עלינו לומר זאת ברורות: הרבי ידע מראש מה יקרה ביום כ”ז אדר ראשון תשנ”ב על הציון ה

עלינו לומר זאת ברורות: הרבי ידע מראש מה יקרה ביום כ”ז אדר ראשון תשנ”ב על הציון הקדוש של אדמו”ר הריי”צ, והוא ידע זאת גם לפני שהוא התחיל לדרוש מהחסידים להעלות את רף העיסוק בעניני גאולה ומשיח. הוא ידע שיווצר מצב בו יהיה לנו קשה יותר להסביר לאנשים ‘בחוץ’ (וגם לחלק מהאנשים ‘בפנים’…) שדורנו הוא דור הגאולה וש”נשיא הדור הוא משיח שבדור”, ושהרבי הוא הוא זה שיגאל אותנו, ויחד עם זה, הוא דרש זאת מאיתנו • מאמר הגות ומחשבה לקראת ז”ך אד”ר תשע”ד

מאת: הרה”ח גרשון שי’ אבצן, ראש ישיבת תות”ל סינסינטי אוהיו

כאשר העגלה נעצרה בפעם השלישית באותו יום, אפילו הגויים הבינו שכל מה שקורה עם נשיא הדור הוא בהסכמתו. הצירים נשברו, הסוס מת, והעולם שינה את טבעו והנהגתו בגלל רצונו של אדמו”ר הזקן לשבות על אם הדרך.

אירוע זה, שסופר על ידי רבותינו נשיאינו, בא להורות לנו את ההוראה הבסיסית ביותר בהסתכלות על רבי: רבי הוא למעלה מהעולם! הוא לא מוגבל בהגבלות הטבע, וכל דבר שנעשה איתו, הוא בהסכמתו המלאה, וחלק מתוכנית אלוקית מלאה ומפורטת, שמטרתה הסופית הוא התגלות מלכותו של מלך המשיח.

וזה לא ‘הרגש’ של חסידים הנמנים על צד זה או אחר, אלא הדבר מפורש בשיחות הקודש של הרבי. כאשר אדמו”ר הריי”צ סיפר את הסיפור הנ”ל, הוא דייק ואמר שכל ענין הקורה לצדיק הוא אך ורק בהסכמת הצדיק. אין שום אפשרות אחרת - אך ורק!

הרבי ידע מראש על האירוע הבריאותי בכ”ז אדר א’

בואו נחשוב לעצמנו, הרבי מלך המשיח בצורה הדרגתית מאז קבלת הנשיאות הולך ומוסיף משנה לשנה את העיסוק בעניני גאולה ומשיח, מעמיד אותו במרכז כל ענין וענין, והופך אותו מזמן לזמן ליותר ויותר דומיננטי. ספר תורה לקבלת פני משיח, המנון צבאות ה’, תהא שנת דברי משיח, התגלות משיח, משיח ודאי, ועד שהדיבורים הופכים מ”יהי רצון” ל”ימות המשיח שבהם נמצאים עכשיו”, ובדרישה מפורשת ובלתי מתפשרת לפרסם בכל פינה שדורנו הוא דור הגאולה, שצריך ללמוד עניני משיח וגאולה ולהציב את הלימוד בראש סדר העדיפויות, ושיש נביא בישראל והוא הודיע שהגאולה כבר עומדת על סף הפתח.

ואז, בשיא המתח, בפסגת העשייה האינטנסיבית, קורה משהו שנראה בעיניים מגושמות כמו ‘תקלה בלתי מתוכננת’. ייתכן ואנשים מסוימים שיתבלבלו יטענו שהתרחש כאן אירוע ש’הרס’ את כל מפעלי הגאולה שהרבי ייסד, ויצר הכרח להפסיק את הפעילות שעליה הורה הרבי במפורש.

חס ושלום!

כל דבר שקורה אצל הרבי, הוא בהסכמתו המלאה, והוא לא נעשה מפני הכרח חיצוני, אלא מתוך כוונה אלוקית, כחלק ממערכה מתוכננת היטב, שהשלב הסופי שלה הוא ההתגלות המלאה.

כאשר הרבי אומר שפעולה של צדיק ומכל שכן ראיה או שמיעת קול צריך לפעול שלא ישכח לעד, הוא מתכוון אפילו לתנועה חד פעמית שהתייחסה לחסיד פרטי, וכל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שהיא מכוונת כלפי דרישותיו של הרבי לכל אחד ואחד מאיתנו בעניני גאולה ומשיח. לומר שמה שאירע בכ”ז אדר הוא סטייה מהתוכנית המקורית זה ממש גובל בכפירה!

עלינו לומר זאת ברורות: הרבי ידע מראש מה יקרה ביום כ”ז אדר ראשון תשנ”ב על הציון הקדוש של אדמו”ר הריי”צ, והוא ידע זאת גם לפני שהוא התחיל לדרוש מהחסידים להעלות את רף העיסוק בעניני גאולה ומשיח. הוא ידע שיווצר מצב בו יהיה לנו קשה יותר להסביר לאנשים ‘בחוץ’ (וגם לחלק מהאנשים ‘בפנים’…) שדורנו הוא דור הגאולה וש”נשיא הדור הוא משיח שבדור”, ושהרבי הוא הוא זה שיגאל אותנו, ויחד עם זה, הוא דרש זאת מאיתנו.

וכעת מגיע סוג חדש של ‘קלוגינקער’ וטוען בתוככי ליבנו: “אוקיי. הרבי דורש לעסוק בעניני משיח וגאולה, ולעסוק בזה כענין עיקרי, אבל מה לעשות ואין לי ‘קאָך’ בזה? מה לעשות ואני לא ‘מתחבר’ לענין. אני לא טוען שזה לא נכון, אני גם לא טוען שלא צריך לעסוק בזה, אבל אני באופן אישי לא מצליח לעשות את זה”.

ועל זה מגיעים הוראותיו של הרבי, שכאשר דורשים מאדם ענין מסויים מלמעלה, הרי זה עצמו הסימן הברור ביותר לכך שיש לו את הכוחות הדרושים לכך, כי “לפום גמלא שיחנא”, והמשא שנותנים לכל אחד ואחד מאיתנו לפעול ולעשות, הוא מותאם לפי כוחותינו ויכולותינו, ואם רק נעשה את מה שנדרש מצידנו, מובטחת לנו ההצלחה האלוקית מלמעלה, וכבר אמרו חז”ל “פתחו לי פתח כחודו של מחט - ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם”.

ובזה יש הדגשה נוספת, שלמרות כל הצער והכאב שיום זה מסמל, עלינו לעשות זאת דווקא מתוך שמחה. גם אם איננו מבינים בדיוק איך הדברים פועלים, ומהי התוכנית האלוקית, עלינו לשמוח שהרבי קידם אותנו עוד צעד אחד בדרך לגאולה. יום זה של כ”ז אדר, הוא יום שמחה, יום שבו בדיוק כמו במאסרו של אדמו”ר הזקן, שבשעת המאסר חשבו חלק מהחסידים - אם לא כולם, שהרי אדמו”ר הריי”צ לא הסביר להם שכל דבר שקורה עם הצדיק הוא בהסכמתו… - שיום זה הוא יום של העלם והסתר נורא בלבד, שבו לוקחים את הרבי למאסר איום ונורא נגד רצונו, הרי בפועל לאחר מכן התגלה שהדבר נעשה בהסכמתו של הרבי, והוא היווה שלב נוסף בהתגלות תורת החסידות עד כדי כך שאין מה להשוות את “לפני פטרבורג”, ל”אחרי פטרבורג”.

וכאז כן היום, עם כל הכאב והצער, עלינו לדעת שהרבי מקדם אותנו בכמה צעדים קדימה לקראת הגאולה, כי כגודל הירידה כך גודל העלייה שבאה לאחריה, ולאחרי ירידה עצומה וכואבת שכזו, וודאי לנו מעל כל ספק שתגיע העלייה הכי גדולה של ההתגלות המלאה.

והשמחה צריכה להיות לא רק “למרות” המצב בו איננו זוכים לראות פני מלך, ולשמוח רק בגלל הציווי “עבדו את השם בשמחה”, אלא בגלל שאנחנו נמצאים במצב בו הרבי הציב אותנו, ואם הרבי הוא זה ששם אותנו במקום זה ובזמן זה, עלינו להתמלא שמחה בגלל המצב בו אנחנו נמצאים.

כמובן וכפשוט, שאנחנו מצידנו לא מסכימים בשום אופן להעלם והסתר בו אנחנו נמצאים במשך שנים רבות כל כך, ורצוננו לראות את מלכנו, ובמשמעות הכי פשוטה וברורה של הדברים, ואנחנו לא יכולים לסבול חס ושלום אפילו עוד רגע אחד במצב הנורא הזה, אבל כל עוד שלרגע קטן זה עוד לא קורה, וההתגלות מתעכבת עוד רגע, אזי במקום להיות עצובים ומדוכדכים, עלינו להיות מונחים במה שהרבי רוצה מאיתנו עכשיו, ולעשות זאת מתוך שמחה כי זה מה שהרבי רוצה, ובד בבד לא להסכים עם המצב. והשילוב בין הדברים, אפשרי רק באמצעות ההיצמדות המוחלטת לדבריו של הרבי בשיחות אודות תקופתנו, וההנהגה המלאה על פי האמור בהם.

את המצב בו אנחנו נמצאים, אפשר לדמות למצב של החסידים אחרי הסתלקותו של אדמו”ר הרש”ב, שרבים מהחסידים התקשו לעבור מרבי לרבי, ולהתבטל באופן מלא ומוחלט לאדמו”ר הריי”צ. הסיבה שהם לא הצליחו לעבור ממצב למצב, לא הייתה בגלל הגאווה האישית שלהם חס ושלום, אלא דווקא בגלל שהם היו מונחים בתוך הענין, ובטלים לגמרי לאדמו”ר הרש”ב ולדרך הנהגתו, עד כדי כך שהם התאחדו עימו בצורה מושלמת, ולכן היה להם קשה לעבור.

אבל האמת היא, שחסיד צריך להתבטל למה שדורשים ממנו כעת, גם אם הדבר נוגד לגמרי למה שדרשו ממנו אתמול. לחסיד, אין ‘מהות פנימית’, אלא כל מהותו היא - רבי, וכמאמר חסידים הראשונים, “עומק חסיד - רבי”. כאשר חסיד הופך למציאות עצמית, הרי גם אם מציאות זו תואמת בצורה המלאה את דרישותיו של הרבי ברגע זה, הרי ייתכן שברגע הבא הדרישות ישתנו, והחסיד יתקשה לשנות את מהותו הפנימית.

רק באמצעות התבטלות מוחלטת לדברי הרבי, ביכולתנו להיות בטוחים שתמיד ננהג באופן שיגרום את מלוא הנחת רוח, רק על ידי שנבטל את המציאות האישית שלנו, ונתמסר לחלוטין להוראות שהרבי מטיל עלינו, נוכל להיות שמחים באמת, ולהתאים את עצמנו לכל הוראה והוראה. להיות במבצעים ולקרב יהודים עם כל ה’קאָך’ והחיות, ורגע לאחר מכן לשקוע בלימוד מעמיק, להתעסק בעבודת התפילה עם מלוא הרגש והחיות, ורגע לאחר מכן לצאת לפרסום בשורת הגאולה, כי דווקא כאשר בטלים לרבי באמת יכולים להיות חסידים ‘על אמת’. דווקא כאשר בטלים לרבי באמת, יכולים להיות חסיד שאפשר להגדיר אותו בהגדרה המופלאה של אדמו”ר הריי”צ - “כדור של אש ושמחה”.

ורואים במוחש שזה מצליח. ההתבטלות לרבי, החיות והשמחה, ובשורת הגאולה הקרובה, הולכים שלובות זרוע, ומביאים אחד את השני.

בפרשת ויצא מסופר על יעקב אבינו שנשלח לגלות בבית לבן הארמי, בעקבות “אילוצים טכניים” של בני המשפחה. הוא יוצא לדרך, לדרך ארוכה מבלי לדעת מתי ואם בכלל יזכה להיפגש שוב עם הוריו. הוא יודע מה יידרש ממנו בבית לבן, ועם מה הוא יצטרך להתמודד שם. גלות קשה מאוד, גלות שבסופו של דבר תוביל לירידת יעקב מצרימה, לגלות מצרים.

אבל יחד עם זה, למרות הצער הגדול שבזה, מגלה לנו רש”י שכאשר “שמע את הבשורה”, כאשר יעקב שמע את בשורת הגאולה והפנים את הייעוד האלוקי, שכל הגלות הנוראה הזו היא כדי שבסופו של דבר בני ישראל יצאו ממצרים, יקבלו את התורה ויהפכו לעם הנבחר שמתקשר בברית נצחית עם הקב”ה, הרי מייד “וישא יעקב רגליו”, פשוט בגשמיות נעשה לו קל יותר ללכת. עצם זה שהוא חי עם הבשורה הגאולתית ולא עם הראיה הגלותית - גרמה לו להתמלא באושר ובשמחה.

וכך גם בתקופתנו, ניתן לראות במוחש שדווקא אלו מתלמידי התמימים שחיים עם הבשורה - בשורת הגאולה, לימודה ופירסומה - דווקא הם אלה שמלאים בשמחה אמיתית, הם אלה שתמיד ניתן למצוא חיוך של אושר נסוך על פניהם, והם אלה שפועלים במבצעים מתוך שמחה וטוב לבב כדרישת מלכנו, ומצליחים בכל התחומים ברוחניות ובגשמיות.

עלינו לקחת על עצמנו החלטה ברורה, למנף את היום הזה כיום של התחזקות בכל הקשור לעניני גאולה ומשיח, כיום של שמחה וחיות גאולתית, ולהפנים בליבנו פנימה: אצל הרבי לא שייך בעל כורחו! ואם פעולה או שמיעת קול צריכים לפעול שלא יישכח לעד, כל שכן וקל וחומר שנבואתו הברורה אינה חוזרת ריקם, ועלינו לפרסם בכל מקום אפשרי, ומתוך שמחה וטוב לבב: ענוים, הגיע זמן גאולתכם!

נקודה נוספת: מעיון קל במאמרים שהוציא לאור הרבי לרגל ט”ו סיון מגלה לנו, שכיום לאחר שהרבי הריי”צ יצא והשתחרר מבית האסורים, ובסופו של דבר הגלה בעקבות כך לאמריקה, ועד לקביעת מקום מרכזה של תנועת חב”ד ליובאוויטש בבנין 770, עד עצם היום הזה - הרי נתגלה למפרע שיום זה שבו נלקח הרבי הריי”צ למאסרו, הוא בלשונו של הרבי ה”זריעה שלפני הצמיחה”, ושעל ידי המאסר התווסף ריבוי הכי גדול של הפצת המעיינות חוצה, ובעצם ייצא מכך רק טוב. ועל כן, אומר הרבי, חוגגים חסידים גם ביום ט”ו סיון, ועורכים בו התוועדות וכו’ מכיוון שנתגלה שזה בעצם היה התחלת הגאולה.

ובנידון דידן, מכיוון שהרבי אמר לנו בנבואה, שזהו בוודאות על פי תורה, שדורנו זה הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, ו’הנה זה משיח בא’. במידה מסויימת ניתן לומר שחסידים “חוגגים” כביכול את כ”ז אד”ר, מכיוון שאנחנו יודעים כבר מראש במאה אחוז מה יהיה הסוף, ומה שייצא מהמאורע שאירע ביום זה - הגאולה האמיתית והשלימה.

ותיכף ומיד יתגלה הרבי מלך המשיח על גג בית המקדש, ויגאל אותנו בעל כורחנו, יהרוס לנו את התוכניות הגלותיות, וייקח אותנו על כנפי נשרים אל בית המקדש השלישי והמשולש, במהרה בימינו ממש!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!