עבודתו באופן ד”תורתו אומנתו”!], אבל הוא - לעומת זאת - מונח בעניני העולם כו’, בחושך כפול ומכופל, ובהיותו במצב זה - מכריז ש”טוב לו”… לא חסר לו מאומה, באמרו “שלום (יהי’) לי”, אף ש”בשרירות לבי אלך”!

אמנם, יש ללמד עליו זכות שהעובדה שהוא מונח בעניני העולם היא - מתוך כוונה לנצל זאת עבור עניני תורה ומצוותי’… וכידוע הלימוד זכות דהבעש”ט אודות אלו שהתנהגו בעניני מסחר שלא כדבעי, שכוונתם - להשיא את בתם לתלמיד חכם, ומכיון שצריך להבטיח ל”חתן” שיהי’ סמוך על שולחנו כדי שיוכל להמשיך לעסוק בתורה - משתדל הוא להרויח עוד “קאפקע” (וכיו”ב) וזאת - אפילו על–ידי הנהגה בלתי–רצוי’ בעניני מסחר: אבל מ”לימוד זכות” זה ועד למצב ש”טוב לו” ולא חסר לו מאומה - הדרך רחוקה!…

ונחזור לעניננו: מכיון שענין הגאולה הוא הצורך הכי מוכרח אצל כל אחד ואחת מבני ישראל וכלל ישראל - הרי בודאי צריך הקב”ה למלא את תפלת ובקשת בני ישראל על ענין הגאולה, ותיכף ומיד, “מיד הן נגאלין”,

ובפרט לאחרי שישנה כבר הקדמת עבודת התשובה - שהרי באים אנו מימי הפורים, שבהם מודגש ענין התשובה, שהרי למרות שבתחילה “נהנו מסעודתו של אותו רשע”, הרי תיכף ומיד חזרו בתשובה, ועד ש”לא עלתה על דעתם מחשבת חוץ ח”ו, ומסרו נפשם על אחדותו יתברך” במשך כל השנה כולה.

 

ו. ונחזור לעניננו - שבבואנו מימי הפורים שבהם מודגש ענין התשובה, אזי בודאי נפעל ענין הגאולה תיכף ומיד, שהרי הבטיחה תורה שישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין.

וגם כאשר נמצאים עדיין ברגעי הגלות האחרונים - הנה “לכל בני ישראל הי’ אור במושבותם”,

וכימי צאתך מארץ מצרים, שגם כאשר הי’ חושך בכל מצרים, עד לחושך כפול ומכופל, “וימש חושך”, הנה לא זו בלבד שלבני ישראל הי’ אור בהיותם בבתיהם, אלא אפילו בהיותם בבתי מצרים הי’ אצלם אור, ועד שראו את כלי הכסף וכלי הזהב של המצריים, וכל האוצרות שהיו במטמוניות שלהם (כדי שיוכלו לקיים את הציווי “ושאלה אשה משכנתה גו’ ונצלתם את מצרים”!), וכל זה - כאשר חפצים אלו היו של המצריים, עוד לפני שנעשו רכושם של ישראל, גם שם פעל האור שהאיר לבני ישראל, וזו היתה “הכנה” שכלים אלו יוכלו להיות רכושם של ישראל - כאשר “ונצלתם את מצרים”.

ובפשטות - שכבר ברגעי הגלות האחרונים נפעל הענין ד”מלכים אומניך”, בכל מקומות מושבותיהם של בני ישראל,

ותיכף ומיד, וכאמור - באופן ד”איני זז מכאן עד כו’”, באים לגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב.