אין ספק שמקומו של בחור או אברך חסידי, אינו בצבא. אך כאשר נסיבות החיים מביאות חסי

אין ספק שמקומו של בחור או אברך חסידי, אינו בצבא. אך כאשר נסיבות החיים מביאות חסיד חב”ד לצבא - הוא הופך להיות, או בעצם ממשיך להיות, שליח של הרבי מה”מ, להביא את דבר ה’ ודבר החסידות לעשרות ומאות הצעירים עמם הוא בקשר יומיומי * הרב שניאור זלמן בליניצקי משלוחי הרבי בחדרה והרב חיים ריבקין, שליח בראשון לציון, שניהם משרתים במילואים בגדודים קרביים, מספרים על השליחות בצבא, על הרפתקאות ואירועים מעניינים שבהם היו לפיד אור במחנה * שליחות בפקודה!

כורח נסיבות החיים מביא לא פעם אברכים חסידיים להתגייס לצבא ולהיות חלק ממצבת הלוחמים. האווירה בצבא אינה מתאימה כלל לאברך חסידי, ועל אחת כמה וכמה לבחור חסידי. למרות הגעתם של חסידי חב”ד למחנות צה”ל כדי לשמח בעיתות חג ומועד, לעשות ‘מבצעים’ עם חיילי צה”ל, הרי ששהות קבועה במקום אינה מתאימה לאורח החיים החסידי עליו חונך אברך מן המניין, בבית המדרש מול מושגים בחסידות, לימוד סוגיות בגמרא ובהלכה.

אלא שכאמור, כורח הנסיבות מביא לא פעם אברכים לשורות הצבא, וחב”דניק כמו חב”דניק, מבין כי הכל בהשגחה פרטית, ובכל מקום צריך למצוא את השליחות שאליה נשלח משמים, לתקן, לרומם ולקרב יהודים לחסידות. פעמים רבות מדובר בצעירים שאילולא השירות המשותף, לא ניתן יהיה להגיע אליהם ולהביא להם את המסרים של תורה וחסידות.

שליחות של בדיעבד - שעושים אותה ‘לכתחילה’

“זאת שליחות של בדיעבד, אך כשעושים אותה, עושים אותה באופן של לכתחילה”, אומר לנו אחד המרואיינים בכתבה, וכשהולכים בשליחות של הרבי, רואים הצלחה”.

ואיך מתקבל חסיד בין החבר’ה?

“החבר’ה מאוד מכבדים אותי ומשתדלים לסייע. הם מעריכים את העובדה שלמרות הקושי, אני כבר אבא לחמשה ילדים שמגיע לשירות מילואים ונמצא יחד איתם. כשמישהו יוצא לכמה שעות מהבסיס, הוא תמיד יחזור עם מצרכים בכשרות מהודרת בעבורי. אם לאחד החיילים תהיה שאלה ביהדות, הוא יודע שיש לו כתובת בפלוגה. אנחנו נמצאים בקשר גם מחוץ לצבא. כשסיפרתי להם על השליחות הקבועה שלי בחדרה, מיד הבינו שכל מציאותי בפלוגה אף היא שליחות”, אומר הרב שניאור זלמן בליניצקי, משלוחי הרבי בחדרה וחייל בגדוד המילואים הלוחם.

עמיתו שהתראיין אף הוא לכתבה ושירת בגולני, הוא השליח בשכונת אברמוביץ בראשון לציון הרב חיים ריבקין. כשסיים את שירותו הסדיר וסווג למילואים, ביקש להגיע לפלוגה בה משרתים חיילים הכי רחוקים משמירת תורה ומצוות.

הרב בליניצקי והרב ריבקין נמנים על גרעין לא גדול של חיילים חב”דיים המשרתים בשירות קרבי מלא והפכו להיות שלוחים בחייהם. השליחות, מסתבר, לא מסתכמת רק בשכונת שליחותם, אלא היא מגיעה איתם אל שירות המילואים.

איך הגעתם לשירות קרבי בצבא? מרבית חסידי חב”ד שמתגייסים אחרי החתונה, מגיעים ליחידות עורפיות או לכאלה המשתייכות לרבנות הצבאית?

חיים ריבקין התגייס לשירות צבאי בחטיבת גולני בגיל שמונה עשרה. אמנם באותם ימים הוא לא היה חסיד חב”ד בגלוי, והתחנך במוסדות של הציונות הדתית - אך מכיוון שנמנה על גזע חב”ד, בערה בו תמיד אש חב”דית.

“דווקא בשירות הצבאי התחלתי להיות חב”דניק כמו שצריך, שמירה על כשרויות המאכלים בצורה מדוקדקת, מקווה, עירוב. במקום שלוחמים אחרים מקבלים מרבותיהם היתרים להתפשר - אני אמון על ‘הפרוּם’ החב”די מקבל על עצמי קודם כל לקיים זאת בעצמי, אך גם לדאוג שהדברים ייעשו עבור כלל החיילים”.

ר’ שניאור בלניצקי שנולד וגדל בכפר חב”ד, התגייס אף הוא לגולני. “לא בהכרח הבנתי לאן אני מתגייס ובאיזה קשיים זה כרוך”, הוא אומר. “דווקא השירות הצבאי חידד אצלי עוד יותר את הערכים החב”דיים עליהם חונכתי וגדלתי. הקושי המנטאלי והפיזי אמנם היה קשה ובייחוד בחודשי הטירונות”.

ניסים בחזית

ספרו על השירות בסדיר, הרי שירתם בשירות קרבי, היו לכם במהלך השירות ניסים או השגחות פרטיות?

לדבריו של הרב בליניצקי, הניסים שהתרחשו איתו אישית ועם שאר הלוחמים בפלוגה, הם רבים, בפרט בתקופה שהוא וחבריו היו בדרום לבנון, בתקופה ש”לפני הבריחה”, כלשונו. “בשמונת החודשים האחרונים לפני הבריחה מלבנון, איישנו את מוצב ‘ריחן’ שנמצא כעשרים ושלושה קילומטר מהגבול. היו אלו חודשים בלתי נסבלים. הרגשנו ממש ברווזים במטווח. החיזבאללה טיווח אותנו ועל כל ירי תגובה שלנו היה צריך לקבל אישור מראש הממשלה. עד היום כשאני שומע טריקת דלת ברזל, אני נדרך.

“כשהיציאה מחדר השינה למטבח ומשם לבור הפיקוד מהווה סכנת חיים, שכן מרגמות נופלות כל הזמן בסביבה, ניתן לשער לבד כמה ניסים חווינו. תמיד היינו יוצאים מחדר לחדר בבודדים, חייל אחר חייל ולא ביחד, כדי שאם מישהו יפגע, יהיה זה אחד ולא כמה. באחת ההזדמנויות של המרוץ הזה, היינו שלושה חיילים. הראשון והשני עברו, ואני הייתי צריך להיות השלישי, אלא שאז אחד החיילים צעק בכאב, והבנו שנפגע. הוא נפצע קשה. ראינו במצלמות את המחבלים מתצפתים עלינו אך לא היה מה לעשות.

“החיים במוצבים לפני הבריחה היו בלתי נסבלים. פעם אחת היינו במארב והבחנו במחבלים וביקשנו להוציא טנק שירה וישמיד אותם, אלא שהתשובה הייתה שלילית. ההוראה הייתה לשוב למוצב ‘תחת אש’ ו’בסכנת חיים’… רק בנס יצאתי בלי פגע”.

הרב בליניצקי מספר גם על ניסים מסוג אחר שחווה במהלך שירות המילואים במהלך מבצע ‘חומת מגן’. “הגענו עם מסוק למנחת באזור גוש עציון ליד בית לחם, ומשם היינו צריכים להתנייד רגלית אל היעד שהיה מבנה של החמאס. התוכנית הייתה לפרוץ לשם בשעת בוקר מוקדמת. באמצע הדרך מפקד הפלוגה הורה לי ‘שכב’. הייתי הקַשר שלו. נשכבתי מיד ואחרינו כל החיילים. מסתבר שהוא ראה במשקפת דמויות חמושות הולכות במרחק רב. הצלפים של הפלוגה כוונו אש ורק חיכו לפקודה לירות, אלא שהיה צריך לקבל אישור ממפקד החטיבה. מפקד החטיבה נתן אישור, אך המ”פ שלנו היה זהיר יותר וביקש לקבל אישור גם מדרג המפקדה של האזור. רק אז נודע שהייתה שם פעילות של כוחות הביטחון שלנו שטעו בניווט. כדי לזהות אותם סופית, ביקשו מהם לשבת, והם התיישבו. ביקשו מהם לעמוד והם נעמדו. או אז הבנו שזה אכן הם. כפסע היינו לפני פתיחת ירי וחיסול חיילים שלנו”.

 

באתי במטרה לשנות!

אתם שלוחים בחיי היום יום שמבקשים להשפיע על אנשים ולקרבם לתורה ומצוות, איך זה נעשה במסגרת הצבאית?

בפיו של הרב חיים ריבקין דוגמאות רבות, והוא בורר בשבילנו אחת מהימים שבהם היה חייל בשירות סדיר. “במהלך השירות הוצבנו לתעסוקה מבצעית במוצב בהר דוב. שמתי לב, שבניגוד לבסיסים רגילים, אין בו עירוב, וביקשתי שיקימו בו עירוב. הגורמים הרלוונטיים דחו את בקשתיי בטענה שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, ובכלל, אין זמן להתעסקות עם עירוב במוצב קדמי. טענתי מנגד, האם כשאלופים מגיעים למוצב לביקור, החיילים מגויסים לצבוע אבנים ולנקות חדרים במשך שעות, וכאן אי–אפשר להתגייס בתוך כמה שעות כדי להקים ערוב?

“החלטתי שאני את המשימה נוטל על כתפיי. ברגע הפנוי שהיה לי, במקום לנוח הקפתי את המוצב בחוט. הבעיה הייתה בעיקר לשים חוט מעל השער בו עוברים הרכבים הצבאיים הכבדים עם האנטנות הגבוהות. בכל פעם שהיה עובר שם רכב כזה, האנטנה הייתה קורעת את העירוב והייתי צריך לקשור אותו שוב. פעם הגיעו חבר’ה של חיל התחזוקה לבסיס כדי לבצע תיקונים בגדר המערכת וביקשתי מהם להלחים את חוט הערוב בצורה חזקה. הם הסכימו ועשו זאת, אך בפעם הבאה שעבר שם רכב צבאי האנטנה שלו נשברה.

“הגורמים המוסמכים התחילו לעשות תחקיר מי חיבר את החוטים הללו. כשהבינו שמדובר באנשי התחזוקה, לא בדקו יותר מדוע ולמה, והגיעו למסקנה שכנראה היה מדובר בהוראה מגבוה לחוט שצריכים אותו. במקום להוריד את החוט, הביאו טרקטורים שחפרו באדמה עד לעומק שמכוניות צבאיות עם אנטנות יוכלו לעבור בנקל”…

עם השחרור מהשירות הסדיר שובץ הרב ריבקין לשירות מילואים. הוא היה צריך לבחור לאיזה פלוגה יצטרף. “המפקד חשב שאני ארצה להצטרף לפלוגה של בני ישיבות אך הופתע לשמוע שאני מבקש להצטרף לפלוגה של הקיבוצניקים והחבר’ה שהם הכי רחוקים מתורה ומצוות. ‘מה קרה ריבקין? חזרת בשאלה?’ שאל, ואני עניתי לו, ‘לא, הם עוד יחזרו בתשובה’. ובאמת בפעמים הראשונות היה לא קל, לא היו שם מנייני תפילה, לא היה אוכל כשר, הדיבורים לא התאימו לחסיד, אך הרגשתי שאני בשליחות”.

הרב ריבקין הגיע במטרה לשנות, והוא אכן שינה. כיום הפלוגה שבחר, נראית אחרת לגמרי. “הפעולה הראשונה שעשיתי בפלוגה הייתה התוועדות י”ט בכסלו. כשנודע לי כי ביום הזה אהיה במוצב אי–שם ליד רמאללה, בלי התוועדות ובלי חברים חסידים, הצטערתי ואפילו קיבלתי אישור ממפקד הפלוגה שהיה שייך לציונות הדתית והבין את הצורך לנסוע לכפר חב”ד. כבר בדרך הכאתי על חטא, ‘אני הרי נמצא בשליחות’. בו במקום קניתי ‘משקה’ ושבתי להתוועד עם החיילים…

“בשלב מסוים הצטרף אלינו סגן המפקד, שאמנם לא אהב את הרעיון שיש אלכוהול, אך לאחר מכן הצטרף להתוועדות. הבחור הזה לאחר שירותו הצבאי, טייל ארוכות במזרח והתחבר לבתי חב”ד. ואז בהתוועדות, סיפר לבני הקיבוצים בהתלהבות על פעילותם של השלוחים למען עם ישראל.

“כמה ימים אחר–כך, בחנוכה הגעתי עם ילדיי ואשתי למוצב עם חנוכייה גדולה וסופגניות ועשינו הדלקה מרכזית. אנשים שם הביטו עלי עד אז במחשבה שהבחור הזה ‘לא נורמלי’ אך הדלקה זו שברה את הקרח, וכשעשיתי מניין בשבת הקרובה, ביקשתי שיבואו להשלים מניין. ואכן, הגיעו חיילים רבים שלא ראו סידור מימיהם”.

הדפסת התניא
שהקפיצה את המפקד

במהלך שירות מילואים אחר במוצב ליד היישוב נחליאל, דאג הרב ריבקין להדפסת ספר התניא, הדפסה שהצילה את המוצב מפינוי. “החליטו שעלינו לפנות את המוצב מתוך שיקולים מדיניים. לידו היה באר מים שהייתי טובל בו מדי בוקר. התקשרתי אפוא אל הרב עזר מהדפסות התניא וביקשתי ממנו לארגן הדפסה בגבעה הסמוכה. הוא קיבל את המימון מהרב זייאנץ, ואל מעמד ההדפסה הוזמנו תושבים מנחליאל ומהיישובים הסמוכים. מפקד המוצב לא אהב את הרעיון, ולו בגלל שבואם של אזרחים אילץ אותו לאבטח אותם, ולא היה לו רצון לכך.

בשלב מסוים נודע למפקד שמארגן הטקס אינו אלא חיים ריבקין. “סקרן ביותר ניגש אליי המפקד לברר אם יש לי בן משפחה ביישובי האזור ושמו כשמי. הוא היה המום כשהבין שאני הוא שארגנתי את האירוע. ‘השתגעת?’ צעק, ‘אתה עכשיו חייל לא מתנחל!’ ‘אני אמנם חייל’, עניתי לו ‘חייל המבצע את כל הפקודות, אך הדפסת תניא זה דבר חשוב’. באותו היום הודפסו ספרי תניא בשני מקומות - ביד יאיר ובחורש ירון. כל חייל במוצב זכה לקבל עותק מספר התניא”.

הרב ריבקין משתף אותנו בקוריוז נוסף:

“כמה חודשים לפני הגירוש, נקראנו לשירות מילואים במוצב ליד קיבוץ סופה בדרום. כשחב”דניק מתפלל, אז הוא מתפלל, אך בזמן בין שמירה לשמירה לא היה לי זמן להתפלל עם כל השיעורים הנלווים. היו פעמיים שהייתי עולה עם התפילין לעמדת שמירה, אך זה הכעיס את המפקד. אני טענתי שהתפילין מסייעות בשמירה והוא גיחך וטען שהרובה הוא מסייע לשומר. לבסוף החלטנו לשאול את הערבים שעברו במחסום. הוא שאל אותם וקיבל תשובה מדהימה, ‘הדה מז’נון’ (אתה טיפש), אמרו לו, ‘איתו לא מתעסקים’, אמרו והצביעו עלי… המפקד שמע את זה, הופתע, ומאז נחה דעתו”.

הרב ריבקין מספר בהתרגשות גדולה איך לראשונה יסד בית כנסת בקיבוץ ארז הסמוך לרצועת עזה. “במבצע האחרון בעזה הקפיצו אותנו לפני שבת לקיבוץ ארז, הבנתי שאנחנו אמורים לשהות במרחבי הקיבוץ. לא יכולתי להשלים עם זה שלא יהיה לי מניין וספר תורה. מיד התקשרתי לידידי הרב ישראל בוקובזה מניידות חב”ד, השגתי את כל האישורים, והוא הגיע עם הטנק להיות בשבת בסמוך אלינו. כשספר התורה הגיע מבית חב”ד בשדרות, הודענו חיש מהר בכל האזור שנפתח במקום בית כנסת.

“חשבנו שלאחר מאמץ נצליח איכשהו להשלים מניין, אך המציאות הייתה מדהימה. בליל שבת נכנסו כוחות צה”ל לעזה, ומאות מלוחמי הנח”ל לפני כניסתם עברו דרכינו והשתתפו בתפילה. זה היה קידוש ה’ עצום. חיילים בני קיבוצים, עולים חדשים, כולם התפללו יחד בדביקות. זו הייתה קבלת שבת שלא אשכח כל חיי”.  

שיחות על אמונה ויהדות

הרב בליניצקי אף הוא מספר על שיחות רבות עם לוחמים על אמונה ויהדות. לדבריו, בשירות הסדיר זה היה יותר מורכב וקשה, אך בשירות המילואים, כל שירות שלו זה ‘מבצעים’ בכל המובנים. פיו שופע סיפורים: “אם רוצים להשפיע על אחרים, צריכים להיות מחוברים אליהם. החיילים יודעים כשאני באמצע ללמוד חת”ת ורמב”ם, לא מפריעים לי. אך בשעות הפנאי אני משחק איתם, משוחח ומקשיב להם ולא מתנתק. אני זוכר את השיחה הראשונה שלי כשעליתי לשמירה יחד עם חייל שהגדיר את עצמו ‘אתאיסט’. לא ויתרתי לו והרבצתי בו אמונה אך בלבביות. עם הזמן הפכנו לידידים טובים. נראה לי שמהדעות האתאיסטיות שלו הוא כבר נפרד לעולמים. בשלב מסוים הוא קצת כעס עלי כי נראה היה ששברתי לו את השקפת עולמו אותה גיבש במשך שנים ארוכות.

“פעם אחרת זכיתי לעשות ‘בר מצווה’ עם שני חיילים ולהוציא אותם מדין ‘קרקפתא’. בלי השירות הצבאי שלי, מי יודע אם החבר’ה הללו היו מניחים אי פעם תפילין בחייהם. אחד מהם, מתגורר באחד מיישובי השרון, גדל בבית רחוק מאוד מיהדות. כשדיברתי איתו על הנחת תפילין, הוא ניסה להבהיל אותי וסיפר עד כמה הוא רחוק מדרך התורה. ‘אכלתי נבלות וטריפות, אתה בטוח שה’ רוצה שאני אניח תפילין?’ ניסה להתריס, אך אני לא ויתרתי לו.

“פעם, כשהיינו בגזרת הדרום ונכנסנו לחדר ממוגן, ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לו, ‘כעת זה רגע טוב, האם תרצה להניח תפילין?’ הוא ענה בחיוב ובתוך רגעים ספורים התפילין היו מונחות עליו והוא אמר ‘שמע ישראל’. כשהיו לי מחשבות להשתחרר משירות המילואים, החייל הזה התחנן אלי להישאר ומאז הפכנו לידידים קרובים.

“החייל השני היה ‘תינוק שנשבה’ שנולד וגדל באחד מיישובי הערבה. ביישוב שלו לא היה אפילו בית הכנסת והוריו לא ראו בהנחת תפילין עניין חשוב, אך גם לא הייתה לו התנגדות כמו הקודם. פעם היינו באימון בבסיס צאלים בנגב, באמצע המדבר עם אוהלים ושקי שינה. בהפסקה שבין האימונים פתחתי במבצע תפילין. כשהגעתי אליו, אמר לי שהוא אינו יודע איך להניח מכיוון שמעולם לא הניח, ‘תזכה אותי ותזכה אתה במצווה’, אמרתי לו והוא הסכים. הנחתי לו תפילין והוא לראשונה בחייו קרא ‘שמע ישראל’ בהתרגשות רבה. חשבתי אחר–כך מי יודע איזה ניצוצות ביררנו עם הבחור הזה כך באמצע המדבר הלוהט”.

כל קושי = אתגר

אתם מספרים שניכם על עשייה ברוכה, אני בטוח שישנם גם קשיים, מה הם הקשיים שבכל זאת מעיקים במהלך השירות?

הרב ריבקין אומר כי הוא לא נתקל בקשיים מיוחדים, “כשהולכים עם הכוחות של הרבי, כל קושי הופך להיות אתגר”, הוא אומר, “ובכל זאת אם יש קושי, הוא נמצא בכך שלא תמיד דרג הפיקוד מבין את אורח החיים החב”די. אני נזכר בסדר פסח שנערך בפיקוד צפון, מי שהגיע לחגוג איתנו היה אלוף פיקוד צפון באותם ימים גבי אשכנזי. קודם לכן לימדתי את חיילי הפלוגה לשיר את ‘אידאלאך שרייט עד מתי?’ באמצע ליל הסדר פצחו כל הלוחמים בשיר הזה. החיילים ניגנו במבטא אידישאי. מי שליווה את ‘הסדר’ היה אחד מרבני הפיקוד שהכיר את הניגון, והוא שאל את המפקדים אם הם יודעים מה החיילים מנגנים? כשענו בשלילה, סיפר להם שהחיילים שרים על אריכות הגלות ומבקשים ‘עד מתי’? המפקדים ביררו, וכשהבינו שאני זה שלימדתי את השיר, נענשתי בריתוק. אותו פסח היה קשה לי במיוחד, כמעט ולא אכלתי כלום. אותו רב ריחם עלי ודאג שיסירו ממני את הריתוק ונסעתי הביתה”.  

גם הרב בליניצקי מספר על קשיים רבים, אך אומר שניתן בקלות להתגבר עליהם ומחמיא לפיקוד על רצונם הטוב לסייע. “אני זוכר כששירתי בשבתות בנצרים, אז בתור חייל חב”דניק, למרות שהרבנות מתירה לחלל שבת בצרכים מבצעיים, אתה משתדל כמה שפחות לחלל שבת, יחד עם זאת אתה לא רוצה שבגלל החומרות שלך חיילים אחרים יחללו שבת. לכן, לפני שבת הייתי משקיע רבות לבדוק איפה אני חייב לחלל שבת ואיפה לא. למשל, כשהייתי צריך להגיע מהבסיס לעמדת שמירה, במקום לנסוע בג’יפ העדפתי לצאת מוקדם יותר ולצעוד ברגל. כדי שאף אחד לא ידאג לי, הודעתי על כך מראש למפקדים.

“בעתות מלחמה הקושי הגדול הוא למצוא זמן להניח תפילין ולהתפלל. במבצע האחרון בעזה היינו בין שני גדודי המילואים היחידים שנכנסו לתוך עזה. לפני היציאה התקשרתי אל הרב אשכנזי ע”ה ושאלתי על הנחת תפילין ועוד שאלות כדי לדעת מה לעשות. בעוד שחיילים דתיים אחרים שאלו את רבניהם והם פטרו אותם מכל מצווה בשל העיסוק במצווה של הצלת נפשות, אני הקפדתי להניח תפילין מדי יום ולהגיד ‘שמע ישראל’ כאשר את התפילה אמרתי בנפרד. החיילים, יודעים שחב”דניקים הם דתיים מזן אחר, לא נבדלים מהם אך יחד עם זאת אדוקים יותר, וזה בהחלט משפיע יותר”.

במבצע ‘חומת מגן’ היה לו קשה ביותר, שכן המבצע היה בעיצומו של חג הפסח, החג בו חסיד חב”ד נזהר אף בקוצו של יו”ד. “היו ימים שהייתי ממש רעב. מבוקר ועד ערב אכלתי רק מצות. חיילים דתיים מסביבי אמרו לי שמדובר בפיקוח נפש, אך לא יכולתי לשמוע להם. גם בתשעה באב האחרון, בעיצומו של אימון בצאלים, היו חיילים דתיים שאכלו, אך אני התעקשתי להתאמן ולצום גם יחד. זה אמנם היה קשה, חזרתי מותש, אך לא חשבתי לרגע להכניס לפה דבר מאכל בתשעה באב”.    

הרב בליניצקי נזכר בקושי מסוג אחר שהיה לו במבצע האחרון ‘עופרת יצוקה’. “גייסו אותי כמה ימים לפני החתונה של אחותי, ולא ידעתי אם אוכל להשתתף בחתונה. ביום החתונה ביקשו מאתנו המפקדים להפקיד בידיהם את כל הטלפונים הסלולאריים והודיעו לנו שבאותו הלילה אנו עתידים להיכנס לעזה. לפני שנתתי להם את המכשיר הסלולארי, התקשרתי לאחותי ואיחלתי לה ‘מזל טוב’ וחיים מאושרים, והצטערתי שלא אוכל להשתתף בחתונתה. לפני הכניסה הגענו ל’שטח הכינוס’, השעה הייתה שמונה בערב, והמפקד ניגש אלי, הורה לי לעלות ל’אכזרית’ ואומר לי ‘סע לחתונה’.

“הזמן שלפניי היה קצוב עד לכניסה לעזה. נסעתי לחתונה בכפר חב”ד עם המדים, עם צבעי ההסוואה, ועם האפוד והקסדה… היה זה מחזה סוריאליסטי. רגע אחד בתוך תדרוכים צבאיים לפני כניסה לעזה, ורגע שני רוקד בחתונה חסידית בכפר חב”ד. כששבתי למחרת לשטח הכינוס, כבר נכנסתי עם הכוחות פנימה”.

 

להיות איתנים בשליחות

מה סוד ההצלחה ברוח החב”דית שבמסגרתה אפשר גם להצליח להתחבב על החברים הלוחמים, וגם לא לוותר על קוצו של יוד?

ר’ חיים ריבקין מסביר שאין כאן סודות גדולים, שכן על–כך מתחנך כל בחור חב”דניק, וכפי שבוודאי ישיב שליח על השאלה, מה סוד שליחותו, התשובה היא לדבריו תמהיל של החינוך החב”די וההבנה הפנימית שהולכים בשליחותו של הרבי. “אספר לך אפיזודה מעניינת. כשהיינו בשירות האחרון מול עזה, העלו אותי לסיור במשך שמונה שעות עם הרבש”ץ של היישוב נתיב העשרה. אותו בחור מספר לי כבר בתחילת הנסיעה שהוא מדבר עם נשמות ומקבל תשדורות.

“כיוון שהיה עלי לנסוע איתו שמונה שעות, לא רציתי מיד בתחילת הנסיעה לפתוח איתו בוויכוח והקשבתי. ככל שחולף הזמן, הוא החל לנדב עלי עוד ועוד פרטים. מספר לי שיש לי ארבעה ילדים, ובהמשך אומר לי שקיבל תשדורת שלבת הגדולה שלי קוראים ‘חנה’. ואז המשיך לספר לי שהוא רואה אותי על מנוף גדול ולפיד של אש בידיי, ואז הוא שאל אותי מה עשיתי לאחרונה על מנוף. התחלתי להסתקרן ממה שהוא אומר, שכן תקופה קודם לכן בניתי את החנוכייה הגדולה בראשון לציון (ראה את הסיפור באריכות בגיליון 1005), וסברתי שהוא מתכוון לזה, אך עדיין לא האמנתי לו. חשבתי שהוא עשה חיפוש ב’גוגל’ הגיע לאתר שלנו ומשם ינק את המידע על אודותיי.

“חלפו עוד כמה שעות ואז הבחור הזה אומר לי ‘אני רואה אותך נופל לבור מים, יוצא ומתלבש מדי בוקר, זה לא מקווה, זה בור’. התחלתי להתפלא. זה כבר לא כתוב באף אתר של בית חב”ד, ובאמת, כפי שסיפרתי, באחת הפעמים שעשיתי מילואים, היה במקום בור מים בו הייתי טובל. ‘אתה מניח תפילין?’ שאלתי אותו. הוא השיב כי פעם הניח אך הפסיק. ‘אם יש לך כאלו כוחות ואתה לא משתמש בזה בקדושה לסייע לעם ישראל, זה לא שווה כלום’, אמרתי לו. התחלתי לשכנעו להניח תפילין.

“‘אתה רוצה לדעת את העתיד שלך?’ שאל אותי. ‘תקשיב’, עניתי לו, ‘הידיעות שלך עלי לא עושות עלי כל רושם. לנו יש רבי וממנו אנחנו יודעים את העתיד להיות, וזהו בואה של הגאולה. כדי שזה יקרה, אתה צריך להניח תפילין’. לקראת סוף הסיור שחרר האיש צחוק גדול וסיפר לי שהוא לא נביא ולא חוזה בכוכבים, החברים בפלוגה אמרו לו, ‘אתה רוצה שריבקין לא ישגע אותך בענייני תורה ומצוות? תעשה לו תרגיל’, והם אלו שנידבו לו את כל המידע עלי. זה היה משעשע, צחקתי איתו יחד, אך התעקשתי שיניח תפילין…

“לא אשכח את המחזה הזה. עמדנו מול עזה בעלות השחר, הוא אמר לי ‘תראה, אם למרות כל מה ששמעת ממני זה לא הזיז את האמונה שלך ברבי שלך ובשליחות שלך, כנראה שאתם עשויים מחומרים לא אנושיים’. הוא הסכים להניח תפילין ועשה זאת בחפץ לב, ואף הוציא ‘פנקס צ’קים’ והרים תרומה יפה לפעילות של בית חב”ד בראשון לציון.

“וזו התשובה לשאלתך ‘מה סוד ההצלחה?’ - להיות איתנים בשליחות ולא להתפעל מכלום. אנשים מתחברים למי שעומד על האידיאלים שלו”.

הרב בליניצקי מזדהה עם דבריו של הרב ריבקין, ומוסיף שלטעמו צריך קודם כל להיות חייל טוב. “הגדוד שלנו הוא גדוד איכותי מאוד שזכה לתעודות הוקרה רבות. אני אישית זכיתי לשני אותות הצטיינות בשירות המילואים - בפעם הראשונה כאשר יצאנו לפעילות בגבול מצרים, ובמהלך תצפית זיהיתי תצפית של אנשי דעא”ש משטח סיני. העברתי את המידע לגורמים הרלוונטיים והעניין טופל. על כך זכיתי לאות הצטיינות. וכן קיבלתי לגבי פעילות נוספת בגבול המצרי, שלא כאן המקום להרחיב עליה. כאשר חבריך לפלוגה רואים שאתה בחור רציני, אתה הופך לכתובת.

“למרות הקשיים אני תמיד משתדל לבצע מחויבויות ולעשות הכל על הצד הטוב ביותר, כי כשאני נמצא במילואים בברכת הרבי, מונחת על כתפיי אחריות גדולה.

“לאחר שנולדו לנו ארבעה ילדים, ולאשתי היה קשה מאוד עם ההיעדרות שלי במשך חודש מהבית בכל שנה, כתבתי לרבי וביקשתי להשתחרר מעול המילואים - תשובת הרבי הייתה להמשיך בשליחות וזה יהיה לתועלת גם לטווח הארוך וגם לטווח הקצר, גם לפרט וגם לכלל. מאז שקיבלתי את התשובה הזאת, אני מתאמץ יותר לארגן מניני תפילה, לעשות מבצע תפילין ובסעודות שבת לחזור על נקודות משיחותיו של הרבי”.

 

היכולת להשפיע

לסיום?

הרב ריבקין מספר על היכולת להשפיע. “הגדוד שלי הוא אמנם גדוד עם מעט אנשים דתיים, אך יש בו חבר’ה איכותיים מאד. יש אצלנו מורים ופרויקטורים, חבר’ה דעתניים. לא פעם מתפתחים דיונים על דת ואמונה, הם למדו ויודעים משהו ומצטטים כל הזמן מאנשי רוח ציוניים. אני תמיד מגיע לשירות הצבאי עם חת”ת ורמב”ם ביד, ומשם אני מצטט להם נקודות משיחות הרבי. בשירות האחרון שלי, כאשר ניטש ויכוח, אמר להם המפקד, ‘תראו את הבחור הזה’, בהתכוונו אלי, ‘הולך עם האמונה שלו ביד, סוחב אותה לכל מקום, אתם מצטטים מאנשים שאפילו את ספריהם אין לכם’.

“בפעם אחרת ישבו כמה חבר’ה, ומכיוון שהייתה אווירה משוחררת, הם דיברו דיבורים לא מתאימים. אחד החיילים נזף בהם: תראו מה זה; אתם מחנכים בישראל, האם תעזו כך לדבר לפני התלמידים שלכם? רגע אחד אתם לא בעמדת השפעה ותראו איך אתם מתנהגים, והנה חיים ריבקין נמצא הרחק ממקום שליחותו, ולמרות זאת הוא תמיד מתנהג כשורה, זה סימן שהאמת אצלו. הבנתי אז עוד יותר עד כמה חסיד הוא דוגמה חיה, וזה משהו שאנחנו צריכים להפנים. אם אתה רוצה להשפיע, תהיה נר להאיר; שליח הוא שליח בכל מקום שבו הוא נמצא”.

הרב בליניצקי מספר שהעובדה שעשה צבא, מסייעת לו מאוד בשליחות האזרחית בחדרה. לא פעם כשאנשים מעירים לו שילך לצבא, הוא מבהיר להם שלא בהכרח ששירתו שירות משמעותי כפי שהוא שירת. אך למרות זאת הוא מסייג שצבא זהו לא מקום לבחור חב”דניק, וכי ניתן להפיץ את המעיינות גם במסגרות אחרות. “יש לי ויכוחים רבים בעניין הזה בייחוד עם חיילים בני הציונות הדתית שרואים במדינה ובמוסדותיה ערך מקודש. להערכתי אנשים מתחילים להבין את טעותם הגדולה ועד כמה הרבי מלך המשיח צודק בכל, ודבר מדבריו לא נפל”.