לקראת ראש השנה לאילנות של שנת השמיטה יצאנו לחפש חקלאי חב”די ומצאנו אותו בישוב קט

לקראת ראש השנה לאילנות של שנת השמיטה יצאנו לחפש חקלאי חב”די ומצאנו אותו בישוב קטן בן 30 משפחות על גבול מצרים * הכירו את ירון מדליה, בעלי ‘משק מדליה’ במושב כמהין שברמת נגב. הוא שליח של הרבי במושב, מגדל זיתים עם כובע וחליפה, ובין הנחת תפילין לביקור בית ושיחת חיזוק, הוא מגדל ברוקולי קולורבי ועגבניות, מייצר שמן זית, מגדל חיטה ומייצר קמח מלא * זלמן צרפתי ירד דרומה ושמע על חקלאות חב”דית, על שמיטה, על אמונה, על ניסים ועל שליחות במושב, כשהקהילה הדתית הקרובה ביותר נמצאת במרחק של 70 קילומטר * ירוק ומחזק. מאת זלמן צרפתי

כמהין הוא מושב קטן שהדרך אליו בלתי נגמרת. סוף העולם ימינה אם באים מבאר שבע, שמאלה אם מגיעים מאילת. “עברנו למושב כשהתחתנו, היינו ממש בין המייסדים. בשנים האחרונות המושב גדל וקלט הרבה משפחות צעירות, עכשיו אנחנו כבר שלושים משפחות בערך”, אומר לי ירון. “פחות משפחות מבניין בינוני בתל אביב”. אני אומר לו.

העיר הקרובה ביותר היא באר שבע, מרוחקת שבעים ק”מ צפונית מזרחית. משפחת מדליה היא המשפחה הדתית היחידה באזור, וכל הסיפור של כמהין הוא מבחינתם קודם כל שליחות.

“אתה רואה איך אני נראה? ככה אני עובד. מכנסים שחורים, חולצה לבנה וכובע. כשאנשים רואים אותי כאן, עובד ככה, זה משנה להם את כל הסטיגמה שלהם על הדתיים”.

נמשך אל המדבר

ירון מדליה נראה כמו חקלאי חסידי. עיניים ירוקות עמוקות עם זיק מחוספס וזקן ג’ינג’י מלבין, לראשו מגבעת עם קנייטש שחותך למטה בחדות וחולצה לבנה מתבדרת ברוח המדברית. הוא עוסק בחקלאות למעלה מעשרים שנה. הוא גדל ברמת השרון אבל תמיד נמשך לטבע. “הסתובבתי הרבה בסיני כשעוד הייתה שלנו, תמיד נמשכתי אל המרחבים ואל המדבר”. הוא נמשך אל המדבר והמדבר גם עורר בו את הניצוץ החבוי. “זה סיפור ארוך, חיפשתי בלי לדעת מה אני מחפש, בסוף הגעתי” הוא מסכם.

מאז נישואיו ירון ורעייתו גרים בכמהין. כשהמשפחה החלה לגדול הם עברו לנתיבות. כיום הם חיים על קו נתיבות–כמהין. את מרבית השבוע עושה ירון בכמהין את השבתות הם עושים יחד במושב.

בשנים האחרונות הקים ירון את ‘משק מדליה’ והוא מתרכז בעיקר בגידול, יצור ושיווק שמן זית וקמח מלא היישר ללקוחות ברחבי הארץ. “בשנים האחרונות שינינו גישה. במקום לגדל בכמויות לסיטונאים ולרשתות, אנחנו מגדלים בכמויות יותר קטנות, משקיעים באיכות, מייצרים בעצמינו ומוכרים לקבוצות לקוחות ברחבי הארץ שמעוניינים בסחורה איכותית ומשובחת. בזכות השיווק הישיר ללקוחות, אנחנו חוסכים את הסיטונאים והקימעונאים ומצליחים גם להוזיל עלויות”. מסביר ירון את הפילוסופיה השיווקית שלו.

על המפה נראית כמהין כמו נקודה ירוקה על משטח אפור–חום. נוף של ארץ בראשית מדברית וצחיחה נשקף לכל אורכו של כביש 211. הישוב השכן הוא קדש ברנע. גם שם, כמו בכמהין, העיסוק המרכזי הוא חקלאות, בעיקר גידול ירקות מכל הסוגים.

ירון מגדל זיתים מהם הוא מייצר שמן זית וחיטה ממנה הוא מייצר קמח מלא. בקיץ הוא מגדל גם ירקות נוספים כמו קולורבי, ברוקולי ועגבניות. “יש כאן בעיות של מים”, הוא מסביר, “לכן אנחנו משקים עם מים מליחים. מים מליחים הם מים שרמת המלחים בהם גבוהה מרמת המלחים במים מתוקים, אך קטנה מרמת המלחים של מי ים. המים המליחים נמצאים כמי תהום באזור הנגב בכמה עשרות מיליארדי מ”ק ואנחנו משתמשים בהם להשקיה של הגידולים. זה לא טוב לכל דבר, אבל בגידולים מסוימים כמו בעגבניות למשל, זה הופך את הפרי למתוק יותר”.

שמיטה שלישית

הגשמים שפקדו את האזור בסערה האחרונה נותנים את אותותיהם בעיקר בדמות שיחים וגידולי פרא שצומחים בכל פינה במטע. “זה הדבר הכי קשה בשמיטה”, אומר ירון, “תאר לך צייר שעובד על יצירת מופת שבע שנים, ואז הוא רואה מישהו שבא ומקשקש לו על הציור והוא לא יכול לעשות כלום, חוץ מלתכנן איך הוא יעבוד אחר כך כדי למחוק את הקשקושים מהציור. אבל זה מבחן האמונה”.

השנה היא השמיטה השלישית שהוא זוכה לשמור. הראשונה הייתה לפני ארבע עשרה שנה. “שמיטה היא ניסיון לא פשוט עבור חקלאים, אבל ה’ הוא רחמן, הוא מראה לנו בחוש שמי ששומר שמיטה לא מפסיד, זה פלא פלאים”. הוא אומר. “הנה, השנה למשל הכל היה נראה פנטסטי, ירדו גשמים מדהימים, מישהו אפילו אמר לי בבית הכנסת, תראה איזה ברכה לכל מי שעובד עכשיו, ופתאום שער הרובל התרסק, ארבעים אחוז מהתוצרת בנגב מיוצאת לרוסיה וכל מי שעבד השנה קיבל מכה רצינית. זה היה קטסטרופה בשביל היצואנים”.

כשירון מדבר על ניסים בשמיטה הוא מתכוון לקבלת פנים מפנקת שסידרה לו השמיטה הראשונה ששמר לפני ארבע עשרה שנה. הוא עסק אז בפרחים ליצוא.

“היה לי חבר ששמר שמיטה ‘בטעות’. הוא הכשיר חממה בערב שמיטה כדי לעבוד איתה במהלך השנה, אבל מסיבות שונות ומשונות הוא לא הצליח לעשות שום שימוש בחממה. בסוף השנה הוא בא אלי ואמר לי “ירון, אין לי מזל עם החממה הזו, אתה רוצה לקחת אותה? קפצתי על המציאה, משום שלהכשיר חממה כזו זה תהליך שלוקח זמן, והחממה הזו הייתה מוכנה עוד לפני השמיטה”.

מיד אחרי ראש השנה, הסתער ירון עם הפועלים שלו על החממה. הוא החליט לשתול גיפסניות, פרחים קטנים שמיועדים לקישוט. החממה עצמה לא הייתה גדולה, פחות מחמשה דונם ועד יום כיפור הם הצליחו לסיים את כל השתילה.

“כשהחלה עונת השיווק, התברר משהו מדהים”. מספר ירון, “רוב הפרחים מיועדים ליצוא. כשהפרחים הגיעו לחו”ל, פתחו את הארגזים וכל העלים היו שבורים ומפוררים. התברר שכנראה פגם כלשהו גרם לכך שכל הגיפסניות שנשתלו בארץ ישראל בשנת שמיטה, סבלו מבעיה של שברים בעלים, הם פשוט התפוררו לחלוטין בשעה שנגעו בהם והפכו לאבק, בעקבות כך, נוצר מחסור גדול בגיפסניות והמחיר שלהם עלה בהתאם.

“הפרחים שלנו לעומת זאת, היו היחידים שלא סבלו מהבעיה המוזרה הזו. הרווח שעשינו אותה שנה מאותה ‘חממונת’ עלה על הרווח שהיה לנו מכל שאר הגידולים שלנו גם יחד.

“כל ההפסדים שהיו לנו בעקבות הפסקת העבודה בשמיטה, כוסו על ידי אותה חממה קטנה, ראינו את התממשות הפסוק ‘וציוויתי את ברכתי לכם”. הוא מספר.

אבל לדבריו, למרות הנס בשמיטה הראשונה, לא תמיד רואים את הניסים באופן מידי והשמיטה עבור החקלאי היהודי בארץ ישראל היא עדיין יותר מבחן חזק באמונה מאשר פסטיבל סיפורי ניסים.

גיבורי כח

“זה לא כזה פשוט”, אומר מדליה, “המדרש קורא לשומרי השמיטה ‘גיבורי כח עושי דברו’. אם הפסוק ‘וציוויתי את ברכתי לכם’ היה כל כך ברור, זו לא הייתה חכמה גדולה. אם כל חקלאי היה מרוויח כפול בשנה השישית זה היה כמו חופשה בתשלום ולא כמו גבורה. הגבורה של שומרי השמיטה היא להאמין בברכה הזו גם כשלא רואים אותה. את תשלומי הכפל ה’ משאיר לסוף השנה או לשנה הבאה”.

אז איך מתמודדים כלכלית עם שנה שלמה בלי עבודה?

“הפסוק אומר ‘וכי נאמר מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נאכל ולא נזרע’, אז יש כאלו ששואלים ‘מה נאכל בשנה השביעית’? וממשיכים לזרוע כרגיל עם היתר מכירה, ויש כאלו ששומרים שמיטה, ואז כשנגמר הכסף הם באים לקדוש ברוך הוא ושואלים אותו ‘מה נאכל’? ואז ה’ מוצא להם פתרונות. הוא מאוד יצירתי בעניין הזה.

“אנחנו למשל, בשמיטה שעברה עברנו לשיווק של קמח מלא ללא צורך בניפוי. בשנים האחרונות אנחנו גם מגדלים את החיטה וטוחנים אותה. כל הענף הזה נולד לנו רק בזכות שנת שמיטה”.

“מעבר לזה, החכמה בשמיטה היא לדעת גם להתכונן אליה”, מסביר מדליה. “מי שמגדל ירקות ולא מתכנן נכון, יכול להפסיד שתי עונות. בדרך כלל התכנון מתחיל כמה שנים קודם ואפילו מסוף השמיטה הקודמת. אני מתכנן את הנטיעות והלקט לכמה שנים קדימה. כשמגיעים מוכנים, מצמצמים נזקים”.

כמהין הוא ישוב שמצוי בלב משולש חקלאי פעיל. בשנת השמיטה הפועלים של ירון מפוזרים אצל חברים ברחבי הארץ והוא עובד לבד. יותר נכון בודק. מידי בוקר הוא יוצא בעצמו אל השדות לביקורת. “אני עושה כל הזמן בדיקות לראות שהעצים בחיים ושההשקיה עובדת”. בבדיקות הללו הוא רגיל לשמוע את רחש העבודה בשדות הסמוכים כשאצלו שקט. “פעם כאב לי לראות את כולם עובדים, הייתי שומע את הטרקטורים ורואה את העגלות עמוסות עוברות והלב שלי היה נצבט. היום אני כבר רגיל, ואני שמח שיש לי את הזכות לקיים את המצווה של שמירת השמיטה”. הוא אומר.

בדיוק כמו שבת

בטח יוצא לך לנהל שיחות בנושא עם חקלאים שכנים ועמיתים למקצוע, מה אתה אומר להם?

“זה בדיוק כמו שבת, לך תסביר לאחד שיש לו חנות שפתוחה בשבת שאם הוא יסגור, הוא לא יפסיד שקל. במובן הזה, חקלאות זה אפילו יותר מחנות, זה עסק חי. לא לעבוד בשבת זה יכול לגרום נזק לגידולים. אבל אנחנו מאמינים שמי ששומר לא מפסיד מזה.

“יש כאלו שלא עובדים בשבת באופן אישי, אבל הפועלים שלהם ממשיכים לעבוד כרגיל. משתדלים לדבר על זה עם החקלאים, שבת זה כמו שמיטה. אני מסביר להם שזה כמו מיכל גדול שיש בו ששה ברזים, אם תכניס בו ברז שביעי, לא תקבל יותר ממה שיש במיכל.

“פעם אחד היה לי גידול של ורדים. ורדים הם פרח עדין שצריך לקטוף אותו פעמיים ביום כדי שלא יהיה סגור מידי ולא פתוח מידי. הגיע ראש השנה, ואני הודעתי לפועלים התאילנדים שיש להם חופש ליומיים. הם רצו לקחת חופש ביום שאחרי ראש השנה. אז הם החליטו על דעת עצמם לקטוף את הפרחים כדי שיוכלו לא לעבוד למחרת. במקביל העובד האחראי התעסק עם המיכלים של הדשן והשאיר שם צינור פתוח. כשהגעתי למחרת ראש השנה, הבנתי שהם קטפו לי את הסחורה בכל זאת בחג. אחר כך ראיתי את הנזק שקרה במיכלים עשיתי בדיקה, הסתבר שזה יצא בדיוק שקל לשקל, כל מה שהרווחתי מהקטיף בחג, הפסדתי בדשן שנשפך.

“זה מה שאנחנו אומרים כל הזמן לחקלאים שסביבנו. מי ששומר — לא מפסיד”.

האם שמירת שמיטה כיום לחקלאי ישראלי בעידן המודרני, זה ניסיון קל או קשה?

“זה ניסיון, אבל לא ניסיון של אין מה לאכול”, אומר מדליה. “כל ענף החקלאות מבוסס על עליות וירידות. יכול להיות שתבוא קרה, מלחמה או התרסקות של מטבע ושנה של עבודה תרד לטמיון בלי קשר לשמיטה, מאידך יכול להיות הפוך, וביבול מבורך אחד אתה מכסה שנים של עבודה”.

הרצת מניות

אז חקלאות זה סוג של משחק בשוק ההון?

“יותר מזה, הייתי אומר שזה כמו הימורים או מרוצי סוסים. שום דבר לא בטוח. זה תחום שאתה חש בו יותר מכל, תלוי בחסדי הבורא. אז נכון, שלשבות שנה בצורה יזומה, זה ניסיון. אבל אם אתה מאמין בבורא עולם, אתה יודע שזו הדרך היחידה אל הפרנסה”.

בוא נעזוב לרגע את התחום הכלכלי. תכל’ס, אדם שרגיל לעבוד קשה מהבוקר, ופתאום הוא שובת שנה שלמה, מה זה עושה לו? איך זה משפיע עליו נפשית?

תראה, אני לא יודע מה זה מהפכה בנפש, אבל זה כמו שבת, זה משנה לך את החיים. אדם ששומר שבת, כל החיים שלו משתנים. זה לא נוחת עליו בהפתעה, פתאום, בום נהיה שבת. הוא מתכונן לזה כל השבוע. מיום ראשון הוא מתכנן את השבוע שלו בהתאם לכך שביום שבת הוא לא עובד.

ככה גם השמיטה, מי ששומר שמיטה קבוע, כל השש שנים שלו משתנות. הוא חי חיים אחרים. כל השש שנים מתוכננות סביב שנת שמיטה.

כיום מנצל ירון את עיקר זמנו לתפקידו השני כאחראי על הפצת המעיינות בישוב ובין חקלאי האזור. “התפקיד העיקרי שלנו מתבטא כבר הרבה מאוד שנים, בזה שחרדי מסתובב ביניהם ועובד לצדם, אני לבוש תמיד בלבוש חב”די מלא ועם מגבעת גם בתוך השדות והפרדסים. הרבה פעמים, כשאנשים רואים אותי הם עוצרים ושואלים אותי איזה חג היום. חלקם שואלים בעוקצנות וחלקם בתמימות, הם בטוחים שהם פיספסו משהו. התושבים כאן באזור הם קיבוצניקים שמאוד רחוקים מאורח חיים דתי. רבים מהם לא מכירים דתי באופן אישי, אלא רק דרך הטלוויזיה והתקשורת.

אנחנו נכנסים לביקורי בית, יש לנו שיחות עם אנשים. אנחנו מדברים המון על יהדות, על משיח, על תורה ומצוות. אני בקשר מצוין עם החברים מכל הקיבוצים באזור, זה חבר’ה שכל מילה שניה שלהם זה עקיצה לדת. פעם הייתי בקשר עם עמותה שבאה לקחת עגבניות לחלוקה בין משפחות נזקקות. הם שלחו משאית עם נהג חרדי. כשהחבר’ה כאן ראו אותו הם היו בהלם.

הרב האזורי, הרב סוויסא, גם הוא חסיד חב”ד וגם הוא בקשר עם החקלאים באזור, גם מתוקף תפקידו כממונה על הכשרות וגם כחסיד חב”ד. לא מזמן אמר לי אחד החקלאים “אני רואה את הרב סוויסא, אני רואה אותך ואני רואה את הדתיים בטלוויזיה, אתם לא נראים לי אותם אנשים בכלל”.

את הסחורה שלו הוא משווק דרך נציגים אזוריים בקהילות. “אנשים שיודעים לזהות איכות, הופכים להיות לקוחות נאמנים”, הוא אומר, “זה מתחיל מהמסיק דרך הכתישה ועד האריזה. הערבים למשל קוטפים את הזיתים כשהם עוד ירוקים, ולכן השמן שלהם הוא יותר ירוק וחריף. זה טעם של בוסר”. היום הוא לא מפרסם בכלל, מעגל הלקוחות שלו מתרחב מפה לאוזן מהמלצה להמלצה. לקראת חג הפסח, הוא מקפיד לקבל הכשר מיוחד מהרב יצחק יהודה ירוסלבסקי שהשמן מיוצר על פי כל החומרות וההידורים הנהוגים בין אנ”ש. “יש לנו נציגים בקהילות שמרכזים את ההזמנות ודרכם אנחנו משווקים את המוצרים שלנו”.