תהליך הגאולה החשוב החל אז, בימי רשב”י, כאשר החל לראשונה לפוץ אור פנימיות התורה ב

תהליך הגאולה החשוב החל אז, בימי רשב”י, כאשר החל לראשונה לפוץ אור פנימיות התורה בעולם, ואז החל להתנוצץ אורו של משיח בעולם. מאז התהליך הולך ומתקדם, בהגיעו לשיא בימינו אלה >> התוועדות חסידית ברוח ל”ג בעומר כאשר מאירה נשמת רשב”י

כמה פעמים סיפר הרבי מלך המשיח שליט”א בקשר לל”ג בעומר, על אחד מגדולי תלמידיו של האריז”ל, ר’ אברהם הלוי, שהיה חדור כולו בצעקת “עד מתי?!”, בצער ובכאב על החורבן ובתפילה ובתשוקה שתבוא כבר הגאולה, ולכן אמר בכל יום ויום את תפילת “נחם” אותה אומרים בתשעה באב. כאשר אמר זאת בכל ימות השנה, כולל בשבתות וימים טובים, נחשב לו הדבר לזכות גדולה ולא לחטא.

אולם כאשר אמר “נחם” בל”ג בעומר בהיותו בד’ אמותיו של רשב”י, במירון, נחשב לו הדבר לחטא ופגיעה ביום חגו של רשב”י. ונענש על כך, כמסופר בכתבי האריז”ל.

הסיבה לכך היא, משום של”ג בעומר הוא יום שמחתו של רשב”י, וכל עניין של צער ואבלות, אפילו צער וכאב אמיתיים על חורבן בית המקדש, אסורים בו.

ולכאורה תמוה, מדוע אסור היה לו לזעוק בל”ג בעומר “עד מתי?!” בעוד שבשבתות ובימים טובים בהם נצטווינו על העונג והשמחה, ונאסר בהם כל עניין של צער (“אין עצב בה”), היה לו הדבר מותר ואף מצווה?!

ומבואר בזה, שלגבי רשב”י, בהיותו ניצוץ מנשמת משיח, ומי שהתחיל לגלות בעולם את תורתו של משיח, פנימיות התורה, לא היה כלל גלות וחורבן. ומי שנמצא במקומו של רשב”י ומצטער וכואב על הגלות והחורבן, הריהו פוגע בזה ברשב”י ביום שמחתו.

כלומר, בשבתות ובימים טובים - למרות שישנו אז גילוי אלקות בדוגמת הגאולה, יום שכולו שבת ומנוחה - הרי עדיין ישנו איזשהו חסרון שבגינו מורגש שחסרה הגאולה. ולכן, למי שנמצא בדרגא זו מותר להרגיש גם אז את כאב וצער הגלות, ולקרוא מעומק לבו “נחם ה’ אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים ואת העיר השוממה”. ואולם בל”ג בעומר, כאשר מאיר הגילוי של רשב”י בכל תוקפו, אזי אין מקום לשום הרגשה של צער וכאב. ומי שזועק אז על צער וכאב הגלות, הריהו פוגע בכך ברשב”י.

אמנם אז, ודווקא אז, כשמאיר הגילוי של נשמת רשב”י, ניצוץ מנשמת משיח, צריך לזעוק “עד מתי?”, אלא שאז צריך לעשות זאת דווקא מתוך שמחה מיוחדת על העובדה שנמצא עמנו רשב”י, אשר “כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק”, דוחק הגלות. רשב”י, האומר שגם כשגלו ישראל נמצאת השכינה עמהם. רשב”י שיכול - ועושה כן - לפטור את העולם כולו מן הדין, ובפרט מדין הגלות. רשב”י המסמל בכל מהותו את היפוכה המוחלט של הגלות, את השמחה המלאה של הגאולה. ולכן, כשהוא מאיר ומתגלה אסור לכאוב את צער הגלות.

כשנמצאים עם רשב”י, צריך לחוש ולהרגיש את רשב”י, את אורו של משיח, את משק כנפי הגאולה. והתפילה אז צריכה להיות לא תפילה על חסרון, אלא “תפילת עשיר” (ראה בארוכה ד”ה תפילה למשה תשכ”ט בסה”מ מלוקט ח”ה), תפילה של מי שיש לו הכל ולא חסר לו מאומה. אלא שהוא מתפלל ומשתוקק לכך שהגילוי יהי’ מוחלט, בלתי מוגבל, ויאיר ויתגלה לעיני כל ממש.

זו גם הסיבה, מסביר הרבי, שאין אומרים בקשר לרשב”י את הביטוי והמושג “זי”ע” שאומרים על צדיקים שלא נמצאים בעלמא דין (ראה לקו”ש חי”ז ע’ 513) - לפי שלא שייך לומר בו “זכירה” (שרק זכותו תגן עלינו) בשעה שהוא עצמו נמצא ומגן ופועל עוד יותר מאשר בחייו.

ולמרות שאצל כל הצדיקים נאמר ש”במיתתם קרויים חיים” והם נמצאים ופועלים בעולם גם אחרי הסתלקותם “יתיר מבחיוהי” - הרי אצלם כן אומרים וכותבים אותם ביטויים ותארים המיוחדים למי שאינו בעולם הזה ממש, משום שסוף סוף חסר עדיין במציאותם בגשמיות העולם, למרות ה”יתיר מבחיוהי” (ראה לקו”ש חכ”ו ע’ 9). ואילו אצל רשב”י לא חסר מאומה גם בעולם הזה, כיוון שהוא ניצוץ מנשמת משיח, והוא התחיל את פעולתו של משיח בגלותו בעולם את פנימיות התורה. והרי עניינו העיקרי של משיח הוא הפעולה שהאלקות תאיר ותחדור בתוך גשמיות העולם. ולכן, בהיותו ניצוץ משיח והתחלת הגילוי של משיח בעולם, לא חסר מאומה אצל רשב”י גם בגשמיות העולם, וגם אחרי הסתלקותו.

זו הסיבה שיום ההילולא דרשב”י הוא יום שמחה ללא עצב או צער. למרות שלכאורה היה כאן עניין של היפך החיים בגשמיות, שהוא היפך הטוב ביותר אצל יהודים, הסתלקותו של רשב”י - שכן אצל רשב”י מודגש שגם אחרי פטירתו לא חסר כלל במציאותו בעולם, ואדרבה.

התחלת הנביעה

אף על פי כן, גם אצל רשב”י יש עדיין איזשהו חסרון, עדיין לא באה הגאולה בפועל ממש בזמנו. היה זה אמנם גילוי גדול מאד בדרך לגאולה, אבל עדיין לא הגאולה עצמה. ולכן גם גילוי פנימיות התורה אז היה מוגבל רק ליחידי סגולה (ראה דבר–מלכות ש”פ אמור תנש”א). ולכן גם היחס לרשב”י כ”חי וקיים” הוא עדיין לא בכל הפרטים.

דורות רבים אחר כך הגיע האריז”ל, שאמרו עליו שהוא המשיח בדורו, כידוע. הוא התחיל עוד יותר בגילוי פנימיות התורה, תורתו של משיח, עד שבזמנו התחיל כבר הגילוי לכולם - “מצווה לגלות זאת החכמה”.

ולכן, כידוע ומפורסם, הקשר עם הצדיקים לאחר פטירתם מן העולם קיים במיוחד אצל העוסקים בקבלה, ובמיוחד אצל גדולי התורה בין הספרדים. ובכלל, את כל הנושא של פטירה והסתלקות מן העולם, עורכים אצל העוסקים בפנימיות התורה באופן של סעודות והתוועדויות ואמירת ברכות, “לחיים” וכדומה. כל זה מדגיש עד כמה אין הפטירה ירידה וחסרון, ואדרבה, עליה ועילוי לנשמה.

ועדיין - גם לאחר האריז”ל - היה הגילוי בהגבלה כלשהי. עדיין היו סודות התורה טמונים וגנוזים מהמוני העם, ורבים מאד גם מהחכמים והצדיקים, לא היו מודעים להם.

עד שבא מורנו הבעל שם טוב וגילה את החסידות לכולם. החלה הפצת המעיינות חוצה המוליכה לגאולה. אצל הבעש”ט והבאים אחריו הייתה השייכות עם האדמו”רים חזקה ומוחשית הרבה יותר גם אחרי הסתלקותם. סיפורים רבים מסופרים לנו אודות הבעש”ט ותלמידיו הקדושים שבאו ופעלו ישועות אחרי הסתלקותם, וגם בגופם הגשמי.

אחריו באו רבותינו נשיאינו, נשיאי חב”ד, שהפיצו את המעיינות גם בתוך השכל הפשוט, וגם לפשוטי העם.

כנראה זו הסיבה שמדור לדור הייתה הדגשה יותר ויותר על הקשר החזק והעכשווי כל הזמן עם האדמו”רים שנפטרו מן העולם. ועד שאצל הרבי הרש”ב כותב בנו הרבי הריי”צ כמה פעמים כי אינו יכול ואינו רוצה לכתוב עליו תארים אלו כי אצלו “האבא חי”. ולמרות זאת הרי בנוגע לפרסום בעולם כתב והדפיס את כל התארים - כי במציאות התחתונה והמגושמת של העולם, לפי המושגים הפשוטים והמגושמים של העולם, אי אפשר עדיין לומר ולכתוב כך.

בנוגע לרבי הריי”צ בולטת עוד הרבה יותר הנהגה זו, שלא רוצים ולא יכולים לומר את התארים הללו, שלא בערך כלל. כפי שמדגיש הרבי שליט”א פעמים רבות בשיחות הקודש, וחוזר שם כמה וכמה פעמים על הביטוי “שליט”א”, “זאל געזונט זיין” (אגב, אפשר לשמוע גם ב”וידיאו” בשיחה עם הגאון הרב אליהו בו’ חשוון תשנ”ב, את הרבי אומר: “מורי וחמי אדמו”ר שליט”א”!). ובכל זאת עדיין בפרסומים רשמיים כתב הרבי ביטויים של זצ”ל וכו’. כי למרות הכל עדיין נשארה נקודה של גשמיות לשם לא חדרו המעיינות, ובאותה נקודה ובאותו פרט היה עדיין הצדיק כאילו אינו נמצא ממש בעצמו אלא רק ה”זכר” ממנו.

חי וקיים גם היום

בדורנו זה, הדור השביעי, שבו אומר הרבי כי המעיינות הגיעו אפילו לילדים קטנים, וגם “לילדים קטנים” ברוחניות. וכבר נשלמו ונסתיימו כל הבירורים, ונגמרה עבודת השליחות, ונסתיימה עבודתם של רבותינו נשיאינו, והכל הגיע וחדר גם לגשמיות העולם, לתחתון ביותר שאין תחתון למטה הימנו.

ולכן בתורתו של הרבי מלך המשיח, שהוא לא רק “ראוי להיות משיח”, “משיח שבדור” (שזה עדיין לא מושג ששייך להלכה, כי הוא עדיין אינו משיח, ורק עומד להיות), אלא הוא כבר “בחזקת שהוא משיח, ועד הרי זה משיח בוודאי”, כפי שפסקו “מאן מלכי רבנן” ועל ידי כך פעלו גם בגדרי העולם (שיחת ש”פ משפטים תשנ”ב) - מודגש ביותר שכל העניינים חייבים להיות דווקא בגשמיות כפשוטו. כמודגש ביותר וללא הרף בכל תורתו של הרבי.

ומאחר שכל עניינו של הרבי שליט”א הוא לפעול שיהיו כל העניינים הרוחניים והאלוקיים דווקא בגשמיות כפשוטו - הרי על אחת כמה וכמה שמציאותו של הרבי עצמו היא דווקא בגשמיות כפשוטו (ראה בארוכה שיחת ש”פ בא תשנ”ב).

ומה ש”את חוליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם”, ועד שאמרנו “כי נגזר מארץ חיים” ח”ו - אין זה אלא החולי שלנו והמכאובים שלנו וההסתכלות המגושמת שלנו. והרי כל עניינו של הרבי הוא לפעול שגם ההסתכלות המגושמת שלנו תתאים לכל העניינים הרוחניים והאלוקיים. שה”גולה” תהיה כלולה בתוך ה”גאולה”, כאשר יכניסו בתוכה את ה”אלף”, “אלופו של עולם”.

לכן כל כך חשוב ונוגע וחיוני להכריז ללא הרף שוב ושוב שמציאותו של הרבי נמצאת גם בגשמיות כפשוטו - להדגיש שהדברים אמיתיים ונכונים לא רק שם למעלה ברוחניות, אלא דווקא בגשמיות העולם הזה, לפי המושגים הפשוטים והמגושמים שלנו.

אמנם צריך ונחוץ גם להסביר זאת באופן שזה יתקבל גם אצל ה”חוצה” - לאחרי ההכרזה בפשיטות דווקא - בדוגמאות מצדיקים בדורות קודמים שגם אצלם מצינו את עניין ה”חי וקיים” בכמה פרטים לאחרי הסתלקותם. שעל ידי זה מתחיל ה”חוצה” לקלוט ש”יש על מה לדבר” ואין הדבר מופרך לגמרי גם לדידו. יש להדגיש שכאן לא מדובר כלל על הסתלקות הנשמה מן הגוף, אלא, כפי שכותב האריז”ל (שער הגלגולים פי”ג ובספר ארבע מאות שקל כסף) שעלייתו של משיח אחרי שיתגלה אליו ה’ וישלחו, ויכירוהו מקצת בני אדם אך עדיין לא יכירוהו כולם, היא כדוגמת עליית משה להר בגופו ובנפשו כדי לקבל את הכוחות האלוקיים להביא את הגאולה. ועל כך כותב רבינו הזקן (מאמרים על נביאים ע’ ס’) שזהו עיקר ענין “דוד מלך ישראל חי וקיים”.

אבל לפני הכל חשוב ונחוץ שה”חוצה” ישמע ויידע שאין כאן שום מקום לשקלא וטריא, “אזוי אזוי איז דער ענין”. וכפי שאומר הרבי בשמחת תורה תשי”א שיש ללכת לבתי הכנסת ולומר שם בפשיטות שיש לנו גם עכשיו רבי גדול שנמצא ופועל גם עכשיו. ומי שלא ירצה להבין, יש לומר לו כפי שנהגו המלמדים לומר ב”חדר” - “כשתגדל תבין”.

והנהגה זו, לומר ולהכריז ולהדגיש גם בכתב ובפרסום בכל האופנים האפשריים כי אכן הרבי חי וקיים כפשוטו ממש (והרי רואים במוחש כיצד הוא עונה ועוזר ומושיע לכל באמצעות אגרות הקודש וכדומה) - היא שמביאה להתגלות הסופית והמוחלטת לעיני כל.

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.