היה זה כשעמדתי לחזור לארץ-הקודש, אחרי שהות של שנה תמימה ב-770 מצב-הרוח שלי, ככל

היה זה כשעמדתי לחזור לארץ-הקודש, אחרי שהות של שנה תמימה ב-770 מצב-הרוח שלי, ככל חבריי, היה ירוד במיוחד, והרבי הרי יודע את נפש החסידים, ובאותה שבת – שבת פרשת לך-לך – האריך הרבי על העניין של “ויעקב הלך לדרכו”, בהתעכבו על השמחה והחגיגות שהיו בחנוכת בית המקדש הראשון, ובסיומה נאמר – “וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה’ לדוד עבדו ולישראל עמו”. והרבי תמה ושאל, כאשר כל מילה זועקת כאילו מתוכנו פנימה ומרעידה כל פינה בנפשנו: מה קורה כאן?! מדוע “שמחים וטובי לב”? על מה ולמה השמחה?

למרות שהדברים הנכתבים להלן כבר נכתבו במסגרת זו לא פעם, בכל זאת, בכל פעם כשעוברים מה”פריילעכע” של תשרי ושבת בראשית אל החיים האפורים של חודש מר-חשוון, וברקע מתנגנת לה כאילו המנגינה והמילים שהיו מפזמים להם הליצנים “ומפני חטאינו גלינו לארצנו ונתרחקנו מעל אדמו”רנו”, נזכרים בכל פעם מחדש בשיחה זו, וכמים קרים על נפש עייפה שומעים כאילו ברקע את דברות קדשו החוצבות להבות אש של הרבי שליט”א: “מ’גייט ניט אוועק פון מלך! מ’גייט ניט אוועק פון בית המקדש! מ’גייט ניט אוועק פון הקהל! – אדרבה, מ’נעמט מיט דעם מלך, מ’נעמט מיט דעם בית המקדש, מ’נעמט מיט דעם הקהל – דאס אלץ ברענגט מען א היים, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים!

על כן לא אתעייף לחזור שוב ושוב על אותה שיחת קודש שזכינו לשמוע לפני שלושים ושתיים שנה בשבת פרשת לך לך תשמ”א.

היה זה כשעמדתי לחזור לארץ-הקודש, אחרי שהות של שנה תמימה ב-770 במסגרת ה”קבוצה” – מצב-הרוח שלי, ככל חבריי, היה ירוד במיוחד. מי שלא זכה להיות ב”קבוצה”, אולי לא יבין זאת, אבל מי שהיה, יודע גם יודע שלוקח די-הרבה זמן עד שמתחילים לקלוט יותר ויותר מהו באמת “770”, למה כה חשוב להיות ב-770, ועד שכל ה”שטעל” של כל “תמים” ב”תומכי-תמימים” משתנה לגמרי מן הקצה אל הקצה (בלי שום גוזמא כלל וכלל!) אחרי שהות ממושכת ב-770 – ועד שמתחילים לקלוט זאת קצת, ועוד קצת, ולהתחיל קצת להיכנס לעניינים, פתאום מגיע הזמן שצריכים לעזוב את כל זה ולחזור לארץ-הקודש, רחוק מ”בית חיינו” – ריחוק בגשמיות, שבדרך כלל עלול להשפיע גם על הריחוק ברוחניות.

למרות כל ההסברים והביאורים שהמרחק הגשמי אינו תופס מקום כלל וכלל – בפועל, כאשר לא “נושמים רבי” בפשטות, כמו ב-770, דרושים כוחות רבים, חזקים ונעלמים, כדי שכל ה’הרגשים’ הפנימיים והרוחניים יישארו בכל תוקפם ובכל עוצמתם בקרבנו.

הייתה התוועדות?

אני נזכר באפיזודה מעניינת שהמחישה לי באותם ימים את המעבר וההבדל שבין לחיות עם הרבי ב-770 ללחיות עם הרבי בארץ-הקודש:

בשבת הראשונה לשהותי בארץ-הקודש לאחר שובי מ-770, הייתי צריך, כמובן, לשהות בבית הוריי בבני-ברק, שכן הוריי לא התראו איתי שנה שלימה והתגעגעו לשובי. במושגים הכספיים המצומצמים של אז, כאשר מחירי השיחות לחו”ל הרקיעו שחקים, ובנסיונות החיוג, בטלפונים עם החוגה המסתובבת, בשיחות טלפוניות מעבר לאוקיינוס, נדרשה השקעה גדולה במיוחד של כסף זמן ומאמץ – לא ניסינו אפילו לחלום על אפשרות להתקשר לארצות-הברית כדי לשמוע “מה קורה ב-770”, אבל ידענו שישנם כאלו שיודעים [ובפרט מקרב השלוחים שנשלחו לארץ-הקודש על-ידי הרבי בשנת תשל”ו ואילך, שבמידה מסויימת החדירו בארץ-הקודש את המושג “לחיות עם הרבי”], וניסינו בדרך כלל להגיע אליהם ולשמוע משהו מבית-חיינו.

אחרי אותה שבת בבני-ברק [אותה עברנו ב”דכאון מוחלט” – ממש “מאיגרא רמה לבירא עמיקתא”: מ-770 היישר לבני-ברק…], כשסוף-סוף הגעתי כל עוד נפשי בי ביום ראשון בבוקר לישיבת “תומכי-תמימים” בכפר-חב”ד, שם היה אפשר קצת יותר “להרגיש בבית”, שאלתי, כל עוד נפשי בי, את הבחור הראשון שפגשתי: “היה פארבריינגען בשבת?”

הלה, אינו מבין בכלל מה ההתרגשות ומה ‘בוער’ לי כל-כך לדעת האם הייתה התוועדות בשבת, השיב לי בפשטות גמורה: “בוודאי. שתי פארבריינגען’ס היו – הרה”ח ר’ מאיר גרוזמן התוועד ‘למעלה’ (באידיש) והרה”ח ר’ משה נפרסטק התוועד ‘למטה’ (בעברית)”…

וכעת לך תסביר לו שריחוק המקום אינו תופס מקום כלל וכלל, ואפשר וצריך “לחיות עם הרבי” בארץ-הקודש בדיוק כמו ב-770…

עוזבים את המלך…

בכל אופן, הרי “יודע צדיק נפש בהמתו”, וכ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א מרגיש גם מה שעובר עלינו [“דמתקריא חסידים” – אלו ששם חסיד נקרא עליהם], ויודע מה מעיק ומציק לחסידיו, ואכן באותה שבת – שבת פרשת לך-לך, ח’ מרחשון – התוועד הרבי והאריך בדבריו על העניין של “ויעקב הלך לדרכו” (‘שיחות-קודש’ תשמ”א חלק א’, עמ’ 376 ואילך).

הרבי התעכב אז על הפסוק האחרון שאומרים בהפטרה של שמיני-עצרת (בחו”ל), בה מסופר אודות השמחה והחגיגות והקרבנות שהקריבו בחנוכת בית המקדש הראשון, ובסיומה נאמר – “וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה’ לדוד עבדו ולישראל עמו”. 

והרבי תמה ושאל, כאשר כל מילה זועקת כאילו מתוכנו פנימה ומרעידה כל פינה בנפשנו: מה קורה כאן?! מדוע “שמחים וטובי לב”? על מה ולמה השמחה?

[את השאלה הבנו והרגשנו היטב היטב, בכל רמ”ח האברים ושס”ה הגידים, הרבה יותר ממה שהרגשנו וקיבלנו וקלטנו את התירוץ, למרות שהוא אמת לאמיתו].

והרי כאשר מתבוננים ולו לרגע “פון וואנעט גייט מען און וואו גייט מען?!” [= מניין הולכים ולאן הולכים?], ‘הרעיש’ הרבי בקולו החוצב להבות אש, “מ’גייט אוועק פון מלך! מ’גייט אוועק פון בית-המקדש! מ’גייט אוועק פון הקהל” [= עוזבים את המלך, עוזבים את בית-המקדש, עוזבים את המעמד של ‘הקהל’], און וואו גייט מען? [= ולאן הולכים?] – ‘לאהליהם’”, הביתה! להתעסק עם כל העובדין דחול, עם השור, הפרה והחמור, עם הכסף והכבוד, עם כל הלכלוך של העולם-הזה הגשמי והחומרי! מדוע ‘שמחים וטובי לב’?! מה יש כאן לשמוח?

ואנחנו כולנו – תלמידי ה”קבוצה” החוזרת לארץ-הקודש, יחד עם האורחים שהגיעו לתשרי, ואולי עוד יהודים נוספים – לא זקוקים לשום הסברים ולשום הוכחות שהרבי מרגיש אותך היטב, הרבה יותר אפילו ממה שאתה מרגיש את עצמך. הוא חופר אצלך עמוק בנפש, עוזר לך למצוא את היסודות החתרניים שעלולים ח”ו להחריב את הכל – את ניצוצות הדיכאון, הייאוש, העצבות והמרירות שהצטברו בך וניסו להביא אותך למצב של “אסקופה הנדרסת”, שאין בה אף שביב של חיות ולכן היא מסוגלת להידרדר מטה מטה בלי שום רצון להתרומם ולעשות את מה שצריך. הרבי יורד אליך באהבה רבה ועצומה לעמקי הייאוש והדיכאון, לוקח אותך ביד איתנה, מעניק לך כוחות אין-סופיים ועוזר לך להרים את הראש, לקבל טיפת חיות ולצפות לנסות לעשות את מה שמוטל עליך כפי שמצפים ממך.

והרבי ממשיך (שם עמ’ 379 – תרגום חפשי מהנחה פרטית בלתי-מוגה): אילו היהודים היו יוצאים מירושלים והולכים לטייל – אכן לא הייתה סיבה שילכו “שמחים וטובי לב”… אך כאשר היהודים יוצאים מירושלים ומבית-המקדש לבתיהם, בכוונה למלא את השליחות האלוקית לעשות מהדברים הגשמיים “דירה לו יתברך בתחתונים”, משכן ומקדש לה’ … “ושכנתי בתוכם” לשון רבים – הרי זה יותר נעלה מה”ושכנתי בתוכם” לשון יחיד בבית-המקדש כפשוטו, שכן כאן פועל היהודי חידוש, “כיתרון האור מן החושך”, שגם דבריו הגשמיים יהיו משכן ומקדש להקב”ה.

ואם הדברים עדיין לא הובנו ונקלטו, המשיך הרבי ומיקד את הדברים יותר עד שממש כיוון אותם אלינו (שם עמ’ 382):

ההוראה מהאמור לעיל: בבואנו מחודש תשרי עם כל ה’גילויים’ שקשורים בו, אפשר לחשוב שכאשר החודש הסתיים וחוזרים הביתה ומתחילה העבודה של “ויעקב הלך לדרכו” – זוהי ירידה גדולה מהמעמד ומצב שהיה בחודש תשרי, ובמילא אין סיבה להיות בשמחה.

אומרים לו, שאין זו ירידה, אלא אדרבה – כעת מתחילה העבודה של לעשות להקב”ה דירה בתחתונים, שכל יהודי במקומו יעשה מדבריו הגשמיים משכן ומקדש להקב”ה, שעל זה נאמר “ושכנתי בתוכם”.

ועל-ידי-זה – על היהודי לדעת – הוא עושה מחלקו בעולם קדושה, עד לקדושה נעלית יותר מהקדושה שהייתה בחודש תשרי, כיון שכאן מתווספת המעלה של “יתרון האור מן החושך”.

ולכן עליו להיות בשמחה – “בשמחת ה’ אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים”, ועד שעליו להיות בשמחה מעצם העניין שהוא זה שממלא את שליחותו של הקב”ה לעשות לו דירה בתחתונים.

. . ומשום כך, כאשר יוצאים מחודש תשרי ש”מרובה במועדות”, עד שיוצאים מ”ענייני הרגל” שמסתיימים בז’ מרחשוון, ונכנסים ל”ימי המעשה” במשך כל השנה, ההתעסקות בעובדין דחול, אזי לא רק שאל לו להמעיט מהשמחה בה היה שרוי בחודש תשרי, ב”זמן שמחתנו” ובשמיני-עצרת ושמחת-תורה … – אלא יתירה מזו: כיון שכעת מתחילה העבודה של הפיכת עניני החול ל”דירה” לו יתברך, יש להוסיף יותר בשמחה, מצד זה שזכה להיות שליח של הקב”ה לעשות עבורו “דירה” בתחתונים, בדוגמת “וילכו לאהליהם” (שהסתיים בז’ מרחשוון) שהיה באופן של “שמחים וטובי לב”. עד כאן תוכן השיחה.

מה עושים כשגם בבית חיינו לא רואים ולא שומעים…

כולנו הרגשנו אז היטב היטב כיצד אין זו רק שיחה נוספת בהתוועדות, אחת מיני רבות, אלא זוהי ממש “יחידות” אלינו.

הרגשנו כיצד הרבי מושיט לנו יד חזקה וחמה, באהבה עצומה ובלתי מוגבלת כלל וכלל, לאותה דיוטא תחתונה לשם נפלנו. נותן לנו כוחות אין-סופיים ועוזר לנו להרים קמעא את הראש ולבצע את המשימה, השליחות והתפקיד שקיבלנו – לצאת לעולם ולעשות דווקא בו, ב”תחתון שאין תחתון למטה הימנו”, את ה”דירה לו יתברך”, בה ישכון ויתגלה בכל עצמותו ממש, בה יתגלה שהמלך המשיח ובית-המקדש האמיתי (“שנסע מקדש וישב שם”) צריכים להגיע ולחדור גם ודווקא בעניינים התחתונים ביותר שלנו. בבחינת “מאך דא 770” (= עשה כאן 770).

“מ’גייט ניט אוועק פון מלך! מ’גייט ניט אוועק פון בית המקדש! מ’גייט ניט אוועק פון הקהל! – אדרבה, מ’נעמט מיט דעם מלך, מ’נעמט מיט דעם בית המקדש, מ’נעמט מיט דעם הקהל – דאס אלץ ברענגט מען א היים, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים!”

שלושים ושתיים שנים חלפו מאז. ניסינו, ואנו מנסים ללא הרף (וכל אחד יודע הרי את מצבו-שלו לאמיתתו) “לחיות” עם אותו מסר כל הזמן. “לחיות עם הרבי” גם בריחוק מקום גשמי.”לנשום רבי” גם בהיותנו במקום אחר ובתנאים שונים. “להרגיש רבי” גם בתוך ההגבלות והאילוצים של כל מיני מצבים שונים ומשונים. להתבטל לרבי ולהתאחד עם הרבי לגמרי

– כפי שהתבטא פעם הרה”ח ר’ ראובן דונין בסגנונו המיוחד: “רציתי, פשוט ככה, להיכנס מתחת לנעל של הרבי, ושכל הראובן הזה ייגמר שם לגמרי, שלא יישאר ממנו שום דבר, שיישאר רק הרבי בלי כל מה שמעלים ומסתיר על זה כל הזמן”… -

ולדעת שלמרות שזה קשה הרבה יותר (ומי יודע אם בכלל עושים משהו בכיוון) הרי דווקא זה מה שהרבי רוצה ודווקא בזה ‘לוקחים’ את הרבי, את העצם שלו (למרות שאת ה’גילויים’ אין אנו מרגישים כראוי) – השתדלנו, ואנו משתדלים, לנסוע לפחות “אחת בשנה” ל”בית משיח” – כדי להרגיש ולנשום רבי. ‘לחיות’ רבי, ו’לקחת’ זאת לאחר-מכן הביתה “לאהליכם”, כדי להביא את הרבי גם לשם ולהחדיר אותו בכל מקום ובכל פינה.

ולפתע הגיע זמן שגם ב-770, ב”בית חיינו” ו”בית משיח”, מתחילים לספר לנו את אותם סיפורים על ‘עצם’ שלמעלה מכל ה’גילויים’. לפתע, גם ב”בית חיינו” לא רואים ולא שומעים, לא מבינים מה קורה ולא מרגישים מה שצריך להרגיש, ושוב זקוקים לאותם ‘הסברים’ על ה’עצם’ שלמעלה מכל ה’גילויים’. אותם שני קצוות הפכיים שמילאו את ליבנו בראשית שנת תשמ”א, ממלאים את לב מי שזכה והיה כאן בחודש תשרי, כמו את מי שנמצא כאן גם במשך השנה – גם בראשית שנת תשע”ג.

לפחות שלוש פעמים בכל יום, לפני ובסיום כל תפילה, פורצת השירה האדירה של “יחי אדוננו” בחיות מחודשת, כאשר הכסא, הסטענדר, השטיח, ואף שתי המנורות הדולקות מעל מקום קדשו של הרבי מלך המשיח שליט”א עומדים כולם על מכונם, ואפילו השביל נפתח, וכל קהל האלפים עומד סביב ומחכה – אין דבר יותר טבעי מזה שהדלת תיפתח והרבי ייכנס, כך בפשטות, יגע בפרוכת כרגיל, יעלה למקומו וישתתף עמנו בתפילה באופן שכולנו נראה זאת בעיני בשר ונרגיש זאת.

– זהו הדבר הכי טבעי, הכי מובן, הכי צפוי והכי בטוח שעומד לקרות בכל רגע. והעובדה שהדבר לא מתרחש בצורה שעינינו הבשריות תראינה זאת בפשטות – היא הפלא הכי גדול, הדבר הכי בלתי-צפוי, הכי בלתי-טבעי ובלתי-מובן!

את הלב ואת המוח ממלאים כאב וזעקה בלתי פוסקים: “מה קורה כאן?! זהו מצב “בלתי חוקי בעליל”! עד מתי?! אי-אפשר ולא ייתכן בשום אופן להמשיך כך אף רגע נוסף!”

ויחד עם הכאב והזעקה הפנימיים העולים ממעמקי הלב – ודווקא בגללם – עולה השירה והשמחה בקול אדיר: “אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו”, אשרינו שזכינו להיות חסידים של הרבי מלך המשיח שליט”א!

וככל שתגדל יותר עוצמת הכאב והזעקה, כן תגדל יותר השירה והשמחה. שכן, הרבי נמצא כאן – גם אם עדיין לא זכינו לראות זאת! ומתוך עוצמת השמחה והריקוד – יחד עם ההרגשה הנפלאה, שכמעט ואפשר לממש אותה בידים, שהרבי נמצא כאן ממש. מתפלל איתנו, מתוועד עימנו ומניף ידו הקדושה לעודדנו – עולה ובוקעת הזעקה האדירה: “אז מדוע לא רואים?! מה קורה כאן?! הרי הובטח לנו על-ידי מי שרק הוא יכול להבטיח, מי שאנו מאמינים במאה אחוז שאף מילה שלו אינה חוזרת ריקם, שזהו זמן הגאולה ומזמן כבר “כלו כל הקיצין” “ואין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו”?!

– שתי ההרגשות ההפכיות הללו, הסותרות והנוגדות בתכלית זו את זו, באופן שאין שום דבר משותף לכאורה ביניהם – דווקא הן משלימות זו את זו ומשתלבות יחד במנגינה האחת והיחידה שהולכת וגוברת ומתעצמת יותר ויותר, הממלאת את הכל ופורצת ובוקעת מן הכל, ועד שאין פינה אחת ויחידה שנשארת פנויה ממנה, עד שגם “אבן מקיר תזעק”: “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!”

•

המילים נגמרו מזמן. אותיות הדיבור, אותיות הכתב ואף אותיות המחשבה – איבדו מזמן את משמעותן. אין שכל ואין רגש, אין רצון ואין תענוג. אין כלום. יש רק ‘עצם’. עצם שלמעלה מכל ה’גילויים’. ‘עצם’ שמתגלה בכל עצמותו ובכל עוצמתו בתוך כל ה’גילויים’, האותיות וה’ציורים’ ובתוך כל המציאות. ‘עצם’ שלא שייך בו מלכתחילה שום שינוי, ושטות מוחלטת היא לומר שיש בו אפילו השינוי דגניזה. ‘עצם’ שמאיר בגלוי בכל תוקפו (“כפי האופן של “התגלות העצם” שהוא למעלה מגדר העלם וגדר גילוי”, כלשון המאמר ד”ה פתח אלי’ תרנ”ב), בכל טהרתו ובכל עוזו ותפארתו, בתוך המציאות הגשמית והחומרית של העולם-הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

ואת ה’עצם’ הזה, שלמעלה מכל גדר ולמעלה אף מלהגדיר אותו בכך שהוא רק למעלה ולא למטה, שהרי הוא הכל והכל הוא, והוא הממלא את כל המציאות כולה בפועל ממש – צריך להביא הביתה, “לאהליהם”, ודווקא באופן של “שמחים וטובי לב”. להחדיר ולמלא את כל העולם כולו – כולל גם את “המונה של רומי”, את ה”חוצה שאין חוצה חוץ הימנו” ואת ה”תחתון שאין תחתון למטה הימנו” – באמונה הטהורה שלא ‘לכלכו’ אותה ב’הגשמתו’ של השכל האנושי והרגש האנושי. באמונה שתאיר את הכל, תגלה את הכל ותביא את הכל בפועל ממש,

עד שנראה את הכל – כולל ובמיוחד את הרבי מלך המשיח שליט”א המביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש– בעיני בשר כפשוטו, בלי שום פשעט’לך.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!