הרב נפתלי אסטולין הרבי לא סיים את העבודה הגמרא במסכת סוטה (יג, ב), קובעת כי משה
היום רואים במוחש: אלה שמאמינים, וחיים עם האמונה שהרבי חי וקיים – עבודת השליחות שלהם לא נשתנתה ולא נחלשת, ואדרבא מתחזקת מיום ליום.
הרב נפתלי אסטולין
הרבי לא סיים את העבודה
הגמרא במסכת סוטה (יג, ב), קובעת כי משה רבינו לא מת: “לא מת משה, כתיב הכא וימת שם וכתיב התם ויהי שם עם ה’, מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש”, כלומר הגמרא לומדת בגזרה שווה: מה שם, בהר סיני, משה עומד ומשמש נשמה בגוף, אף במצב של ‘וימת שם משה’ הוא עומד ומשמש נשמה בגוף, ולא מת מיתה כפשוטה חלילה.
נשאלת השאלה: מדוע דווקא על משה רבינו נאמרה התבטאות מיוחדת זו? וכי האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב – אינם עומדים ומשמשים במרום? מדוע שלא נאמר גם עליהם ש”לא מתו”?
והתשובה על כך פשוטה: ידוע, שמשמים קוצבים לכל אדם את מספר השנים והימים שבהם הוא צריך למלא את תפקיד נשמתו בעולם, וכאשר הוא מסיים את תפקידו – חוזרת נשמתו לעולמות העליונים, והוא מת. למשה רבינו, היו שני תפקידים עיקריים, ואת שניהם הוא לא סיים עד היום הזה: א. להוציא את בני ישראל ממצרים. ב. לבטל את הגזירה שבין העליונים לתחתונים, ולהוריד את התורה לעולם הזה הגשמי.
על הפסוק “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” מבואר בחסידות שהכתוב נוקט בלשון “כימי” לשון רבים, מכיוון שבגאולת מצרים נפתח הצינור לגאולות הבאות, עד הגאולה האמיתית והשלימה. ומאז יציאת מצרים ועד שנזכה להתגלות השלימה – אנו אוחזים עדיין בעיצומה של יציאת מצרים. במילים אחרות: עבודתו של משה רבינו להוציא את ישראל מצרים – טרם הושלמה עד היום הזה.
גם ביטול הגזירה שבין העליונים והתחתונים, שפעל משה רבינו בזמן מתן תורה, לא היה מושלם. הוא רק התחיל אז, אבל שלימותו תהיה בגאולה האמיתית והשלימה. זאת אומרת, שגם תפקיד זה לא השלים משה רבינו לגמרי.
ומכיוון שלא השלים את תפקידיו, אי-אפשר לומר עליו שמת, ומוכרחים לומר שהוא ממשיך למלא את תפקידו, וכלשון הגמרא: “מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש”. כמו שבזמן מתן תורה היה משה רבינו בשמים, ובעצם המשיך את עבודתו – גם היום הוא ממשיך את עבודתו.
כיצד ממשיך משה את עבודתו בגוף גשמי, והלא אין אנו רואים את גופו הגשמי? מסביר הרבי, שנשמתו של משה רבנו מתלבשת בנשיא הדור, ומכיוון שנשמת משה מתלבשת תמיד באדם שחי בעולם הזה, הרי שהוא “לא מת” והוא קיים בכל דור ודור.
כאשר הרבי מלך המשיח קיבל את הנשיאות, הוא הגדיר את זאת באופן הכי ברור: תפקידו של דור השביעי, הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, הוא להביא את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש.
תשאלו כל בר-דעת: האם הרבי סיים את עבודתו? ברור שלא!
מדובר בקו שמאחד את כל אנ”ש כולם, כך מרגיש ומתבטא כל חסיד באשר הוא, מבלי הבט על דעתו וגישתו ב”מבצע משיח” או בעניינים אחרים. אפילו אותם חסידים שאינם חותמים ב”יחי אדוננו” אלא כותבים ואומרים “ונזכה זעהן זיך מיט’ן רבי’ן דא למטה . . והוא יגאלנו” – הרי בעצם אמירה זו הם מכריזים שהרבי לא סיים את עבודתו.
ומכיוון שבמאמר “באתי לגני” הכריז הרבי שדורנו, דור השביעי, הוא הדור שיביא את משיח, ובמשך השנים התבטא עשרות ומאות פעמים שדורנו הוא דור האחרון לגלות, ודור הראשון לגאולה – הרי הרבי קבע ברור, שאין מישהו אחר ח”ו שממשיך את העבודה, אלא הוא זה שיסיים את העבודה של הבאת הגאולה, עד לשלימותה.
ומכיוון שהרבי לא סיים את עבודתו – הרי “הוא בחיים”. אין כאן כלל תוכן ועניין של סילוק הצדיק, וכ”ק אדמו”ר מה”מ ממשיך בעבודתו הק’ בלי שום שינוי.
הכותב הוא שליח כ”ק אד”ש מה”מ בלוס-אנגל’ס, קליפורניה
הרב שבתאי בלוך
העולם רוצה לשמוע על משיח
זה עשרות שנים פועל עם מתאשפזים ובני משפחותיהם בבית הרפואה ‘זיו’ בצפת. יהודים מניחים תפילין, כותבים לרבי, מקבלים חומר הסברה בעניני ‘גאולה ומשיח’. בין המתאשפזים אני פוגש לא פעם אסירים מבתי הכלא הסמוכים הנזקקים לטיפול רפואי. כשפוגשים אסיר, לא ניתן לטעות לגביו, שני שומרים מלווים אותו והוא אזוק באזיקים.
בשבוע שעבר, הזדמן לי לבקר אסיר באחד החדרים. מיד שפגש אותי העלה שאלה: תגיד לי כבוד הרב, מה הכוונה ‘בחזקת משיח?’
הגבתי מעט בתדהמה. היהודי אינו חובש כיפה, מה לו ולשאלות כאלה. ואז הוא סיפר לי שהוא לומד את הנושא לעצמו ומבקש תשובה. ראיתי שהוא באמת רוצה להבין והסברתי לו. התפתחה בנינו שיחה מעניינת, הוא שאל והקשה ואני מתרץ כמיטב יכולתי לפי שיחותיו של הרבי מלך המשיח.
לפני שנפרדנו, ראיתי שהוא מתרגש מאוד ואמר לי: “דע לך שכבר זמן ממושך שהשאלה הזו מציקה לי, הפניתי אותה לרבנים ותלמידי חכמים שהגיעו אלינו לבית הסוהר, וכולם התחמקו. אתה היחיד שענית”.
כשמדברים על חיות בעניני ‘משיח וגאולה’ אין מנוס מללמוד את הדברים. להאמין במשיח, זה טוב ויפה. כל יהודי מאמין ואפילו מחכה ומתפלל. אך כדי לחיות את הנושא הזה, מוכרחים ללמוד אותו, וכשלומדים – יודעים לענות תשובות. הרבי בשיחותיו הק’ עשה לנו ‘עבודה קלה’. אין שאלה שאין עליה תשובה, ואפילו כמה תשובות, מכל חלק שבתורה, צריך רק לפתוח וללמוד.
כשחיים משיח, מגיעים למעשה בפועל בהתאם. לדוגמה: הרמב”ם כותב שבימות המשיח לא יהיה קנאה, שנאה ותחרות. תהיה אחדות נפלאה, אזי מי שרוצה לחיות היום עם משיח, צריך להפנים גם את הנקודה הזו גם כלפי אחרים וגם כלפי המחנה שלנו פנימה. לאהוב כל יהודי בפשטות גם אם הוא לא חושב כמונו, והרי כבר אמרו חז”ל “כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונים”.
מי שלא חי את הנקודה של משיח, אזי הוא עומד בפני קושי גדול מאוד בתקופה זו של העלם והסתר שבה אנו נמצאים כעת. אך מי שיודע ‘שמשה אמת ותורתו אמת’, מי שיודע שדבר אחד מפיו לא יחזור ריקם, ודברי הגאולה נאמרו בנבואה – אזי גם אם קשה ויש שאלות, לא חושבים כלל על ייאוש; שהרי דברי נבואה לא יכולים לשוב ריקם.
מחזקת מאוד העובדה שרואים עד כמה העולם מוכן לשמוע על גאולה ומשיח, גם כאלה שבעבר נלחמו נגד כל דבר שהיה שייך לליובאוויטש. כיום כותבים לרבי מכל החוגים, ובכל מקום מבקשים לשמוע את דעותיו בכל נושא. אין מי שלא מדבר על משיח היום.
משיח כבר חדר בעולם ומה שנותר לנו זה להסביר את העניין של ‘חי וקיים’. זאת נדע לעשות טוב רק אם נלמד ונהיה חדורים בנושא. אם לא נוביל את זה, בסוף יעשו את השליחות הזו אחרים, והרבה ‘שלוחים’ למקום. לא להסתפק בלחלק פרוספקטים ולהכריז הכרזות, אלא יש להסביר ולנמק, ואנשים מקשיבים ומפנימים. מניסיוני – דברים היוצאים מהלב נכנסים אל הלב.
כתוב “אבדה האמונה נכרתה מפיהם”, ראיתי על זה פירוש, למה “אבדה האמונה”? מפני שהיא “נכרתה מפיהם”, הפסיקו לדבר על האמונה. כמו שבכל יהודי יש ניצוץ אלוקות כך יש בו ניצוץ של משיח, כל ההתנגדות היא רק דבר חיצוני, עטיפה וקליפה, אולם בתוך תוכו של כל יהודי בוערת האמונה במשיח. אנו מוכרחים להדליק אותה בכדי שהיא תדלק גם אצלנו. וכפי שהרבי חוזר ואומר, שכל פעולה, בטח פעולה של ‘מבצעים’, צריכה להיות חדורה בנקודה של משיח.
כדי להגיע לדרגה הזו, מוכרחים שלא יעבור שבוע מבלי שנפתח את ה’דבר מלכות’ השבועי, השיחות של נ”א נ”ב.
הכותב הוא מנהל המטה לשלום העם והארץ
הרב חיים צבי גרונר
מילה של רבי
באוסטרליה חיו כמה מזקני חסידי חב”ד שעוד זכו ללמוד בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש שבליובאוויטש. אחד מהם היה החסיד ר’ מרדכי הכהן פערלוב בעל ה’ליקוטי סיפורים’, שהיה תמים בליובאוויטש והרבי הזכיר אותו מספר פעמים. מרגלא בפומיה: הרביים (רבותינו נשיאנו) יפעלו את שהם רוצים לפעול, וזאת ללא שום ספק וספק ספיקא. אלא מאי, הם רוצים לתת לנו חלק בזה, ועלינו לתפוס את גודל החובה והזכות שניתן לנו בליטול חלק בעבודה על מנת להוציא אל הפועל את מה שהרבי רוצה שייפעל.
כאשר חושבים על כך שחלפו שמונה עשרה שנה של העלם והסתר, יכולים לשקוע בייאוש ח”ו. אבל חסיד אמיתי יודע שאין מקום לייאוש כלל, מכיוון שהרבי בוודאי יפעל את הגאולה האמיתית והשלימה, ויגאל אותנו גאולת עולמים. בכך אין ספק. השאלה היא – מה יהיה איתנו? מה יהיה החלק שלנו בתהליך הגדול הזה?
הדבר ראשון שעולה בזיכרוני כשמדברים בנוגע לג’ תמוז תשנ”ד, הוא כאשר הגיע הבשורה לאבי ר’ יצחק דוד גרונר ע”ה (שזכה להיקרות על-ידי הרבי “שלוחו של אדם כמותו”) באוסטרליה, הרים את הטלפון והתקשר מיידית לאחיו המזכיר הרה”ח ר’ לייבל גרונר, שהיה באותה עת בבית הרפואה וביקש ממנו לשמוע על המתרחש. בסיום השיחה כאשר הוריד את השפופרת, תגובתו הראשונית הייתה: אני לא מקבל את זה! “אונזערע רביים זענען נישט קיין ליגינער” (-הרביים שלנו אינם שקרנים).
אצל חסידים מבוגרים תמיד ידעו את הערך והחשיבות המתאימים שיש לייחס ל”מילה של רבי”.
אבי סיפר פעם בהתוועדות על החסיד ר’ אברהם פריז, שנזקק לטובה אישית מהרבי הריי”צ שיעשה או יכתוב עבורו משהו, דבר שיוכל לסייע לו באיזה ענין הפרטי. הרבי נענה לבקשתו והעניין אכן עזר ופעל. אסיר תודה נכנס ר’ אברהם לרבי ואמר “רבי, המילה שלכם לא הלכה לאיבוד”. בעודו אומר את הדברים, חש שבמשפט הזה עשה את טעות חייו. פני הרבי הרצינו ושקע בהרהורים, אחר כמה רגעים פתח ואמר: “אונזערע א ווארט ווערט נישט פארפאלן, למעלה און למטה, און אלע ד’ רוחות העולם” (מילה שלנו אינה הולכת לאיבוד – למעלה ולמטה ובכל ד’ רוחות העולם).
וכדי לדעת מהי ה”מילה של הרבי”, צריכים כמובן ללמוד את שיחותיו ומאמריו של הרבי מלך המשיח, ובפרט מהשנים האחרונות, שבהן התבטא הרבי בקשר למצבנו הנוכחי. לא רק במילה אחת, ולא רק במשפט אחד, אלא שיחות שלימות שעוסקות בדבר אחד ויחיד: התקדמות העולם לקראת הגאולה.
בשיחותיו של הרבי נראה מאות פעמים את הביטוי “דורנו, דור האחרון לגלות ודור הראשון לגאולה”, ופעמים רבות את הביטוי “חיים נצחיים ללא הפסק בינתיים”, וכהנה רבות. עלינו לחיות עם ביטויים אלה, ולדעת ולהפנים שמילה של הרבי לא הולכת לאיבוד.
לא משנה מה אנחנו רואים, ומה אנחנו מבינים, כחסידים אנו נצמדים ל”מילה של הרבי”, ואם הרבי הבטיח משהו – כן יקום. כאשר הרבי אומר ש”הנה הנה משיח בא” ו”הגיע זמן גאולתכם”. וזועק עד מתי? ומבטיח שמשיח מגיע, מה שהרבי אומר זה מה שיהיה.
השאלה היא רק – היכן אנחנו נהיה בתמונה? וכפי שהיה שגור בפיו של אבי: כאשר משיח יבוא הוא יפנה לכל אחד מאיתנו וישאל ו”מה אתה עשית על מנת להביא אותי?”
הכותב הוא שליח כ”ק אד”ש מה”מ
וראש כולל ‘מנחם – ליובאוויטש’
מלבורן, אוסטרליה
הרב מנחם בן ציון גרוסמן
הרבי אינו מן המידה
מי שעוקב אחר ההיסטוריה החסידית על פני כשלוש מאות שנה, מאז ימי הבעל שם טוב הקודש, יכול להיווכח שמאז ומעולם לא היתה תופעה כזו, ואין צורך להיות פרופסור להיסטוריה כדי לדעת זאת. בהיסטוריה החסידית היו כמה וכמה חסידויות גדולות ופעילות מאד שבראשן עמד רבי גדול, אך זמן קצר לאחר הסתלקותו, החסידות נעלמה.
הייתה פעם חסידות ז’יטומיר בראשה עמד ר’ וולוולה ז’יטומיר, מחשובי תלמידי המגיד, שחיבר ספר נפלא ביותר “אור המאיר”. היו לו אלפי חסידים, ולא זכה לילדים. שמעתי את הסיפור מפי קדשו של האדמו”ר רבי חיים מאיר מויז’ניץ, כי לאחר פטירתו, לא היה מי שימשיך את ההנהגה והחסידים החליטו לקבל את מרותו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב שאף הוא התגורר באזור. חסידים ידעו כי חסידות בלי רבי, אין זו חסידות.
לאחר השבת הראשונה שבה הגיעו החסידים לבארדיטשוב, שאלו אותם מה בין הרבי החדש שלהם לרבי הקודם. השיב אחד מגדולי החסידים: “רבי וולוולה היה מאד חריף (כפי שנוכח מי שלומד את ספרו) ולדידו, לא היה אדם אחד שיכול לצאת ידי חובה מול הקב”ה. אבל אצל הרבי החדש, אין אחד שלא יוצא ידי חובה מול הקב”ה. כלומר, אצל רבי לוי יצחק כולם היו זכאים וראויים.
רואים אפוא שלאורך כל הדורות, כל חסידות הייתה צריכה להנהגה.
אם נעקוב אחרי ארבעים ושתיים שנות מנהיגותו הגלויה של הרבי, רואים שהיום, לאחר שנכסה מעינינו, כל העניינים הם באין ערוך מאשר היה אי פעם. לא רק שחסידות חב”ד ממשיכה לתפקד, והפעילות ממשיכה להתקיים, אלא שעוד חסידים רבים מחסידויות אחרות נוהגים לשתות בצמא את תורת חסידות חב”ד. יש המוני אברכים הנמנים על חסידויות אחרות ומחנכים את ילדיהם במוסדות החצר שלהם, אך לומדים חסידות של הרבי וכל הבית שלהם חדור בחסידות חב”ד, ויש לי דוגמאות רבות ומפליאות לכך. אין מדובר ביחידים בלבד, אלא בתופעה רחבה. כל מי שעוסק בקירוב לחסידות חב”ד, יכול לאשר זאת.
רואים איפה שהרבי חי וקיים, פועל ומנהיג כמו בעבר, ועוד הרבה יותר מכך. ראו את קונטרס ה”דבר מלכות” שמחולק ברבבות עותקים ועל שערו מופיע הכינוי “שליט”א” ואין פוצה פה ומצפצף. הדבר התקבל בפשטות רבה, שכן כולם ידועים שחסידי חב”ד מאמינים שהרבי חי וקיים.
קראנו לא מזמן על המשכן וכליו, שארון הקודש היה אינו מן המידה, שלא על פי דרך הטבע. מי שעקב, ולו במקצת, אחר הנהגתו המופלאה של הרבי, ראה שהנהגתו של הרבי כמו גם חייו, הם אינם מן המידה הגשמית. זה לא רק העניין של מופתים שלמעלה מדרך הטבע שנעשו – ונעשים! – בריבוי עצום, אלא עצם החיים של הרבי היו שלא חיי בשר ודם; ממש בלי אכילה ושינה כמעט. זו תופעה על טבעית.
לכן צריכים להאמין שיש פה עניין נבחר, שהקב”ה שלח נשמה כזו שלא ראינו כמותה בכל הדורות, ולא היה בה עניין של הסתלקות ח”ו, אלא אדרבא, היא ממשיכה להנהיג באופן של “אינו מן המידה”. כשם שכל השנים איש לא יכול היה להבין איך הרבי חי וקיים בפועל ממש כנגד כל האפשרויות, כך גם היום, כל העניינים הם באופן של חי וקיים, גם אם אנחנו לא מבינים איך וכיצד ואיך להסביר זאת. זה הרבי.
הכותב הוא רב ומשפיע
במגדל העמק
הרב ישראל הלפרין
חייו הנצחיים של הרבי מלך המשיח שליט”א
רבים מאיתנו, כאשר הם מתבקשים להסביר למקורבים איך ייתכן שהרבי מלך המשיח שליט”א חי וקיים – מצטטים את לשונות הגמרא לגבי יעקב אבינו ואליהו הנביא, או שמביאים ביטויים של אד”ש מה”מ אודות חותנו, הרבי הריי”צ.
אבל, אליבא דאמת, עלינו לדעת שלא הרי חייו הנצחיים של הרבי מלך המשיח שליט”א, כחייהם של הצדיקים עליהם נאמר, בסגנון זה או אחר, שחיים הם גם לאחר הסתלקותם.
בנוגע ליעקב אבינו, אף שנאמר בו “לא מת” (סוטה ד, ב) – הרי יעקב אבינו לא דיבר לפני כן על כך שחייו הגשמיים יימשכו, וגם לאחר מכן יש צורך לדרוש זאת מהמקרא (“מקרא אני דורש”), ועוד ועיקר: היה בו השינוי דגניזה – לא רק מצד ראיית המצרים, אלא גם המציאות האמיתית שהתורה מעידה עליה (שכן ה”מקרא אני דורש” הווה רק לגבי חייו ד”לא מת” ותו לא מידי).
ולכן, הגם שעל-פי תורה “לא מת” מכל-מקום ישנן ה”חסרונות” הנ”ל, ומביא כ”ק אדמו”ר מה”מ שליט”א כי שפיר עשו ד”ספדו ספדנייא כו’” ואין סתירה בין חייו הנצחיים לגניזתו וקיום מנהגי האבילות אחריו.
בנוגע לאליהו הנביא, שואל ריש לקיש את ר’ יוחנן (מו”ק כו’ א) מדוע קרע אלישע הנביא, את בגדיו והרי “אליהו חי הוא?”, ומשיב לו ר’ יוחנן: “כיוון דכתיב ‘ולא ראהו עוד’ – לגבי דידיה כמת דמי” (ומכאן מקור הדין דאבילות על רבו, ועי’ שו”ע יו”ד סי’ ש”מ). מה הגדר ש”לא ראהו עוד”? הרי אלישע ידע שאליהו לא מת, וגם בנוסע למקום רחוק אינו רואהו, ואם נסע שלא על מנת לחזור, האם יקרע אחריו וינהג מנהגי אבלות?
אלא ההסבר בזה, בהתאם למובא במלכים ב’ ב’ יא, על “ויעל אליהו בסערה השמים” ומסביר הרד”ק שם: “ואליהו נעשה רוחני והגוף כלה באש העליונים ושב כל יסוד אל יסודו . . כיון שנעשה רוחני..”. ומכיוון ש”לא ראהו עוד” היה קשור עם שינוי גופו מגשמי לרוחני – לכן היה צריך לקרוע וכו’.
זאת אומרת, שלמרות שאליהו הנביא לא מת – הרי חייו הנצחיים אינם בגוף גשמי, וכמובא בחז”ל שהפך למלאך. למרות הנ”ל, עדיין יש סברא שאין צורך לקרוע עליו, אך מסקנת הגמרא שמכיוון שהפך לרוחני ואלישע לא ראהו עוד – הרי לגביו נחשב כמת ונהג בו מנהגי אבלות.
בנוגע לכ”ק אדמו”ר מוהריי”צ, הנה ישנם ביטויים נפלאים מכ”ק אדמו”ר מה”מ שליט”א ובפרט בשנים ה’שי”ת-תיש”א, דכל זה אינו אלא נסיון ולעינינו הגשמיות וכו’ וכו’ וכן בשבח הכינוי לאדמו”ר מוהריי”צ “שליט”א” וכו’ (ואין כאן המקום לפרט). אך יחד עם זאת, בריבוי אופנים ומקומות מגדיר כ”ק אדמו”ר מה”מ שליט”א את הענין כ”הסתלקות” אמנם מרוממת ביותר עד שהוא נשיא דורנו, וממשיך בחייו גם עתה כאז – ובכל זאת זוהי “הסתלקות”, נכתב זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע, נהג אבילות וכו’.
וליישב זאת הסביר הרבי מה”מ שליט”א כמה פעמים אודות כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ ש”נשמתו בי”, ועל-דרך חייו הנצחיים של משה רבינו, שנשמתו מלובשת בגוף גשמי תמיד, אלא שהגוף הגשמי מתחלף בכל דור בהגוף של נשיא אותו הדור וכן אצל אדמו”ר מוהריי”צ. לכן מצד אחד הוא נשיא הדור והמשיח היחיד שבדור, ומאידך אחריו יש: “דור השביעי” ו”דור התשיעי” (דהיינו כ”ק אדמו”ר מה”מ שליט”א).
ואילו כאן, אצל הרבי מלך המשיח שליט”א, הרי:
א. כ”ק אדמו”ר מה”מ שליט”א הודיע מראש ובמפורש (ולא רק אח”כ ובאופן ד”דרוש”-כביעקב) כי עניינו הוא חיים נצחיים בגוף גשמי (ולא רק רוחני כאליהו). וללא כל שינויים גם לא דגניזה (כיעקב אבינו). וכן כי הוא נשיא האחרון בגלות והראשון לגאולה ללא כל הפסק בינתיים (ולא כבאדמו”ר מוהריי”צ).
ב. כמו-כן הודיע מראש ובמפורש, כי ראיית עינינו בנדון-דידן (ככל מציאות הגאולה בגשמיות העולם) אינה נכונה מטעם חסרון פקיחת העיניים. וכי בכוחנו לפוקחן ולראות את המציאות הגשמית האמיתית הקיימת. (ולא כמציאות העולם ביעקב אבינו שלא רק שלא ידעו, גם לא יכלו לראות).
ג. מכל המורם לעיל ועוד רבות שיש להוסיף, מובן שלא רק שאין כל מקום לכינויי היפך החיים ר”ל ולתארי ג’ תמוז בלתי ראויים, אלא שאין כלל להדרש לכל מנהגי אבילות והיפך החיים ר”ל, לא ביום הנ”ל ולא בכל עת אחרת.
ד. אלא אדרבא: הרבי מלך המשיח שליט”א חי וקיים, בגשמיות כפשוטו, בלי שינוי ובלי גניזה ח”ו, ולא נותר לנו אלא לקבל פניו, לפקוח את עינינו הגשמיות ולראותו, מלך ביופיו, גואלנו גאולת עולמים תיכף ומיד ממ”ש!
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
הכותב הוא שליח כ”ק אד”ש מה”מ ורב קהילת חב”ד הרצליה
הרב דובער חביב
גם בקיבוצים מאמינים שהרבי חי וקיים
באחד משיעורי התניא שנערכו לאחרונה בקיבוצים, למדנו את פרק ג’ של שער היחוד והאמונה. אחד המשתתפים, אדם משכיל ואינטליגנט תמה ברצינות תהומית: איך נראית האלוקות, או, לפחות, “איך תראה לנו האלוקות – כשנהיה צדיקים”?
עניתי לו בשאלה: “תגיד לי: לדעתך, מהי התכונה הפיזיקלית של רעיון שכלי עמוק: כבד? חם? מוצק?” ולעצמי חשבתי ‘אשרינו’. העולם היום עדיין מנסה לתפוס כל דבר בחמשת החושים האנושיים, וקשה לו לתפוס שישנם מונחים – מציאותיים יותר מכל מציאות עולמית או גלותית – שלא נתפסים באף חוש גשמי. לאף אחד מאתנו אין את השאלה הזו או הקונפליקט הזה בעניין אמונה, בין מה שרואים, שומעים, חשים, מריחים, טועמים – לבין מה שלא נתפס באף חוש, אבל ברור שהוא מציאותי.
ובעצם, זו התשובה לשאלה: האם וכיצד ניתן לומר ולהסביר שהרבי הוא המלך המשיח?!
כאשר ‘חיים גאולה’, בפרט על ידי לימוד שיחותיו של הרבי ב’דבר מלכות’, מקבלים הנחת יסוד, שכל מה שהרבי אומר – זו עובדה ממשית, גם אם היא כוללת ביטויים שיכולים להיות ‘צורמים’ לאוזניים ועיניים גשמיות, כמו “שהעולם מוכן לגאולה’, או “שצריך ללכת לבתי הכנסת ולדבר על זה שהרבי חי”. הנחת היסוד הזו, היא המאפשרת לנו להסביר שהרבי חי וקיים, למרות שלמרבה הכאב איננו רואים אותו בעינינו הגשמיות.
יש הטוענים: אתה שלמדת את שיחותיו של הרבי, יכול להבין זאת. אבל אנשי הקיבוצים – האם הם יכולים להבין זאת?
לאחר היכרות עמוקה עם אנשי הקיבוצים, אני יכול לומר בכנות, שלקיבוצניק לא קשה ‘לתפוס’ שהרבי מלך המשיח. הרבה יותר קשה לו להבין, שאכפת לקב”ה האם הוא כאדם בודד, יצא מחוץ לתחום שבת, או שהוא טלטל נייר טישו, שהוא לא הרגיש אותו בכלל…
איך בכל זאת מסבירים לקיבוצניק מצוי שהגאולה מתקרבת, איך יוצרים אצלו ציפייה לגאולה, ומעלים אותו לרמות רוחניות בהן יוכל גם להבין שהרבי חי וקיים?
אצלנו בשיעורים אנו מעבירים את נושא הגאולה כמו בקאוצ’ינג: מתוך שיחותיו של הרבי, אנו מדגישים את היכולות הגבוהות שטמונות בכל יהודי, לצאת מהגלות הפנימית שלו לגאולה פרטית, שמביאה אחר-כך את הגאולה הכללית.
אני לומד עם קיבוצניקים את ה’דבר מלכות’, והם מאוד מתלהבים. מדוע?
אם ננתח את זה, וננסה להקביל אלינו – הרי כשאנחנו לומדים ‘דבר מלכות’, ההנאה והסיפוק שלנו היא לא מה’שכל’ שבשיחה, וגם לא מה’מהלך של השיחה’. אלא פשוט כי לימוד דבר מלכות מוסיף לנו חיות. הלימוד מסייע לנו להיות חסידים מקושרים יותר, לחסידים שרוצים לעשות את הרצון של הרבי באופן הטוב ביותר.
כך הרגיש המקורב. וזה בעצם מה שכל העולם היום צורך: ‘חיות’, ‘כח’, ‘שלמות’, אלא הן מילים שחוזרות על עצמן בכל קורס של הגשמה עצמית, מימוש היכולות שבך וכל שאר סוגי הקאוצ’ינג.
בקורסים האלה למיניהם, שהעולם פשוט נוהר אחרים, מנסים לאדם להגיע למודעות עצמית גבוהה, להכיר ביכולות הטמונות בו, להבין שהוא יכול ומסוגל להביא אותם למימוש, ולתת לו כלים לעשות זאת.
למעשה, הגאולה וה’דבר מלכות’, פשוט נותנים את המענה המושלם לדור שלנו. הגאולה הפרטית של האדם היא להשתחרר מהגלות הפנימית, מהחסמים שמפריעים לו. כל יהודי הוא זהב, הוא גדוש ביכולות הכי עצומות שיש. והדרך הטובה ביותר לשחרור מהחסמים (המניעות ועיכובים), היא להתחבר אל האין סוף, אל הכח הרוחני שבך. אתה יכול לשאוב כח בלתי מוגבל מלמעלה, מהקב”ה.
גם הגאולה הכללית משודרת כך. הרבי אומר לנו שהעולם מוכן לגאולה. שיש בו למעשה את כל היכולות הגאולתיות. שור הבר והלוייתן, הכל מוכן לסעודה, משיח כבר כאן וכו’.
וכשכל אחד ואחד ימקסם את היכולות שלו, כשכולנו יחד נתחבר לרוחניות, לאלקות – זה יביא את השלימות של כל הבריאה. הגאולה.
בפועל, ראינו שאנשים פשוט רוצים לשמוע וללמוד על הגאולה, זה נותן להם כח. והידיעה שדווקא הרבי – שאליו כולם מתחברים, בשל השלימות שלו בכל תחומי החיים – הוא זה שיביא את הגאולה, מחזקת את האמונה והציפייה לבא הגאולה.
הכותב הוא מנהל הפעילות של בית חב”ד קיבוצים
הרב רפאל חירותי
‘דבר מלכות’ - הרוח החיה
כדי לחיות את הרבי ולחיות שהרבי הוא משיח, מוכרחים לחיות עם ה’דבר מלכות’. בכל שבוע לומדים את השיחות מחדש ובכל פעם מגלים מחדש עומקים חדשים כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. השיחות מלאות בתשובות לכל השאלות שהנפש הבהמית יכולה להעלות, מה גם שמטבע הדברים חולפת שנה והדברים נשכחים. צריך להבין שלימוד השיחות הללו, דווקא של השנים האחרונות מביא אותנו לחשיבה אחרת בכל התחומים, חשיבה של ימות המשיח.
מדי שבת אני מתפלל בבסיס צבאי הסמוך לנחלת הר חב”ד, ושם אני מדבר בפני החיילים. שבת אחת מחודשי הקיץ הגעתי לבסיס ולבושתי אומר כי לא הכנתי מאומה לומר. דפדפתי בפרק ראשון בפרקי אבות לכאן ולכאן עד שראיתי את המשנה: “הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום”. דיברתי אפוא בפני החיילים על כך שמפני ‘שנאת חינם’ נחרב בית המקדש ועל ידי אהבת חינם יבנה בית המקדש.
לאחר מכן נטלתי את ה’דבר מלכות’ השבועי, ומה אני רואה? בחלק גדול מהשיחה מביא את הנושא של אהרון הכהן, ומסביר שכיום העניין של שנאת חינם כבר תוקן, ואהבת ישראל שישנה היום היא טעימה מהאחדות שתהיה בגאולה האמתית והשלמה. נדהמתי. הרי דיברתי בפני החיילים דברים שהיו יפים לפני ארבעים שנה, אבל הרבי כבר קידם אותנו כבר לעולם אחר. שנאת חינם? זה כבר תוקן. אהבת ישראל? זה כבר טעימה מהגאולה.
מוכרחים אפוא לחיות את השיחות האחרונות. העדכניות ביותר. זה לא מפחית ח”ו את החסידות של כל הרביים, וזה לא מפחית החשיבות של השיחות מהשנים הראשונות, אבל הרבי הפך בינתיים את העולם, הרבי התקדם, ורוצה שנתקדם אתו.
הכי קל לנו ללמד קהלים שונים את השיחות שמובאות בחלקים הראשונים של ‘ליקוטי שיחות’. אין ספק שמובאים שם דברים יפים ומרתקים, ובעיקר קלים עם מסר ברור. אך צריך לדעת שחסיד חי עם הדברים הכי אחרונים של הרבי ולא מפני הציווי, אלא מפני שכך הסדר. אם יהודים מבחוץ ומבפנים רואים שאתה לא נבהל, ומדבר על הדברים הללו בצורה פשוטה וברורה, הדברים מתקבלים.
אסיים בסיפור אישי: בשנת תשנ”ח עבדתי להוציא את ספרי ‘נבואת הגאולה’, הזדמנתי אז לכינוס חב”די ודיברתי בחיות רבה על נבואות הרבי. העליתי מצגת עם גזרי עיתונות לצד שיחות הרבי והראיתי אחד לאחד איך כל הנבואות התממשו. ההתלהבות שלי לא בהכרח הדביקה את כל הנוכחים, וכתוצאה מכך הייתי בנפילת רוח. בעצת המשפיע שלי החלטתי לכתוב לרבי. ציינתי במכתב את אשר שמעתי מר’ שניאור זלמן גור-אריה בשנת תשנ”ג, שהוא כתב לרבי שמציקים לו על-כך שמפרסם את זהותו של הרבי כמלך המשיח ושאל אם להמשיך בדרך זו במסירות נפש. הרבי ענה בחיוב.
כשאני מתבסס על הסיפור הזה, הוספתי ושאלתי האם להמשיך בדרך זו גם בהנהגה היום יומית שלי. עוד שאלתי היות שאני נמצא באמצע עריכת הספר, האם לשנות את העריכה בצורה כזו שהקורא לא יבין מיד את המסר אלא רק בסוף קריאתו, או לערוך את הספר כפי שחשבתי בתחילה, בלי ‘כפפות רכות’. התכוננתי באותו יום כמו ליחידות; צמתי, אמרתי תהילים, למדתי מאמר ואז הכנסתי את המכתב ל’אגרות קודש’. המענה התקבל בכרך ז’ עמוד רלט: . . אלא שהסיבה לזה הוא דוקא בהיפך, כי אנשי ארצוה”ב הנה מבלי שים לב להנהגתם הם בעצמם, רוצים הם לראות בהשני ובפרט באותו שבוחרים בו בתור מנהיגם, שלא יהי’ שם ענינים של פשרות, אשר בכלל כל ענין של פשרה חשוד שיסודה בוויתורים ובאי-אמונה באותו הענין שבו עושים פשרה, ובנוגע אליו אם יש מקום לחשש שהנהגתו ביראת שמים פועלת רחוק, הרי אין זה מה שאינו מתגלח בחול המועד ובימי הספירה, אלא מה שמתגלח הוא (אף כי בסם) בשאר ימות השנה, וכן בשאר הענינים: שאם הבע”ב מקפידים, הרי אף גם אם אין אומרים זה בפירוש, הרי נפחת אצלם מעמדו וחדוש ע”י שרואים שמתעסק בפשרות וד”ל…
כל מילה מיותרת…
הכותב הוא מחבר ספרים על נבואות הרבי
הרב אלימלך טאלר
להיות ‘אכפתי’ זה מחייב!
“אם ברצוננו או שלא ברצוננו, הנה אנחנו ממלאים מקומם של חסידי חב”ד בדורות שלפנינו ולפני פנינו עד הדור דעה של חסידי כ”ק רבינו הזקן מיסד תורת חב”ד ודור אחר דור סללו בשבילנו את הדרך, ולא נשאר לנו אלא להשלים ה”פכים קטנים”, ומאידך גיסא הנה עלינו ועל דורנו מוטלת החובה לסיים את הבירורים דעקבתא עקבתא דמשיחא ולהמשיך גילוי המשיח למטה מעשרה טפחים בעוה”ז הגשמי” (אג”ק ח”ה עמ’ רפא).
מה עוד אפשר לומר שעדיין לא נאמר? מה עוד אפשר לכתוב שעדיין לא נכתב? הרי עברו כל כך הרבה שנים שבמהלכן התוועדנו יחד, למדנו והתחזקנו בקיום הוראותיו ותורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א. שנים עמוסות בדרבון, בפעילות ובעשייה, ועדיין לא בא…
במהלך שגרת היום-יום, אנו נתקלים באנשים רבים או במקרים רבים כמו גם בשיחות או במעשים שונים. ישנם דברים שאנו לוקחים לתשומת לבנו ויש דברים שאנו מתעלמים מהם. יש טלפונים או מיילים שמגיעים אלינו וזוכים למענה מכובד, וישנם כאלה שמסוננים מיידית. בתיבת הדואר שלנו יש אינספור עלוני פירסום, חלקם מושלך מיד לפח וחלקם נתלה על המקרר אחר כבוד.
בשבוע שעבר קיבלתי לכך דוגמה נוספת: בעמדי באחד ממרכזי הקניות ההומים בגוש דן, פגשתי שליח ממדינה רחוקה המבקר בארץ הקודש, שבא לקניות במיוחד ב’סופר’ זה. עודנו משוחחים, אני מזהה בטווח ראיה מכר משפחתי שהרחיק כחצי שעה ממקום מגוריו; גם הוא לצורך קניות במקום זה דווקא. מסתבר שהקמפיין הפרסומי על רשימת המוצרים הזולים של ה’סופר’ הביאו הנה רבים שחישבו את החיסכון בהוצאות סל הקניות.
הבקיאות של הקונים ב’סופר’ המדובר, עד לפרטי-פרטים של שלל המבצעים, מראה על אכפתיות ותשומת לב שיש לכל אחד מאתנו לענינים שנוגעים לו. אם ל”חוסכי רצונו” כך – לנו שמייחלים להיות “עושי רצונו” על אחת כמה וכמה.
בידינו נתונה ההחלטה מה ‘אכפת’ לנו, מה נכון לחינוך ילדינו ומה חשוב למשפחתנו. באיזו תדירות מוזכר הרבי מלך המשיח שליט”א אצלנו בבית, בשיחות הסלון, בשולחן השבת ובבית הכנסת. האם אנו מדברים על משיח כשנמצאים באירוע של שבע ברכות או ברית מילה, מלבד בברכות ה’רשמיות’ של השמחה?
אי-אפשר להיות ‘אכפתי’ בלי להביע עמדה, בלי לנקוט צד וצעד, בלי לעשות דבר. בדיוק כשם שאי אפשר להסתפק בלהיות “דתי בלב”. אם חפצים אנו לחיות משיח, זה מתבטא גם בפרטים הקטנים. בדיוק כפי שאנו מגלים בקיאות בפרטים הקטנים של דברים אחרים שמעניינים אותנו. בכל אירוע, יוזמה או פרויקט בענייני משיח וגאולה עלינו ליטול חלק פעיל ונמרץ, כי זה נוגע לנו, זה ה’ביזנעס’ שלנו!
יש היום ב”ה הרבה פעולות בענייני משיח וגאולה. אך כדי ‘לחיות’ עם משיח צריכים לתת לו מקום חשוב בחיינו. כשיש כינוס של אמונה במשיח – אנחנו שם, על נשינו וטפנו. כשיוצא ספר חדש עם תאריו המתאימים של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א – הוא נרכש מיד לביתנו, וכמובן גם לבית הכנסת הקרוב. כשאנו יוצאים עם הילדים ל’מבצעים’, אנחנו מחלקים כרטיסי משיח ועלונים המעוטרים ב’יחי אדוננו’ וחדורים בבשורת הגאולה והגואל.
סחף האירועים, הבלבול שנוצר, והזמן שעבר עלול להסיט אותנו לעניינים צדדיים. לא משנה מי עושה ומה מדברים, באיזה עיר זה נמצא, או מה מרכלים מסביב. אנו אין לנו אלא דברי בן עמרם! אם זה מכוון לשליחות היחידה – אנחנו חלק מזה. כי אם אכפת לנו, על העלויות במרכז הקניות, כך בחיי היום יום של משיח אכפת לנו על חיינו וחיי ילדינו, שיהיו קשורים לאילנא דחיי.
הכותב הוא מנכ”ל “ממש”, מרכז ההפצה בארה”ק
הרב אליעזר טורין
לחיות ולא להתרפק
חשיבות אמירת האמת הינו ערך מרכזי ומהותי בחיים, ואצלנו כחסידים וודאי שכך הם פני הדברים. ובחלוף ח”י שנים מאז ג’ תמוז תשנ”ד, כל אשר ישים אל ליבו יעקוב בעיניים פקוחות ויראה בבירור שרק גישה אמיתית וחזקה שאינה לוקה בגמגומים ועיגולי פינות, ממשיכה להתקיים ובאופן של הוספה ביתר שאת ועוז, כמו כל דבר שמאפיין את צד הקדושה.
כשלוחים וכמחנכים במוסדות של הרבי מלך המשיח שליט”א, אנו יודעים שבזה טמונה סוד ההצלחה: אמת. ולענייננו, יש לזכור כי התווית עולם הערכים, הן בשליחות עם מקורבים והן בחינוך הילדים, תלוי בבריח התיכון של הכל – לומר את האמת הפשוטה בדבר נצחיותו של הרבי כנשיא ומשיח הדור. כי אצל הזולת, אם זה מקורבים וכל-שכן ילדים, האמת מתקבלת בפשטות. ואם אלו מילותיו של הרבי בשיחות, אז ככה זה. בלי פשט’לאך.
בעיני המתבונן מן הצד, יהיה זה פלא עצום לראות את החב”דניקים הצעירים. דור של נערים שנולדו בשמונה-עשרה שנים האחרונות, ילדים שאף פעם לא זכו לראות את הרבי בעיני בשר, ועל אף ההעלם והסתר אמונתם לא נחלשה בכי-הוא-זה. הם מקרינים את אותה אמונה יוקדת בהתקשרות העצמית לרבי. הכיצד ייתכן? כי אצלם לא מתקבלים חצאי-אמיתות. “מידת אמת ליעקב” והאמת זאת תכונה מקסימלית – או שהיא הכול או לא-כלום, כידוע שמשהו שהוא 99% אמת = 100% שקר.
במסגרת שליחותנו בשיקגו, אנו מפעילים מוסדות חינוך לבנים ובנות שנושאים בגאון את להט החיות וההתקשרות לרבי מלך המשיח. עם כל זה, ניתן להבחין שרבים מהמחונכים אשר לא זכו לגדול בבית עם אותה חממה של אמונה וחיות, באים למוסדות אלו ומעוניינים ללמוד דווקא במסגרת חינוכית זו, מכיוון שזה המקום בו הם מרגישים חינוך חסידי אמיתי מהו.
כשמסתכלים עליהם רואים את הקשר ההדוק והחזק שיש להם לרבי. הנה לא מדובר על התרפקות לעבר, אלא חיים עם הרבי בהווה ממש. כמה טבעי אצלם לכתוב לרבי ולקבל מענה לפני כל החלטה או התלבטות, עד כמה מוחשי אצלם המגע היומיומי עם הרבי – דרך חיים שמשפיעה ישירות ומביאה לידי התחזקות כללית בקיום כלל הוראותיו של הרבי מלך המשיח שליט”א מתוך שמחה וחיות. אם תרצו, זאת ההוכחה.
אלו הם פני הדברים גם בפעילות בתחום קירוב יהודים ב’מבצעים’. כי כאשר יש נקודה של אמת זה חודר עמוק בפנים ונשרש היטב – בלי פשרות וללא ספיקות.
כך שאי אפשר להתבלבל – הם חיים עם הרבי, כי הרבי חי.
הכותב הוא שליח אד”ש מה”מ
בשיקגו, מדינת אילינוי ארה”ב
הרב מנחם כהן
התורה והגאולה הם דבר חי ועכשווי
עיון באוצר שיחותיו של הרבי מלך המשיח שליט”א מעלה נקודה מרכזית שחוזרת על עצמה בעשרות דוגמאות:
א. התורה היא אקטואלית לכל רגע וזמן. ב. ההוראות ממנה ברורות גם ל”בן חמש למקרא” וצריכות להתבצע בעולם הזה הגשמי.
נקודות אלו פשוטות כל כך לציבור ‘שלנו’, אך לציבור הרחב (גם הלמדני) – שאצלו רווח התפיסה שהתורה מכילה רעיונות חכמים השייכים בעיקר לזמן בו נכתבו לפני כמה אלפי שנים – הדבר מהווה חידוש של ממש.
הפער הזה מקבל משנה תוקף בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה:
הרבי מדבר בשיא הלהט כל הזמן על כך שהגאולה הקרובה עומדת לבוא והיא מציאות מוחשית שצריכה להכנס בכל רגע ורגע ממש. הרבי מסביר כי כבר ישנו מציאותו של משיח כפשוטו (שיחת וירא תשנ”ב) שעומד לגאול אותנו בכל רגע. הרבי נוטל את הדבר הכי מופשט ביהדות (שכן אלפי שנים היה זה בגדר חזון בלבד שמי יודע מתי יקרה), והופך אותו למציאות מוחשית חיה ותוססת שעומדת להתרחש בכל רגע בגשמיות העולם ממש!
ובלשון הרבי: “רוחניות זהו דבר נפלא, עולם הדיבור זהו דבר נפלא, אבל צריכים את הגאולה בפועל ממש ולא רק כמו הדפסת הלקו”ת בשנת תר”ח שנאמר על זה ‘קץ’”!
עבורנו הדברים ברורים, כל התורה מהווה הוראה לכל אחד מאתנו עכשיו וכפשוטו. מובן שגם הגאולה השלימה צריכה להגיע בפשטות ממש. כך גם העובדה שמלך המשיח הוא מציאות חיה וקיימת בפשטות ממש בגופו הגשמי עם כתובת מדויקת; נוסף לכך שהדברים כתובים בשיחות הקודש מפורשות. כל זה מהווה המשך ישיר של השיטה בה הרבי מנחה אותנו כל הזמן: שהתורה שייכת לזמננו וכפשוטה (ולא כהאומרים ש”אין זה שייך לענייננו כלל”), הגאולה שייכת אלינו כמו גם העובדה שהרבי הוא מלך המשיח והוא חי וקיים בפשטות ממש (כלשונו של הרבי ש”ישנה מציאותו של גואל אחרון נשמה בגוף באופן נצחי” (ש”פ האזינו תש”נ)!
אבל לציבור הרחב הדברים קצת קשים לעיכול. אצל רבים התורה נתפסת כדבר שלא מדבר לתקופתנו הנוכחית, ובטח שהגאולה ומלך המשיח לא ממש קשורים לעכשיו. אמנם כל יהודי מאמין שהגאולה יכולה וצריכה לבוא עכשיו, אבל יש להאמין ויש לדעת.
אם כן, הדרך הטובה ביותר להחיות יהודים בענין הגאולה, היא לעורר אצלם את האמונה ולמצוא נקודות משותפות על האמונה בביאת המשיח: להסביר עד כמה הגאולה עכשווית היום, שמלך המשיח הינו יהודי בשר ודם שפועל לפני הגאולה להבאתה, ובמילא מובן גם מיהו מלך המשיח.
כך גם בנוגע לחייו של הרבי מלך המשיח: בכל יהודי קיימת האמונה שהחיים של צדיק בכלל שונים מחיים של סתם אדם שנגמרים בשעת הפטירה, יש צדיקים בהם עניין זה מודגש יותר כמו יעקב אבינו ומשה רבינו ש’לא מת’ ו’דוד מלך ישראל חי וקיים’. בשלב זה הרבה יותר קל ופשוט להסביר לציבור את דברי רש”י (דניאל יב, יב) שאצל מלך המשיח אין פטירה או הסתלקות אלא התכסות בלבד “עתיד משיחנו להתכסות אחר שנגלה וישוב ויתגלה”.
בדברים האמורים אין כמעט חידוש גם לאנשים מ’בחוץ’. אצלם התגלתה תוקף האמונה הבוערת בכל יהודי, שכל דברי התורה ודברי חז”ל, ובכללם דבריו של הרבי, נכונים וקיימים כפשוטם גם היום ממש.
נקודה נוספת: כדי לחיות את הגאולה בכל עת, כדאי למצוא את הקשר לגאולה בכל מצווה שאנו מקיימים, כך שכשנקיים את המצוה נדע גם את הקשר שלה עם הגאולה. כך נוכל לחיות ולהחיות אחרים עם משיח במשך כל היום כולו. מניחים תפילין – לחשוב איך תפילין קשורים לגאולה; איך יקיימו אותה בגאולה. וכן הלאה (ניתן להיעזר בזה בספר הנפלא “הגאולה והמצווה” שמבאר את המצוות בצורה גאולתית).
והעיקר שבג’ תמוז זה נראה את הרבי שליט”א מלך המשיח מלך ביופיו גואלנו גאולת עולמים.
הכותב הוא רב קהילת חב”ד בית מנחם, באר שבע
הרב שניאור זלמן ליברוב
מה המסר של אגרת ג’ תמז?
בהזדמנויות אין-ספור חזר כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א על תורת הבעש”ט שמכל דבר שיהודי רואה או שומע, עליו ללמוד מכך הוראה בעבודת ה’. יום אחד, מישהו העיר את תשומת לבי לאגרת מספר ג’תמז ב”אגרות קודש”. כמובן שהמספר המיוחד העלה מיד בזכרוני את ג’ תמוז, ונזכרתי בתורת הבעש”ט הנ”ל, ובהדגשת הרבי שבפרט בעניינים הקשורים לתורה, יש לחפש את ההוראה בעבודת ה’ בכל פרט.
כשהתחלתי לעיין באגרת, הבנתי מדוע ההשגחה העליונה בחרה שדווקא מכתב זה יהיה במספר ג’תמז: המכתב כולו מתייחס לאחת הדילמות המרכזיות שנוצרו בעקבות ג’ תמוז תשנ”ד:
כל מי שהיה כאן בשנים תנש”א-תשנ”ד, וגם מי שלא זכה להיות כאן, אך למד אליבא דנפשיא את השיחות של הרבי מהשנים ההן, ומה טוב אם קרא ו’חי’ את היומנים מבית חיינו של התקופה הנפלאה ההיא – זוכר את התבטאויותיו הברורות של הרבי מלך המשיח שליט”א בעניין החיים הנצחיים של נשיא הדור, אשר בלי הפסק בינתיים ממשיכים לתקופת הגאולה האמיתית והשלימה.
הוא גם זוכר את הביטויים המיוחדים בקשר לאמונת החסידים שהרבי הוא מלך המשיח, וש”משיח מנחם שמו”, וש-770 הוא “בית משיח”, וש”מיד” הוא ראשי תיבות של “משיח (מנחם שמו), יוסף יצחק, דובער”, לפי סדר הקרבה אלינו. ועוד כהנה ביטויים שאינם מותירים מקום לספק כלל.
הוא זוכר את המענות בהן עודד הרבי את החתימות על קבלת המלכות, את התשובות המיוחדות לנשי חב”ד שארגנו כנסים בהם דובר על קבלת פני הרבי מלך המשיח, ומעל לכל – הוא זוכר את העידוד הנמרץ והבלתי-פוסק של הרבי, כמעט יום אחרי יום, להכרזת הקודש “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.
ומי שזוכר ו’חי’ את כל זה, לא יכול לחשוב אחרת, גם לאחר ג’ תמוז.
אלא שאז מגיעים ה’קושיות’ מבחוץ, ונתפסים ל’פרט’ זה או ל’פרט’ אחר. הם יכולים להתעלם באלגנטיות מ’מעשה רב’ של הרבי, שעודד את הכרזת ה’יחי’, ולטעון שצריכים להכריז רק “יחי המלך”, בהתאם לשיחת ב’ ניסן. נכון, הם עצמם גם לא יכריזו ‘יחי המלך’, אבל כאשר כל המטרה היא להקשות קושיות ולהחליש את האמונה – הם ימשיכו להקשות. וכהנה רבות.
ועל כך בא המענה הברור של הרבי באגרת ג’ תמז:
מ”ש אודות הקושיות ששואלים אותו על פרטי מנהגים כו’ …
ובהנוגע להקושיות, הרי ידוע מאמר הזהר הועתק באגה”ק דכל קושיא מסטרא כו’, והוא נוסף על המאמר הידוע סתם מקשן כו’ (מובא בספרי המפתחות משו“ת חוות יאיר, ואינו עתה תחת ידי), ובנדון דידן, הנה ראינו במוחש שהמקשים, קושייתם באה לאחר החלטתם לגלות אי שביעת רצונם (או עוד יותר גרוע מזה) ומחפשים ענין במה לתלות את זה. וכשיתרץ פרט אחד הרי יטרידם לחפש אחרי “עוולה” ואמתלא אחרת (וכמובא דאמתלא פירושו אמת-לא). וכשיהי’ בהחלט אצל אנ”ש, ואלו שיש להם השפעה בסביבתם בפרט, אשר ליובאוויטש הוא טוב, ויהי’ זה בתוקף — לכל הפחות כמו אי שביעת רצון של הנ“ל, הרי אפילו מעט אור דוחה הרבה חושך. משא“כ כשרואים חלישות ונמיכת רוח ועניוות שלא במקומה מאנ“ש, הרי זה גורם להגבהה ונפיחת רוח של המנגדים…
בברכה לבשו“ט בכל הנ“ל.
הכותב הוא שליח כ”ק אד”ש מה”מ בפלטבוש, ניו-יורק
הרב שלמה מאיעסקי
מדוע לפרסם שהרבי חי וקיים?
בדיוק את השאלה שבכותרת המאמר שאל אותי יהודי שלא מליובאוויטש, שהזדמן לבית מלון בו נערכה “שבת שכולה משיח” בהרי ניו-יורק ושמע את ההרצאות הפנים-חב”דיות, שכמובן עסקו גם בעניין חייו הנצחיים של הרבי. הוא הקדים ואמר שיש לו קצת שייכות לליובאוויטש והוא לא מעוניין לקנטר ח”ו, אבל הוא לגמרי לא מבין למה אנחנו אומרים שהרבי חי? מילא, שהרבי הוא הוא מלך המשיח, אני יכול להבין. אבל מדוע חשוב לכם להדגיש שהרבי חי?
אמרתי לו שלאחר הסתלקות הרבי הריי”צ – הרבי מלך המשיח עסק ב’קאך’ באמונה שהרבי חי בגשמיות וכל עניין ההסתלקות אינו אלא ניסיון בלבד. הרבי הרבה אז לצטט שלוש גמרות: ‘משה רבינו לא מת’, ‘יעקב אבינו לא מת’ וכל הסיפור של רבי יהודה הנשיא שבא לביתו בכל שבת ועשה קידוש לבני משפחתו והוציא אותם ידי חובת קידוש. מכיוון שאנחנו חסידים של הרבי, עלינו לעסוק ב’קאך’ במה שהרבי עצמו עסק בלהט. ‘אם כך – הוא שאל – מה הבעייה?’ אמרתי לו שהבעייה שאנשים לא יודעים את הגמרא. ‘לא לכך התכוונתי – תיקן אותי הלה והמשיך: שאלתי מה הבעייה בליובאוויטש?’…
לא דיברתי איתו יותר מחמש דקות, אבל כיהודי מאמין הוא הבין שאם הדברים כתובים בגמרא והרבי עסק בכך בלהט – אין שום סיבה שבעולם שהחסידים לא יתנהגו גם הם כך.
יתירה מזו: כחסידים, מוטלת עלינו חובה “לומר בלשון רבו”, וכפי שהרבי מדגיש בפסח תשי”א, שהמקור לחובה זו, הוא מהלל הזקן שהיה אומר “מלא הין מים שאובין פוסלין את המקווה”, מכיוון שהיה אומר בלשון רבותיו, שמעיה ואבטליון, שהגיעו ממשפחת גרים ולא יכלו לבטא את האות ה’, והיה נשמע כמו א’. ואם היה אומר “הין מים שאובין פוסלין את המקווה”, היה אפשר להבין אותו בטעות בדיוק הפוך ש”אין מים שאובין פוסלין את המקווה”, ולכן נאלץ להוסיף את המילה “מלא” שלא תהיה טעות בהבנת דבריו.
ומסיק הרבי, שאם בעניין ‘פעוט’ כל כך של הברה, שנבעה מסיבת היותם גרים, הקפיד הלל לומר בלשון רבותיו – קל וחומר כאשר מדובר בעניינים תוכניים, שעלינו לומר בלשון הרבי, ולדבר בסגנונו של הרבי, שכאמור – הדגיש שכל עניין ההסתלקות אינו אלא ניסיון בלבד.
ישנם טעם נוסף לצורך לדבר על כך שהרבי חי וקיים: האמונה שהרבי חי וקיים משפיעה גם על המעשה בפועל. בשיחות הרבי משנת תש”י מדבר הרבי כמה פעמים על ההבדל בין אלו המאמינים שהרבי נמצא איתנו בגשמיות, לבין הסבורים שהייתה הסתלקות – ובשניים:
1) מי שמאמין שהרבי חי – הרבי משפיע לו את כל ההמשכות כמו רבי חי, שנמצא איתו בגשמיות ממש, ומי שאינו מאמין בכך וסבור שהייתה הסתלקות כפשוטה – הרבי משפיע לו את ההמשכות כפי שהרבי למעלה, והוא למטה…
2) אצל המאמינים שהרבי חי אין שינויים בעבודת השליחות, מה שאין כן אצל מי שיש חלישות באמונה שהרבי חי יש גם חלישות בעבודת השליחות של הרבי, כי כשלא מאמינים שהרבי חי – מתחילים לעלות סברות ורעיונות וסיבות שלא לקיים את הוראות הרבי, בטענה שהרי יש שינוי בהרבי עצמו, ואם-כן יש מקום לומר שגם הוראותיו אינם רלוונטים היום, והרי הרבי איננו, ח”ו, לומר אם אכן צריך להמשיך, ושב ואל תעשה עדיף.
היום רואים במוחש: אלה שמאמינים, וחיים עם האמונה שהרבי חי וקיים – עבודת השליחות שלהם לא נשתנתה ולא נחלשת, ואדרבא מתחזקת מיום ליום.
שתי הנקודות הללו נוגעות לא רק לחסידי חב”ד, אלא לכל יהודי. כאשר יהודי שומע שהרבי אומר שצריך להתכונן לביאת המשיח, הרי אם הוא שומע שהרבי חי – גם ההוראה מתקבלת אצלו כהוראה עכשווית. וכאשר הוא מקיים את הוראות הרבי באמונה שהרבי חי וקיים, הרי כמים הפנים לפנים – הוא מקבל את ברכות ועצות הרבי באופנים נפלאים, וכידוע ומפורסם.
הכותב הוא מרצה מפורסם ומנהל מכון חנה בקראון הייטס
הרב ישבעם הלוי סגל
הנסיון – אז, והיום
“כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” – נפלאות הגאולה העתידה תהיה במתכונת מעין גאולת מצרים. ומכיוון שהיציאה ממצרים הייתה הדרך המובילה למתן תורה, כמו שכתוב “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה”, הווה אומר שהאירועים הקשורים במתן תורה מלמדים אותנו מעט על תהליך הגאולה האמיתית והשלימה.
בתהליך קבלת התורה מצינו שלאחר שנתקיים – “וירד הוי’ על הר סיני”, עלה משה למרום – לחם לא אכל ומים לא שתה, וכל זה הוא בשביל להביא את התורה לישראל. התורה, שעניינה העיקרי והפנימי הוא הגאולה השלימה כמוזכר בתניא: “ונודע שימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים הם תכלית ושלימות בריאת עולם הזה שלכך נברא מתחילתו וגם כבר היה לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה…“
כלומר, משה – גואל ראשון – עולה למרום במצות ה’, בשביל להביא באופן ממשי את הגאולה, וזאת לאחר שירד “הוי’ על הר סיני”, שירדה כבר גאולה לעולם – ברוחניות. ועל-אף החששות של משה רבינו, שהעלייה להר וההתכסות מעיני ישראל, תעמידם בניסיון קשה, מכל מקום הייתה זו מצות ה’: “ויאמר ה’ אל משה עלה אלי ההרה וגו’”, כי כך בחר ה’ להביא את התורה – היינו הגאולה – לישראל, וככל ניסיון – לאחר שמצליחים לעמוד בו, יש בניסיון מעלה נפלאה ביותר, שהיא מעלה על נס (מלשון הרמה ודגל) את העומדים במבחן האמונה של הניסיון.
ואמנם את אשר יגור בא, וכאשר בני ישראל אינם רואים בעיניהם הגשמיות את משה רבינו, מתפתים לדברי השטן אשר בלבל את העולם ועשה חושך ואנדרלמוסיה, באומרו “מת משה” רח”ל. עד שאפילו הראה להם דמות מיטה ולוי’ בשמים. בזה קיווה לערער את אמונתם בנצחיותו של הרבי, ובכך לערער את אמונתם בנצחיותו של הקב”ה, כשיאמרו: “עזב ה’ את הארץ” ומסרה ל”תבנית שור אוכל עשב”, ו”אלה אלהיך ישראל”, ובזה חשב להחזיר את בני ישראל לגלות, לזוהמה של חטא עץ הדעת, וסילוק השכינה לרקיע.
אבל הרבי הבטיח – הרבי מקיים, ומשה רבינו חוזר אל ישראל ונאבק במסירות נפש בקטרוג שלמעלה ובחטאים שלמטה, ולאחר מאה ועשרים יום ש”עומד ומשמש במרום”, וגם עומד בתפילה על ישראל, מצליח משה רבינו לשמוע מפי ה’ יתברך: “סלחתי כדבריך”, ומשה חוזר ומתגלה עם לוחות הברית, בונה משכן, ומניח את היסוד לגאולה אמיתית ושלימה שתהיה באחרית הימים ע”י הרבי מלך המשיח – גואל אחרון.
כך גם אצלנו, הגאולה העומדת בפתחנו בדור זה – אף היא באה על-ידי ניסיון קשה שלא רצינו בו, שהרבי מתכסה ביום ג’ תמוז, ועינינו כלות. הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי הרבי משיח צדקנו, נפעלת באותה מתכונת; כאשר הרבי פועל ישועה בקרב הארץ ועושה את כל אשר ביכולתו (“אני את שלי עשיתי”), בזה שמביא גאולה לעולם בהכריזו: “ענוים הגיע זמן גאולתכם”, גאולה שתביא את ה”תורה חדשה” – תורתו של משיח.
ממילא אין ספק שיום ג’ בתמוז אינו יום הסתלקות והילולא, כי לא אירע בו דבר של היפך החיים ח”ו, שהרי אפילו לגבי משה רבינו – גואל ראשון, שרק התחיל את תהליך הגאולה – ע”י מתן תורה, אמרז”ל: “לא מת משה”, וכן לגבי אתפשטותא דמשה – נשיאי ישראל לדורותיהם – שהמשיכו בהכנות לקראת שלימות הגאולה, כל-שכן וק”ו לגבי הרבי מלך המשיח שליט”א – משה שבדורנו – גואל אחרון, המשלים את תהליך הגאולה וגואל את ישראל בגאולה אמיתית ושלימה – שאין אחרי’ גלות, הרי ודאי שהוא חי וקיים בחיים נצחיים בגופו הגשמי כאן בעולם הזה, בלי שינוי, ואפילו לא “שינוי דגניזה”, ולא היה ולא יכול להיות הסתלקות נשמת הגואל מגופו הקדוש.
אדרבה ג’ תמוז הוא יום קדוש וזכאי, שביום זה עשה הרבי מלך המשיח את הצעד המכריע ביותר בהמשכת והבאת הגאולה לעולם, למען גאולת ישראל.
הכותב הוא מחבר ספרי חסידות ומשפיע בכפר חב”ד
הרב מנחם מענדל הכהן פרידמן
פשוט לחיות את הנושא
השאלה היא איך חיים עם משיח? הרבי כבר נתן את התשובה לשאלה הזו: לימוד עניני גאולה ומשיח. הלימוד הוא חזות הכול. לימוד באופן של הבנה והשגה, באופן מעמיק שנותן את ההרגשה שאנחנו מתעסקים לא בהיסטוריה אלא במשהו שמתדפק אחר דלתנו. כשאנו לומדים את זה בכל יום, אנחנו חיים את זה, נושמים את זה, מתלהבים מזה, וממילא מבלי שנשים לב, אנחנו נדביק בזה את כל הסביבה שנמצאת סביבנו שכולם יחיו משיח.
אני רוצה לספר סיפור שהתרחש אתנו בתחילת השליחות, בבחינת את חטאי אני מזכיר היום: בבית הכנסת הספרדי שהייתי מוסר בו שיעור בתניא, היו כמה משתתפים קבועים והשיעור החזיק מעמד זמן רב. באחד השבועות, כשהטרדות היו רבות, פקדתי בטעות את בית הכנסת לא ביום השיעור אלא יום לפניו. כשהבנתי את טעותי, כבר הייתי בתוך בית הכנסת בעיצומו של שיעור גמרא שמסר תלמיד חכם מחוגי הספרדים.
הקשבתי לשיעור והייתי מרותק. זה באמת היה מעניין. לא בכדי היו בשיעור יותר משתתפים מאשר בשיעור התניא. אותו רב הביא סיפורים ואגדות, מעשיות ופרפראות ואנשים ישבו קשובים, לא נעו ולא זעו ממקומם. הדבר עורר אצלי חשבון נפש האם שיעור התניא שאני מוסר מעניין באותה מידה? מהר מאוד הגעתי למסקנה שאותו יהודי חי את הגמרא שהוא מלמד; הוא יושב בכולל כל יום כל היום, ובזה הוא חי. ממילא הוא מצליח להדביק בחיות שלו את קהל שומעי לקחו.
הבעל-שם-טוב חינך אותנו שהכול בהשגחה פרטית, ואז הבנתי למה התגלגלתי ב”טעות” למקום יום לפני הזמן. מעתה ואילך לא אכין את השיעור עשר דקות לפניו, אלא אשקיע בזה את כל כוחי ומרצי. ואכן התחלתי ללמוד תניא עם ביאורים שונים שכל אחד מהם נתן לי כיוון שונה על התניא. המסרים של אותו פרק תניא ליוו אותי כל השבוע לאן שרק הלכתי.
כשהגעתי בשבוע שאחרי למסור את השיעור, זה היה נראה אחרת לגמרי: חי יותר, מעניין יותר, אנשים החלו לשאול שאלות, וחוג המשתתפים גדל והתרחב. אני עצמי הייתי שרוי בהתלהבות גדולה. כשאתה חי משהו, מוכרח שתדביק את הסביבה שלך, בטח את אלו שבאים להקשיב לך.
כך גם בעניני ‘משיח וגאולה’. אפשר ללמוד את זה כי הרבי ביקש, כמצוות אנשים מלומדה, לצאת ידי חובה. ואפשר ללמוד זאת בחיות מיוחדת. יש היום שפע של ביאורים ופענוחים, וצריך ללמוד את זה אם כל החיות וההתלהבות, להתעכב על כל משפט, ללבן ולהעמיק ואז ממילא הדברים יופנמו, וכשהם מופנמים אתה הופך להיות נר להאיר שמשפיע על הסביבה.
כל אחד מאתנו יש לו זמנים של עלייה והתלהבות וזמנים של ירידה ודעיכה; זמנים שבהם אנחנו מתעוררים פחות. אבל מוכרחים להיות כל הזמן על הקו הזה של חיים בימות המשיח כפי שהרבי התווה לנו בשיחותיו.
מי שרוצה לחנך ילדים ברוח של ‘גאולה ומשיח’, צריך שהוא עצמו יחיה את הנושא. כשילדים רואים את אבא חי משיח, הם יידבקו באמונה.
אנשים שואלים הרי עברו כבר כמה וכמה שנים שלא רואים את הרבי, איך מלבים את האש ומעצימים אותה? איך לא מתעייפים?
על כך אספר סיפור מר’ הלל מפאריטש, שהיה סובב בעיירות בשליחות הרבי וחוזר שם חסידות ומחמם את לב התושבים לעבודת ה’. הוא סיפר על ההליכה שלו מעיירה לעיירה, ותיאר זאת כך: “כשיוצאים מעיירה לעבר שכנתה, נהיה יותר ויותר חשוך, אך ככל שהחושך נהיה יותר סמיך אתה יודע שאתה יותר ויותר קרוב לעיירה הבאה”.
כך הוא גם מצבנו כיום – ישנו חושך כפול ומכופל, ככל שהשנים יותר עוברות כך החושך נהיה יותר גדול, אך צריך לדעת שאנחנו מתקרבים למה שהבטיח לנו הרבי מלך המשיח – ההפתעות הגדולות והמשמחות של הגאולה האמתית והשלמה ומלכינו בראשנו.
הכותב הוא שליח כ”ק אד”ש מה”מ
ויו”ר מוסדות חב”ד באור יהודה
הרב שרגא קרומבי
ג’ תמוז תשנ”ד כמו ב’ תמוז תשנ”ד
ג’ תמוז תשנ”ד. הייתי בחור צעיר, מעט לפני בר-מצוה, תלמיד בבית הספר אור מנחם בצפת. היינו בבית הספר כאשר לפתע נעלמו כל המורים ונותרנו לבד המומים ומבולבלים. שעה קלה לאחר מכן, מצאתי את עצמי ביחד עם חבר נוסף עולה במעלה בית החיים בצפת, אל עבר קברו של אחיו של הרבי, המקום הכי קרוב לרבי שהכרתי בעיר מגוריי.
לא אשכח את הדרך הזאת. מתוך סערת רגשות אמרתי לחברי: “מה יהיה? איך יימשכו החיים כעת?”, וחברי שהיה צעיר ממני בשנה ענה תשובה מוזרה ביותר. הוא אמר לי: “לא קרה שום דבר, הרבי חי”.
חשבתי שהוא לא הבין את הבשורה וניסיתי “לעדכן” אותו במה שהתרחש, אך הוא חזר ואמר: “זה לא נכון. הרבי חי”.
אחרי תפילה קצרה על קבר אחיו של הרבי, המשכנו בדרכנו, ומבלי שאדע למה, הגענו לפתח ישיבת חב”ד בצפת. למרות היותי בן העיר, היתה זו הפעם הראשונה בחיי שהגעתי לזאל. כאילו נמשכתי בכח לא מוסבר למקום שידעתי שבו אשמע את מה שהייתי צריך לשמוע.
גם שם חזר על עצמו המחזה המוזר והלא נתפס, מחזה שככל שעובר הזמן אני חושב עליו בפליאה רבה יותר. בחור צעיר בשיעור ג’, טיפס על כתפי אחד מחבריו ודיבר בלהט רב שהרבי חי!
ואני עומד משתומם ולא מבין, מה גרם לילד בן שתיים עשרה ולבחור בן שמונה עשרה לומר דברים כאלו? הרי זה כמו זה לא למד את השיחות לעומקן ומסקנתו לא התבססה על שורה כזו או אחרת בשיחה מסויימת. אז מאיפה הביטחון לומר שמה שאנחנו רואים הוא רק נסיון, ומאיפה האומץ להכריז שמה שאומר כל העולם ומשודר בכל כלי התקשורת הוא לא מה שבאמת קורה?
וממרחק השנים נראה לי שלא מדובר בפרשנות וגם לא באמונה. מדובר בידיעה ברורה. חסיד חב”ד חי עם הרבי בכל רמ”ח ושס”ה, והוא יודע שלא ייתכן אחרת.
כן, גם ילד בן שתיים עשרה לא מתבלבל כאשר הוא שומע ש”ספדו ספדיא”, כיון שהדבר הכי ברור בחייו הוא הרבי, ואי אפשר בלעדיו אפילו לא “לרגע קטון”.
הבחור בן השמונה עשרה לא צריך לפתוח שיחות כדי להכריז קבל עם ועולם: “משה רבינו לא מת”, כי הוא יודע את זה בדיוק כפי שהוא יודע שהשמש תזרח מחר – ובעצם יותר מכך.
וגם היום, כאשר הילד בן השתיים עשרה הפך לאברך בן שלושים, הידיעה לא משתנית.
חברי הפך לשליח והוא אומר את אותם דברים שהוא אמר בתאריך ב’ תמוז תשנ”ד, וגם בג’ תמוז תשנ”ד. הוא אומר היום את מה שאמר כל חסיד חב”ד ברגע שלפני ההעלם והסתר, והוא לא מתפעל ממה שהוא רואה.
לכל חסיד היה ברור שלא יתכן מצב של היפך החיים בנשיא הדור, והידיעה הזאת לא צריכה שום הוכחות ממאמרי חז”ל ושום חיזוקים מרבנים ומשפיעים. זאת ידיעה, לא אמונה.
והילד בן השתיים עשרה שהפך לשליח, ימשיך לומר את אותם דברים גם אחרי שהרבי יתגלה, בלי שמץ של “אמרנו לכם”, בדיוק כפי שהוא לא יגיד “אמרנו לכם” כאשר השמש תזרח מחר בבוקר.
הכותב הוא שליח כ”ק אד”ש מה”מ
באוניברסיטת רודג’רס בניו-ג’רסי
הרב עידו רהב
שליח חי – מקורבים חיים
את החיים סביב הרבי כמלך המשיח ו’חי וקיים’ אני מחלק לשני מוטיבים מרכזיים: האחד, שכלי יותר – פשוט לומדים את השיחות של השנים נ”א נ”ב. מי שלומד את השיחות הללו ואת כל ההוראות לצד קריאת היומנים המתארים את הימים הללו, מבין שמשה אמת ותורתו אמת. זהו רצונו של הרבי בצורה הברורה ביותר. משיח מנחם שמו, ובהערות הרבי מוסיף גם מענדל, ועוד אינספור ביטויים ורמזים נפלאים. בכל פעם נותנת לך השיחה השבועית חיות מחודשת, וכשלומדים את השיחה עם המקורבים החיות מתעצמת ומכפילה את עצמה.
המוטיב השני, רגשי יותר, מסור ללב והוא המופתים שמתחוללים מדי יום בזכות ברכותיו של הרבי. אנשים היום כותבים לרבי ורואים ניסים ונפלאות. אנשים אצלנו רואים איך הרבי מעורב בכל פרט ופרט בבית חב”ד וזה מחזק אותם. אנשים חשים שהעסק הזה חי ונושם. אצלנו בבית חב”ד יש אנשי עסקים רבים, עורכי דין ואפילו שופט; כולם יודעים שאם ישנה שאלה של ממש, אזי יש כתובת למי לפנות. בכל התוועדות יקום מישהו ויספר על מופת מדהים שחווה, ואלו אנשים שכליים ביותר, אך הם רואים דברים בצורה מוחשית ביותר.
בכדי ששני המוטיבים הללו – שכל ורגש – יחדרו אצל קהל המקורבים, השליח עצמו חייב להיות חדור בזה. שליח שמדבר בגמגום המקורבים קולטים זאת. צריך לדבר בשפה ברורה וחדה, וזאת אנו עושים.
בדיוק לאחרונה אירע אצלנו סיפור מדהים שיכול לבטא את העניין הזה. הסיפור החל לפני תשע שנים כשיצאנו לשליחות. במסגרת ביקורי בית, הגעתי לביתו של אחד מתושבי השכונה. החלפתי את מזוזות ביתו. בד בבד כמובן שהנחתי עמו תפילין ודיברנו על התחזקות בעניני שמירת תורה ומצוות.
כשדיברנו, דלת הבית הייתה פתוחה ובסמוך חלף אחד השכנים, עורך דין במקצועו. הוא התעניין למעשיי, ואני הצעתי לו להניח תפילין. הוא גיחך והסביר לי בצורה ברורה עד כמה הוא לא מאמין, ואפילו ביום כיפור הוא לא צם. לא התפעלתי מדבריו והסברתי לו את מה שאנו לומדים בחסידות, שאין יהודי לא מאמין. לבסוף הוא התרצה וסיפר שעומד כעת בפני וועדה מיוחדת שבוחנת את מועמדתו לשופט. הוא שאל חצי ברצינות חצי בצחוק, האם הנחת התפילין תסייע לו בוועדה? כשעניתי לו שכל מצווה שיהודי עושה, בכוחה לסייע ולהגדיל את הברכה, הוא ניאות להניח תפילין ואף התרגש מאוד. בחלוף שבוע התקשר אלי האיש אצלו הייתי וסיפר לי ששכנו התקבל למשרת שופט.
חלפו שנים, שכחתי מכל העניין. בי”ט כסלו האחרון יצאנו קבוצה גדולה של מקורבים להתוועדות בכפר חב”ד. בין המקורבים הצטרף גם שופט שזה מכבר החל לפקוד את בית חב”ד והתקרב אלינו מאוד, אך אני לא הכרתי אותו. מאוחר יותר הגיע גם אותו מקורב שאצלו ביקרתי, וכשראה את שכנו השופט, נפעם: “הרב עידו, הוא זעק, אתה יודע מי זה האיש הזה?” משכתי בכתפיי והוא המשיך: “הוא השכן שלי שהנחת לו תפילין. איך הוא הגיע אליך? ברור לי שמצווה גוררת מצווה, ואמנם לקח כמה שנים אבל בסוף הנחת התפילין פעלה את פעולתה.
כשאנשים רואים שליח שהולך בגאון יעקב עם המציאות שהרבי מלך המשיח וחי וקיים, אנשים מקבלים את זה. אנשים רואים שאתה בחור רציני, לא חפיפניק, שכל יהודי נוגע ללבך, מקפיד על כל מצווה קלה כבחמורה, או אז אנשים מקבלים את הדברים. אנחנו מביאים אלינו לבית חב”ד משפיעים ורבנים אורחים שחיים את הדברים, והמקורבים מבינים שמישהו חייב להוביל את כל המעצמה הזו שנקראת חב”ד – וזהו הרבי. הרי לשליח חייב להיות משלח. ובאופן כללי רואים שבבתי חב”ד שהנושא של משיח חי ונושם, קהל המקורבים הופך להיות יותר ויותר חב”די, לא כזה שעומד על הגדר, וברבות הזמן גם רבים הופכים מגדר מקורב לגדר אנ”ש עם כל הלבושים.
בכדי שהשליח עצמו לא יתקרר, אזי הוא חייב ללמוד את השיחות ולחיות אותם. יש היום ספרים רבים בנושא, כולל פענוחים, התוועדויות, ואפילו קלטות וידאו.
בכלל המקורבים עצמם מחזקים את הנושא. בכל פעם נכנס מקורב חדש ומלבה את אש ההתקשרות; מדי פעם קורה למישהו מקרה חדש, פרויקטים חדשים קורמים עור וגידים. בסך הכול המציאות היא שמי שמשיח חי אצלו, הוא חי את כל עניני השליחות. גם מבצע תפילין אצלו חי יותר, מבצע מזוזה, ואכפת לו הרבה יותר מכל יהודי. הוא יודע שאין זה פרט אלא חלק ממערכה כוללת כדי לברר את העולם לקראת התגלות הרבי מלך המשיח.
הכותב הוא מנהל בית חב”ד נאות אפקה וצהלה, צפון תל אביב
הרב מנחם מענדל שארף
הם יכירוהו תחילה!
הנושא של “חי וקיים” הוא רב גווני ורב חשיבות בכל נושא שבחיי החסיד, בשליחות, בלימוד, בתפילה, ויותר מכל ביסוד הכל: בחינוך.
בחינוך החסידי החב”די, שתוצאותיו היו ויהיו יהודים יראים ושלמים שחייהם מיוסדים על אהבת ה’ אהבת התורה ואהבת ישראל, ישנם מספר כללי יסוד שצריך תמיד לזכור ולשים מול עינינו והנקודה המשותפת שלהם היא שצריך להיות וישנו רבי חי.
מסופר על יהודי נגיד משיקגו שבשנים שלאחרי המלחמה ביקש מהשליח הרב שלמה זלמן העכט לסדר לו ‘יחידות’ אצל הרבי; ובדרך סיפר לו הנגיד מדוע מבקש זאת עכשיו: לפני מספר שבועות ערכנו אני וכמה מחברי ביקור במחנות העקורים בגרמני’ מטעם “וועד הצלה”. באחד מהביקורים פגשתי בילד קטן קרוע בגדים רעב ומסכן, למראהו העלוב נכמרו עלי רחמיו ואמרתי לו “בקש ממני מה שאתה רק רוצה ואני אתן לך זאת”; כשהילד וידא שאני רציני בכוונתי פירט את בקשתו: “אני מבקש ממך שתביא אותי אל הרבי מליובאוויטש! אמי, בשעות הקשות ביותר בין ההפצצות והבריחות, תמיד סיפרה לי אודות הרבי ושיום אחד נינצל מכל זה ונתראה עם הרבי, זה הדבר החשוב ביותר עבורי”.
“כששמעתי זאת התפעמתי והבטחתי לעצמי שרבי שכזה, שהוא הדבר החשוב ביותר עבור ילד קטן, יותר מכל משחק ומכל שעשוע או אפילו צורך גשמי – אני צריך לפגוש”. הנגיד אכן נפגש עם הרבי וזכה ליחידות מיוחדת במינה ש’מופת’ מיוחד מאחוריו, ואין כאן מקומו.
הרה”ח ר’ וועלוול שי’ קסלמן סיפר שבילדותו בביתם ברוסי’ בזמנים הקשים, אחת לחודש היו כל בני הבית מתאספים ואביו, המשפיע ר’ שלמה חיים ע”ה הי’ מוציא תצלום קטנטן בשחור לבן של הרבי ומראה להם אותו וכך כל חייהם סבבו סביב הנקודה הזו של רבי, עד שזכו לצאת את רוסי’ ולהתראות עם הרבי בגשמיות.
סיפורים אלו ממחישים לנו את אופי החינוך החב”די, שהדבר הראשון שילד חסידי שומע וגודל איתו זה רבי, ולאו דוקא כשרבי זה דבר שרואים. רבי פירושו גילוי אלקות תמידי ונצחי, שלא נתפס בו מושגים של העדר וחדלון, אלא ענין שמתוקף מהותו וענינו הוא חי לעד.
ורואים את זה כיום במוחש, שרק ילד שאצלו המושג ‘רבי’ הוא לא צדיק שפעם הי’ אלא מציאות שקיימת והוא מחוייב להעניק לו נחת רוח – יכול לשלוט בעצמו ולהקשיב בקול הוריו ומוריו בקבלת עול, גם כשזה “לא מסתדר לו”.
רק נער שחייו מבוססים סביב הענין של רבי שהוא לא רק מחבר של “לקוטי שיחות” אלא שהוא סימן בעולם של “והנה ה’ נצב עליו” –יכול לשים מעצור ליצריו כשהוא יושב למול נסיון.
•
ישנם הטוענים שהדור הצעיר, הילדים שאין להם זכרונות מהרבי הם “דור אשר לא ידע את יוסף” ח”ו; אי אפשר לדרוש מהם התקשרות לרבי. והתוצאה: ילדים חסרי התקשרות וחסרי חוט שדרה לא רק בחסידישקייט אלא גם באידישקייט.
אין זו הפעם הראשונה שחסידי חב”ד מתמודדים עם מצב כזה וטענות אלו, הבה נערוך השוואה קטנה: קהל חסידי חב”ד ברוסי’ בסוף תשרי תרפ”ח עברו מעין המצב העכשוי, הרבי יצא מרוסי’ ונעלם מעיניהם לחלוטין. במובנים מסויימים היתה תקופה זו אף יותר גרועה: כמעט לא הי’ להם שיחות או מאמרים מודפסים, שלא לדבר על תמונות, קלטות וווידאו, שיש לנו בשפע.
אבל מה? הילד ממחנות העקורים שמע על כך כל לילה מאמו, ומשפחת קסלמן התאספה לצפי’ חודשית משותפת בפיסת נייר קטנטנה עליה מודפסת תמונתו של הרבי.
והתוצאות? – דור שלם של נערים צעירים אשר צעד למרתפי הק.ג.ב. ולמחנות בסיביר באותה גאוות יחידה, כמו אבותיהם ששמעו את הרבי זועק “מוטב לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ולא ישלח את ילדיו ל’שקולע’”, למרות שלא שמעו את קולו של הרבי מימיהם ואת מראהו ראו רק בתמונה קטנטנה אחת לחודש!
גם כעת, עקשנות זו לגדל את ילדינו עם רבי חי וקיים ולא דמות מהעבר שרק מורשתו בידינו ח”ו, תתן את תוצאותי’ בדמות חסידים חיילים מחושלים ומנוסים להתמודד עם אתגרי החיים, שיצעדו בשורה הראשונה לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש, לפני אבותיהם ומחנכיהם ששמעו באוזניהם את הרבי זועק מקירות ליבו “קער א וועלט היינט” ו”טוט אלץ וואס איר קענט צו אראפבריינגען משיח’ן”, למרות שלא שמעו זאת באזניהם, לפני הוריהם ומוריהם שברשותם דולרים וקונטרסים לרוב, למרות שהם בעצמם לא זכו מעולם לראות את פני המלך בגשמיות.
הם יכירוהו תחילה – כי הם מקושרים לרבי ולא לדולר של הרבי, ולכן אצלם התקשרות וההתמסרות היא יותר חזקה מאלו שראו את הרבי.
ובאם לא נחנך כך, הרי יבוא יום וילדים אלו יגלו מה זה רבי בכוחות עצמם ויפנו אל מחנכיהם והוריהם בטענה ותביעה:
מדוע לא אמרתם לנו מה זה רבי!
הכותב הוא מנהל רוחני של ישיבת תות”ל בקווינס
הרב יצחק שפרינגר
ממשיכים באמונה – עד ההתגלות!
כשעומדים לפני ג’ תמוז, זה הזמן שכל חסיד צריך לחזק את האמונה שלו ברבי מלך המשיח שליט”א, לעורר בליבו את הציפייה להתגלות וללבות את אש ההתקשרות הנצחית לרבי ולכל מה שהוא דורש מאיתנו כחסידים. ג’ תמוז הוא יום האמונה, הוא היום בו כל חסיד מתעורר שוב בנקודה של ‘ביטול העולמות’ שהעולם והנחותיו – אינם תופסים מקום כלל והאמת היחידה זה רק הרבי!
אנחנו חייבים לחקוק בליבנו את הרבי ולהחדיר למשפחתנו ולכל סביבתנו שהרבי שליט”א הוא בשום אופן לא “היסטוריה” רח”ל, אלא הרבי נמצא איתנו כעת ביתר שאת וביתר עוז וכמו שאפשר לראות בכל יום נסים גלויים ומופלאים שהרבי מחולל באמצעות ה’אגרות קודש’, הרבי מתגלה לכל אחד באופן שהוא רואה לנכון, אנחנו רק צריכים לדעת להיות קשורים ולהתבטל אליו – כדי לזכות לקבל את הגילוי.
כשרואים את הילדים הרכים, תינוקות של בית רבן, מאמינים באמונה פשוטה וטהורה בהתגלותו הקרובה של הרבי שליט”א, וחיים עם ענייני גאולה ומשיח, עד שכל רואיהם יכירם ויאמר עליהם “משיחי”, כשיחתו הידועה של הרבי בשמחת תורה תשנ”ב – אי-אפשר שלא להגיע למסקנה שהרבי חי וקיים.
כשרואים את הבחורים, התמימים של היום – החיילים של הרבי שליט”א. איך הם שומרים על הסדרים בקפידה, איך הם לומדים בחיות מתוך שקידה והתמדה וכשרואים את ההתלהבות של בחורים צעירים שלא ראו את הרבי – מכל שיחה או מאמר, וידיאו או כתב יד קודש – אפשר לראות עליהם שהרבי חי וקיים.
כשרואים את השלוחים של הרבי שליט”א שמאז ג’ תמוז הצבא הזה רק הולך וגודל, מתרחב ומכפיל את עצמו, כשהשלוחים חדורים במרץ בשליחות של הרבי ו’בוערים’ וחיים בכל שעות היממה את הזכות הנפלאה שנפלה בחלקם להיות שייכים לרבי, ולזכות שרצונותיו ומבצעיו הקדושים – יתבצעו על ידם, אפשר לחוש שהרבי חי וקיים.
כשרואים את האמונה של אנ”ש בכל העולם שממשיכים להכריז ‘יחי אדוננו’, ממשיכים לפרסם את נבואת הגאולה של הרבי שליט”א וממשיכים “לחיות עם משיח” וללמוד עניני משיח וגאולה שבתורה – רואים שהרבי חי וקיים. ואנחנו צריכים לשמוח בשמחה גדולה ולהודות לקב”ה עד בלי די על הזכות הנפלאה להיות שייכים לרבי שליט”א, להיות מהחסידים המאמינים והנאמנים לו.
כשאנו נמצאים היום, שמונה עשרה שנים אחרי ג’ תמוז ועודנו שרויים בגלות, ברגעים האחרונים של מצב ה’העלם והסתר’ – עלינו לדעת כי כל זה הוא כמשל האב המסתתר כדי לעורר אהבת הבן. יחד עם זאת עלינו לזעוק לקב”ה על האריכות המופלגה מידי של הזמן הזה, היה כבר מספיק שנים של העלם – הגיע הזמן להתגלות השלימה.
ביום הזה, עלינו להעלות בזיכרוננו את אותם מעמדים קדושים בשנת ה’תשנ”ג-ד כאשר עמדנו אל מול המלך שכמעט בכל יום יצא אל קהל החסידים למטרה אחת ויחידה: העידוד הנמרץ שהיה כרוך במאמצים אדירים לשירת והכרזת קבלת המלכות, ההכרזה שמוסיפה חיים במלך המשיח, ההכרזה המהווה את תמצית חיינו: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!
הכותב הוא משגיח ומשפיע בישיבת תות”ל המרכזית 770, ניו-יורק