עומדים אנו בערב שבת–שירה, כאשר בדבר–מלכות מורה הרבי שעיקר ההדגשה כעת צריכה להיות

עומדים אנו בערב שבת–שירה, כאשר בדבר–מלכות מורה הרבי שעיקר ההדגשה כעת צריכה להיות לא (רק) על זעקת “עד מתי”, אלא בעיקר על השירה והשמחה הגדולה מהעובדה שתיכף ומיד ממש רואים גם בעיני בשר את הגאולה האמיתית והשלימה  • אידן, טאנצן!

באמונה וביטחון בה’, ישנן דרגות רבות. קודם כל יהודי מאמין באמונה שלימה, גם אם קשה לו מאד, כי הכל ממש בא מאת ה’, ו”מאתו (יתברך) לא תצא הרעות” ו”אין רע יורד מלמעלה”. ובוודאי כל מה שקורה עמו, הרי זה בהשגחה פרטית ובכוונה מיוחדת מאת ה’, ואין זה אלא לטובתו, “גם זו לטובה” גם אם עדיין זה לא נראה כך, ולפעמים אפילו נדמה שזה להיפך ממש.

וכך גם מבואר באריכות באגרת הקודש בתניא (סימן י”א) “להשכילך בינה” שעצם אמונה זו מגלה את הפנימיות ופועלת שאכן הכל יהיה טוב גם בגלוי, בטוב הנראה והנגלה.

לאחר מכן נדרשת מיהודי דרגא גבוהה יותר; לא זו בלבד שעליו להכיר ולדעת שבאמת ובפנימיות הכל ממש בא מאת ה’ והכל לטובה, אלא יותר מזה - עליו להיות בטוח בביטחון גמור, ללא שום צל של ספק שהקב”ה אכן ייתן לו את הכל בטוב הנראה והנגלה דווקא, באופן שהוא אכן יראה ויכיר בפשטות ממש כי זוהי אכן טובתו הפשוטה והגשמית. שזוהי עבודה קשה עוד יותר, להיות סמוך ובטוח לגמרי על ה’, שרק עליו יש לסמוך ולבטוח. וכפתגם הצמח צדק המפורסם “טראכט גוט - וועט זיין גוט” (חשוב טוב - יהיה טוב). אלא שביטחון זה צריך להיות  אכן בטחון אמיתי, גמור ומוחלט. לא באופן “כשהוא בוטח בה’ אך נפשו מרה עליו, והוא עצב ותוגה חרישית נסוכה על פניו”, אלא להיות בטוח “בבטחון הגמור בה’ לפי שיטת מורנו הבעל שם טוב נ”ע.

“כי הבוטח בה’ בבטחון גמור אין מצבו הלא טוב או חס ושלום גם הרע צריך לנגוע ללבו לצערו ומה גם לעגמו, אלא צריך לעשות כל מה שביכולתו לעשות על פי התורה והשכל האנושי, ולבטוח בה’ ולא להיות אפילו בספק ספיקא כי יעזרהו השם יתברך”.

ועם זאת שהביטחון צריך להיות אכן בטחון אמיתי, חשוב מאד גם לזכור שההבדל בין ביטחון אמיתי בה’ לבין הפקרות, הוא גבול דק וקשה להבחין ביניהם.

אחד ההבדלים העיקריים ביניהם הוא אם האדם מוכן לשם כך לסכן את עצמו, או שהוא סומך על הקב”ה ולשם כך הוא מוכן “להקריב” את הזולת. נקודה חשובה נוספת: “שהנהגתו עתה לא תסתור בטחונו בהשם, כי לא ייתכן לבטוח בה’ וביחד עם זה להיות “ממרה אותו” … כדי שיהיה הבורא מסכים לו במה שהוא בוטח עליו”. (לקוטי שיחות חלק לו, שיחה א לפרשת שמות, הערה 35). אך כאשר הביטחון הוא אכן כראוי, והוא אמיתי ומוחלט, אזי אין שום ספק שאכן יהיה לו טוב גם בפשטות ממש, בטוב הנראה והנגלה.

לדעת לשיר עוד לפני הזמן

גם בגודל ובעוצמת הביטחון בה’ ישנן כמובן כמה דרגות. שהרי בדרך כלל נדרש האדם לעשות כל התלוי בו בדרך הטבע, וביחד עם זה לבטוח בה’. אך לפעמים ישנו מצב בו נדרשת ממנו הנהגה שלמעלה מהטבע לגמרי, ללא חשבונות. וכפי שכותב כ”ק אדמו”ר (הרש”ב) נ”ע בהמשך תער”ב (חלק א’ עמוד קנו) “ויש כמה דברים שהאדם צריך להניח על הנהגת ה’ לבדו ושלא לעשות שום דבר כי אם לבטוח בה’ שבטח יעזור השם יתברך בדרך סיבה כו’ (וכאשר רואין שההנהגה צריכה להיות באופן כזה, אין זה בכלל סומכין על הנס כו’). ועל זה נאמר תמים תהיה, כי לזה צריך תמימות יותר, היינו ביטול לגמרי למעלה ממה שנראה לעין השכל האנושי כו’”.

ומעניין מה שהרבי הרש”ב מציין במאמר אחר (ד”ה “ובבואה לפני המלך תרנ”ד”): “ראיתי בשם אחד מהגדולים, מי שיש לו צרה גדולה רחמנא ליצלן, צריך לבטוח בה’, והיינו שלא יתפלל על זה ולא יעשה שום דבר כמו הילוך למקווה וכדומה כי אם לבטוח בה’ כו’. ויש לומר שזהו עניין שתיקה שהוא ביטול גדול (א שטארקער אוועקלייג)”. אבל כאמור, בדרך כלל הסדר הוא לא כך, אלא צריך לעשות כל האפשר בדרך הטבע, ולהתפלל ולבקש מה’, ויחד עם זה לבטוח בה’ בביטחון גמור ומוחלט.

ושלימות הבטחון הוא כפי שהיה אצל חזקיהו המלך. שסנחריב הקיף את ירושלים באלפי אלפי חיילים, ובדרך הטבע לא היה סיכוי, ולו הקלוש ביותר, להינצל. ואז אמר חזקיהו אל ה’ שאין לו כח לעשות מאומה, אלא “אני ישן על מטתי” והוא בטוח בביטחון גמור בה’ כי יביא את הישועה. שזוהי לכאורה דרגת הבטחון הנ”ל שאינו עושה מאומה כי הוא סמוך ובטוח לגמרי על ה’.

ולמרות כל זה אומרת הגמרא ש”ביקש הקב”ה לעשות חזקיהו משיח … אמרה מדת הדין לפני הקב”ה … חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו (שניצל מסנחריב ונתרפא מחליו) ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח?” (ומכאן מסיק הרבי שליט”א (בדבר–מלכות וישב) שהעיסוק בסיפור ופרסום הניסים שקורים בזמננו, ואמירת שירה והודיה עליהם נוגע להבאת הגאולה האמיתית והשלימה, ולכן נחוץ ונוגע ביותר לעסוק בהם במיוחד עתה).

שואל השל”ה הקדוש (תורה שבכתב, פרשת בשלח): מה זאת אומרת שחזקיה לא אמר שירה על הניסים? והרי מפורש בתנ”ך (ישעיהו לח, ט) שהוא כן אמר שירה, ומפורש אפילו נוסח השירה שלו “מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו. אני אמרתי בדמי ימי אלכה … ה’ להושיעני ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית ה’ “?!

ומפרש השל”ה, שחזקיהו אמנם אמר שירה, אבל זאת רק כאשר הנס כבר אירע, לאחר שניצל מסנחריב ונתרפא מחליו. אבל לפני כן, כאשר היה במצב של סכנה נוראה, הוא אמנם בטח בה’ בביטחון גמור ומוחלט, אבל שירה עדיין לא היה יכול לומר כל זמן שלא אירע עדיין הנס בפועל. ולכן, אומר השל”ה, הוא לא זכה להיות משיח.

כך מפרש השל”ה שם גם מאמר חז”ל נוסף אודות המלאכים שביקשו לומר שירה כאשר המצרים טבעו בים, אמר להם הקב”ה “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”?! והשל”ה מפרש שהטענה אליהם הייתה: עכשיו נזכרתם לומר שירה, כאשר הנס כבר בגלוי והמצרים טובעים בים?! הי’ עליכם לומר שירה קודם, כאשר הכל היה נראה חסר תקווה לחלוטין. כשהמצרים מאחור, הים מלפנים, ואין שום סיכוי להינצל - אז הייתם צריכים לומר שירה, להלל ולשבח על הנס שבוודאי יקרה!

וזהו שנאמר, מסיים השל”ה, “שירו לה’ שיר חדש”. והרי ידוע מה שכתוב במכילתא, שכל השירות שלפני הגאולה הן בבחינת “שירה חדשה” לשון נקבה. כשם שהנקבה יש לה צער לידה, כך יש עוד צער גלות נוספת אחרי גאולות אלו. ואילו “שיר חדש” לשון זכר, הוא השיר של הגאולה האמיתית והשלימה שאין אחריה גלות, כשם שהזכר אין לו צער לידה. וכוונת הפסוק שישראל ישירו לה’ את שיר הגאולה עוד ברגעים שנראה הכל הפוך. כי הביטחון בה’ יהיה כל כך מוחלט, עד שלא זו בלבד שישנים במנוחה ובשלווה, אלא מתחילים כבר לשיר לה’ “שיר חדש”, את שיר הגאולה. וזה עצמו יביא אכן את הגאולה בפועל ממש.

אז? עכשיו!

עומדים אנו בערב שבת–שירה, כאשר בדבר–מלכות מורה הרבי שעיקר ההדגשה כעת צריכה להיות לא (רק) על זעקת “עד מתי?!” מתוך כאב וצער, אלא בעיקר על השירה והשמחה הגדולה מהעובדה שתיכף ומיד ממש רואים גם בעיני בשר את הגאולה האמיתית והשלימה. ובמיוחד נשי ובנות ישראל, שמתחילות כבר בשירה ובשמחה על הגאולה, ועד שמכינות לשם כך תופים, ויוצאות בריקוד (באופן של צניעות בתכלית, כמובן) “בתופים ובמחולות”. הרבי מלמד אותנו (בשיחת ש”פ תצא תשמ”ח) שמה שצריכים לעשות עתה כדי להביא את הגאולה הוא שמחה בטהרתה, שמחה במיוחד לקבלת פני משיח צדקנו. ומוסיף ומדגיש: “אדרבה, ינסו - ויווכחו”! והרי על ימות המשיח נאמר “אז ימלא שחוק פינו”. והרבי מוסיף ומדגיש (בשיחת י”א אלול תנש”א) שהיום כבר נמצאים “אז”, בימות המשיח, כיוון שנשיא דורנו, כ”ק מו”ח אדמו”ר הוא הנשיא השמיני (בגימטרייא “אז”), “והוא הי’ המשיח של הדור, וכבר נתגלה בכל התוקף”. ולכן כבר עכשיו צריך להיות “ימלא שחוק פינו”, לא בלשון עבר אלא בלשון הווה. וזה עצמו יביא שנוכל כבר לראות את הגאולה גם בעיני בשר.

ובכן, “שירו לה’ שיר חדש”, את שיר הגאולה - יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!