אצל הרבי מה”מ - אנו זוכים לראות בשבת חזון רק את בית המקדש ולא עניינים אחרים ח”ו,
צל הרבי מה”מ - אנו זוכים לראות בשבת חזון רק את בית המקדש ולא עניינים אחרים ח”ו, ובתשעה באב זוכים להדגיש את המטרה שהיא בניין הבית, ואת התגלות מציאותו של מלך המשיח בו ביום, בשבת בה מחברים את שניהם - רואים גאולה ומשיח בלבד!
אצל הרבי מה”מ - אנו זוכים לראות בשבת חזון רק את בית המקדש ולא עניינים אחרים ח”ו, ובתשעה באב זוכים להדגיש את המטרה שהיא בניין הבית, ואת התגלות מציאותו של מלך המשיח בו ביום, בשבת בה מחברים את שניהם - רואים גאולה ומשיח בלבד!
שבת ‘חזון’ שבה חל השנה גם תשעה באב, היא הזדמנות נוספת, להתבונן, לראות ובעיקר לחיות, חיים של גאולה וימות המשיח, על פי המבט והראייה המיוחדים, כפי שרואה, ומלמד אותנו כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א.
עצם החיבור של שבת, בה נצטווינו על שמחה ותענוג, עם תשעה באב, הוא חיבור של ניגודים שאינם יכולים להתקיים יחדיו, כך שבמבט ‘רגיל’ נראה שצריך לוותר על חלק אחד לפחות - בעניינים מסוימים תגבר האבלות, ובעניינים אחרים השמחה והעונג. כל זאת, אפילו בשבת חזון בקביעות אחרת, כאשר ישנם דיונים בהלכה ובמנהג, אודות עניינים מסוימים שבהם יש נוהגים להמעיט או לשנות מעט מהשמחה וההנהגה של שבת רגילה.
גם על עצם שמה של השבת שבת “חזון”, הרי שההסתכלות ה’רגילה’ בעולם, עשויה ללמד על עניין לא רצוי - ההפטרה בה מוכיח הנביא את עם ישראל, במילים קשות ביותר, ולכן נקבעה הפטרה זו להיות השיא של הפטרות הפורענות, בסמיכות לתשעה באב, שמבטא את שיא הפורענות - החורבן.
אך כידוע, אצל כ”ק אדמו”ר מה”מ - ההדגשה להלכה ולמעשה, הינה על שלילה מוחלטת של כל עניין שיש בו אפילו רמז לאבלות רח”ל, אפילו לא בצנעה, ובוודאי שלא בפהרסיא.
כך גם כאשר אנו שומעים את המילים “שבת חזון”, אחרי כל השיחות וההוראות של הרבי - בקושי זוכרים שמדובר בהפטרה קשה, שכן הדבר המרכזי הוא המחזה - העובדה שמראים לכולנו את בית המקדש השלישי, ואת נתינת הכח וההוראה שיש לנו מכך.
ואם בעניין הלא רצוי, שבת חזון מהווה הקדמה והכנה לתשעה באב, כך בעניין הרצוי. ראיית בית המקדש שייכת לתשעה באב, שהרי תכלית הסתירה של הבניין, היא על מנת שיבוא ארי’ ויבנה אריאל, את בית המקדש שאותו מראים לנו, כך שבמקום הדגשת החורבן בשבת ובתשעה באב, אנו נוכחים כי הם שייכים דווקא לגאולה, לבניין בית המקדש - זהו מבט של משיח, מבט של גאולה, מבטו של הרבי שאותו הוא מנחיל לנו, ועלינו לאמץ ולחיות לפיו.
גם עניינו של תשעה באב עצמו, מעבר לחורבן, הרי מיד, באותו יום, שעה קלה אחרי שיא הגלות - נולד מושיען של ישראל, נולד מלך המשיח. כך נפסק להלכה, ולכן אומרים את תפילת ‘נחם’, ונהגו מנהגים נוספים בקהילות ישראל לבטא זאת. כך נהוג וכך נפסק - אך מי שמדגיש ומראה זאת כדבר פשוט ועיקרי, זהו הרבי מה”מ.
כאשר שבת חזון ותשעה באב חלים באותו יום, גם אם ישנם פרטים מסוימים שבהם יש דינים מיוחדים, מלמד אותנו הרבי, לראות ולחוש את כל העניינים הנעלים והמשמחים, כפל כפליים, בשבת זו, לא רק שאין ענייני אבלות, ולא רק שאפשר ולכן גם ראוי, להעלות על השולחן כסעודת שלמה בשעתו, אלא שקיימים רק העניינים הרצויים והנעלים, רק בית המקדש אותו רואים בפועל, ורק לידתו של משיח. שאר העניינים יכולים וצריכים להידחות, בתכנית הגלותית ליום ראשון, ובעיקר - להידחות ולהתבטל לגמרי.
כאשר אנו חיים עם הגאולה, עם בית המקדש וכמובן עם מלך המשיח, אין מקום להרגיש מציאות אחרת. כאשר חיים את המציאות כפי שמלמד אותנו הרבי, בידענו שזוהי המציאות האמתית, הרי שאכן רואים גם בעיני בשר, כיצד מציאות זו אכן קיימת ופועלת גם בעולם הזה הגשמי, למטה מעשרה טפחים.
כאשר חיים מציאות שבה מודגש כי מלך המשיח חי ופועל בעולם, ובכל רגע מוכן לגאולה השלימה, הרי אנו מבטאים זאת בידיעה שאכן כל מה שנראה אחרת, זה דבר זמני שמיועד לחלוף מהעולם. לכן אנו חיים את המציאות, את הגאולה ואת חייו של מלך המשיח, ומבטאים זאת בכל הפעולות שעושים, וכמובן בשמחה העצומה הנובעת מהאמונה וההכרה, אשר מתבטאת בשירה העשירית:
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!