וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל–עַמִּי––קִבְרוּ אֹתִי, אֶל–

וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל–עַמִּי––קִבְרוּ אֹתִי, אֶל–אֲבֹתָי:  אֶל–הַמְּעָרָה––אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה, עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל–פְּנֵי–מַמְרֵא––בְּאֶרֶץ כְּנָעַן … שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת–אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת–יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי, אֶת–לֵאהַָ. (פרשת השבוע)

א

קשיים רבים עמדו לפני רבי גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל–שם–טוב הקדוש, עד שהצליח לפלס דרכו אל הישיבה הסודית של האור–החיים, ואף כאשר נתקבל בה, זכה להסתופף בצלו של האור–החיים הקדוש שלושה ימים בלבד.

ישיבה מצומצמת היתה זו, חבויה במערה בין קפלי ההרים הנישאים ועוטי ההוד המעטרים את ירושלים, ורק מתי–מספר זכו ללמוד בה את תורת הנסתר בקדושה ובסילודין. לרוב נתקבלו בה תלמידים בשל גדלותם, אך רבי גרשון, לא בשל גדלותו זכה להסתופף בחיקה. אדרבא, ייחוסו וזכותו שהיה גיסו של הבעל–שם–טוב הקדוש היו דווקא בעוכריו — והכי הווה עובדא.

כשחפץ רבי גרשון להיכנס לישיבה, נאלץ לעבור מכשולים רבים עד שהוכרו גדלותו ופרישותו וראש–הישיבה, רבנו חיים הקדוש, הסכים לקבלו כתלמיד מן המניין. ישב אפוא רבי גרשון בישיבה, שקוע בעולם הסוד ומתענג מזיו השכינה, וכך חלפו ביעף שלושה ימים. כשהגיע לפתחה של הישיבה ביום הרביעי, עמד מולו שומר הפתח, חסם בגופו את הכניסה ומנעו מלגשת אל קודש–הקודשים פנימה.

“הלמאי אתה מונע ממני בר?” שאל בפליאה רבי גרשון.

“פקודה קיבלתי מרבנו הקדוש למנוע אותך מלהיכנס”, השיב השומר, “ואת סיבתה אינני יודע” הוסיף במשיכת כתף.

לא ארכה השעה ורבי גרשון התדפק על דלתו של רבי חיים, וכאב לופת את לבו. “אהה, פסקה תורה ממני, מונעים ומעכבים עומדים בדרכי”.

הרים רבי חיים את עיניו הטהורות והביט ברבי גרשון שניות ארוכות. התחלחל רבי גרשון מהמבט הזך והצטנע במקומו. רגע שררה דממה בחלל החדר, ואז הפר קולו של הצדיק את הקסם.

“אמש, כאשר נטלתי ידיי לפת שחרית”, סח לרבי גרשון, “נתגלה לי אודותיך שאחיה של אשת רבנו ישראל בעל–שם–טוב הקדוש הנך, וזאת מלבד שאר סגולותיך המופלאות. עד אז לא ידעתי זאת”, הוסיף רבי חיים, “אך מאז נודע לי מי אתה, איני יודע את נפשי מצער על אשר השתמשתי בך אי אלו פעמים, כי דבר חמור הוא לעשות שימוש בתלמידי–חכמים”.

רבי חיים השתהה רגע, והוסיף. “באשר לעניין זה התלבטתי רבות, אך לבסוף החלטתי שלא מסיבה זו אמנע מלהכניסך לישיבתנו הקדושה שבה תימנה כאחד מתלמידיי, שהרי פסקו חכמינו קדושינו זיכרונם לברכה כי רשאי הרב להשתמש בשימוש התלמיד”.

הרכין רבי גרשון את ראשו לפני רבנו חיים, דמעות לוהטות ניגרות מעיניו וקולו נשנק: “מדוע אם כן פסקה זכותי הגדולה להסתופף תחת אברותיו של רבנו הקדוש?”

“בני”, השיב רבי חיים בנחת, “מהיכן ידעת על ישיבתנו הנסתרת אשר בין קפלי ההרים? הלא אתה עצמך הגדת לי: ‘גיסי, הבעל שם, גילה לי רז זה’. דע לך כי חטא גדול חטאת בכך שקיצרת את שמו הקדוש והנשגב. מדוע לא הקפדת לאמרו בשמו המלא — ‘הבעל–שם–טוב הקדוש’?! עם צדיקים מדקדקין כחוט השערה, וגם קיצור שמו של צדיק נחשב לזלזול בקדושת עבדיו הנאמנים של הבורא יתברך שמו. משום כך, רבי גרשון, אינך רשאי ליהנות מהאור הטהור והגנוז”.

הביט רבי חיים ברבי גרשון, והוסיף בנעימה אוהבת כמו לפייסו: “מה גם שאין כבוד תורתו זקוק לנו, כי רב יש לו בפני עצמו. שוב לביתך לשלום”.

חזר רבי גרשון למקומו כבראשונה, ומיהר לכתוב את השתלשלות האירועים לגיסו הקדוש היושב במז’יבוז’ וצופה מקצה עולם ועד קצהו.

ב

אותם ימים קשים היו לעם ישראל. ממשלה רשעה חוקקה חוקים וגזרה גזירות על העם היהודי אשר בקרבה, ויגון ואנחה שררו בבתי ישראל. ראו רשעים ויעלוזו, והגדילו גזירות וציוו אף לשרוף ולהשמיד את ספרי קודשיהם של ישראל.

בצר לו, כתב הבעל–שם–טוב הקדוש אל גיסו אשר בארץ הקודש כדברים הבאים: “הרביתי בתפילות ובתחנונים לפניו יתברך. ביקשתי רחמי שמים וניסיתי לפעול לביטול הגזירה”, וכאן הוסיף והתחנן: “לך נא גיסי חברונה, ופקוד את מקום מנוחתם של אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, ואמותינו שרה, רבקה ולאה, ואמור להם כי בניהם בעולם נתונים בצרה ובשביה”.

לא המתין רבי גרשון אף שעה קלה, מיהר ואכף את חמורו, נטל עמו את ספריו הקדושים ופת צידה לדרך, הדרים אל הרי יהודה וירושלים ועשה דרכו אל העיר הקדושה עיר האבות.

הדרך לא ארכה, ומרחוק כבר נגלתה לפניו עיר הקודש, נשגבה וטהורה, צנופה בענוותנות בין הרי ההוד הנישאים. התקדש רבי גרשון בסילודין, והכין עצמו לקראת בואו אל הקודש.

ברם, לא פשוטה היתה הכניסה אל מקום הקבורה. זקיף מוסלמי גברתן עמד בפתח הבית, ידו אוחזת בנדן חרבו, ועיניו שוטמות ומפיקות ניצוצי רשע וזעם.

הכין עצמו רבי גרשון לתפילה ואף לדורון. טמן בכיסו מטבעות זהב, וכאשר הגיע אל הזקיף, תחב בידו צרור חתום. רגע אחד הביט המוסלמי בצרור בחשדנות, אחר התרחבו עיניו בתשוקה לממון וידו שקלה בחמדה את הצרור.

עמדו כך שניהם לבדם — הקדושה והטומאה — בפתח מערות הקודש, וגדולה הגלות כשהקדושה נאלצת לבקש ולהתחנן מלפני הסטרא–אחרא. “מוכרח הנני להיכנס פנימה”, רטט קולו של רבי גרשון. “מוכרח הנני לבוא אל אבותינו ולהתפלל אצלם”. הביט בו המוסלמי בעין שוטמת, הידק אחיזתו בצרור הכסף, שתק ולא השיב. “הלוא כולנו בניו של אבינו אברהם. כולנו בני אב אחד אנחנו. הרשה לי להתייחד עם קדושתם ולו רק רגעים ספורים”.

גלגל המוסלמי בידו את צרור הזהב, הביט חליפות ברבי גרשון ובצרור שאחז, חכך בדעתו ולבסוף השיב: “מוטל עלי לעמוד בפתח עוד שעה קלה בלבד, ולאחר–מכן הולך אני לביתי ואיש משמר אחר יבוא להחליפני. מה אעשה אם ייוודע הדבר?”

ניסה רבי גרשון לפצות את פיו, אך המוסלמי היסהו בידו. “חבל על כל רגע”, הציץ בחמה המתגלגלת בשיפולי רקיע. “היכנס פנימה למשך דקות ספורות בלבד, התפלל את תפילתך וצא מיד החוצה בטרם יבואו להחליפני על משמרתי. אם תשתהה במערה יתר על המידה, חייך בסכנה”.

לא הספיק רבי גרשון לפצות את פיו — והלה הדפו פנימה וסגר אחריו את הדלת.

ג

בן רגע מצא עצמו רבי גרשון עומד באפלוליתה של מערת המכפלה, נוכח האבות הקדושים. הוא עצם רגע את עיניו ולפתע חזרו ונתהדהדו בזכרונו דברי תחינתו של גיסו הקדוש ממז’בוז’: “בקש מהם שישתטחו לפני הדום רגליו, יעתירו מלפניו ויגלגלו את רחמיו על בנים מרי לב”.

גדל כאבו מנשוא עד שחש שאינו יכול להבליג ובכי סוער פרץ מחזהו. “אנא מכם אבותינו הקדושים”, חינן קולו, “בניכם נתונים לצרה ולמשיסה. מים זדים אפפונו מכל עבר. יהודים החיים בגלות איומה נתונים לחסדיהם של שוטמי ישראל. אנא מכם אבות ואימהות רחומים, העתירו, הפילו תחינותיכם לפני מלך עולם, שליט השליטים”.

נסחף רבי גרשון בבכיו וחרג במחשבותיו למעלה מהזמן והמקום, כאשר חש לפתע בידיים חזקות אוחזות בו ומטלטלות אותו חזור וטלטל. “אהה”, רעם לידו קולו המחוספס של זקיף מוסלמי, “אנת יאהוד, אה?”

ר’ גרשון התעורר באחת אל המציאות הקשה והביט בפניו של הזקיף. לא, אין זה אותו זקיף שקיבל מאתו את שלמוניו. שעה ארוכה חלפה ביעף, ובעודו מפציר באבות ובאימהות לעתור לפני כיסא הכבוד, התחלפו המשמרות. הביט בו הזקיף הזועם בשפתיים רוטטות מחימה והובילו בגסות אל ארמונו של הקאדי. זה האחרון גזר את דינו של היהודי לאלתר. “יען כי נכנסת פנימה”, לחש בארסיות, “אגזור את דינך למיתה. ביום שישי הקרוב, כאשר יבואו המוני אחינו לתפילה, נתלה אותך לעיני כל, ויידעו היהודים מה עונשו של מפר חוקינו!”

ד

ורבי חיים בן עטר ישב בירושלים וידע את כל אשר נעשה…

כאב וחיל אחזוהו למשמע גורלו של ידידו. ידע רבי חיים כי רבי גרשון נתון בצרה אמיתית, ולא היה גבול לכאבו. שלח שלוחים לקהילות ישראל, צפת וחברון, לכנס אותן בהמוניהן אל בתי כנסיות, לקרוא צום ועצרה.

עם שקיעת החמה בליל שישי, ערב ביצוע הגזירה, לבש רבי חיים שק וירד על הארץ, טמן את ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה מרטיטה ומיוסרת, מבקש לקרוע בכאבו את רוע גזר הדין.

שעות הלילה חלפו במהירות. השכווי כמו קרא ‘ברקאי, עלה השחר בחברון’ ואור בהיר החל צובע בזהוב פז את בתיה של חברון. עוד שעה קלה יובל רבי גרשון אל כיכר העיר…

באותה עת, ישב רבי גרשון צנוף בתאו. אמנם ידע שעוד רגעים מעטים יבואו לקחתו לתליה, אך רוחו היתה איתנה. טרוד היה בתפילותיו וכבר קיבל על עצמו את הגזירה באהבה והתכונן לפתוח בווידוי. והנה נשמעה חריקה קלה מפתח הדלת, והוא הפנה את מבטו: הדלת התנודדה קלות בקצב הרוח, ומשב רוח קל חדר לתא.

כמו לא מאמין, התקרב רבי גרשון להיווכח האם הוא רואה נכוחה, ולרגע נעתקה נשימתו: השומר שכב בצד הדלת, שקוע בתרדמה ונחירתו קצובה בנחרצות. מבעד לדלת הפתוחה נראו הרי חברון, ואדי השחר לחים עולים מתוך ערוצי ההרים.

דילג רבי גרשון בקלילות מעל גופת השומר, סגר אחריו חרש–חרש את הדלת ומיהר בפסיעות גדולות לעזוב את המקום.

הוא נשא עיניים מצועפות אל שמי התכלת, ונשא שבח לבורא עולם, בעוד ציפורי השחר מחרות אחריו בקול רינה מתנשא. הרחיב במהירות את פסיעותיו ומיהר אל עבר ירושלים הנשקפת ממרחק בהדרת מלכות.

שבת המלכה נקשה על דלתות ישראל בירושלים. יהודים זריזים כבר ישבו בבתי הכנסת וניגנו בנעימת געגועים כוספת את “שיר השירים אשר לשלמה”. מאחרים עדיין טרודים היו בחתימת ההכנות לשבת.

רבי גרשון נכנס בשעריה של ירושלים ורגליו כמו נשאו אותו לעבר ביתו של רבי חיים בן עטר. לבו מוצף בשבח והודיה, והוא רוצה להשיח את אשר קרהו לפני אותו צדיק יסוד עולם.

עד אשר הגיע לביתו של רבי חיים, כבר היה צדיק זה נוטל את הגביע בידו כדי להעיד עדות למעשה בראשית, כשלפתע נפתחה הדלת ודמותו הקורנת של רבי גרשון נראתה בפתח, והוא מביט ביקוד–קודש בדמותו של רבי חיים. ורבי חיים בן עטר עומד בראש השולחן, מנענע קלות בראשו ומשיב לו אף הוא מבט זך וטהור שלא מעלמא–דין…

ושניהם ידעו הכל…