אסיפה גורלית

בגיל שבו תמימים בדורנו חובשים לראשונה את ספסלי הישיבה הגדולה, נשלח החסיד ר’ העניך רפופורט לנהל ולכהן כראש ישיבה מחתרתית • הנער נתפס לאחר שנה, נשלח לגלות ארוכה בסיביר, אך שרד, עלה לארץ וגידל בה משפחה חסידית למופת • סקירה לרגל יום היארצייט שלו - כ”ה טבת

החסיד ר’ העניך רפופורט נולד בח”י תשרי תרפ”ב בעיירה פיריאסלוב לאביו ר ’ מאיר זאב. בהיותו בן 4, נשלח ללמוד עם קבוצת ילדים יהודיים במחתרת. אך כאשר הגיע לגיל שש, הגיל בו חל חוק חינוך חובה, נשלח לבית הספר הממלכתי. לאביו, שכבר ישב בבית האסורים מאחר שסרב לשלוח ילד לבית הספר, לא הייתה כל ברירה.

לאחר תקופה קצרה, נקרא לבירור אצל הנהלת בית הספר: מדוע מחסיר הילד בכל שבוע? “שבת לא באה בחשבון”, הבהיר האב נחרצות למרות הסיכון העצום שבמשפט הזה. מנהל בית הספר, יהודי מבוגר שהכיר את ר’ מאיר זאב, הציע לו לסגור את הענין בשקט: הילד יביא בכל שבוע אישור מרופא, ושלום על ישראל.

השלוה לא ארכה זמן רב. בבית הספר פעלה ועדה פדגוגית שתפקידה היה לוודא כי החינוך בבית הספר נאמן לרוח הקומוניזם. חברי הוועדה זיהו את היעדרו של הילד היהודי, אך נאלצו להסתפק במסמכים מהרופא שבהם נופף המנהל. אך בליבם עלתה מזימה:

בכל חג דתי, היו הקומוניסטים מארגנים לבני הנוער אירוע מקביל שבו נהגו ללעוג לסממנים הדתיים של אותו החג. ביום טוב שני של חג הפסח, נחרדו בני משפחת רפופורט מרעש שעלה מחוץ לבית: מאה נערים מוסתים, שזה עתה סיימו סעודת חמץ דשנה על חשבון הקומוניסטים, הגיעו למחות על כך שהעניך לא מגיע לבית הספר.

לאחר שראו בני המשפחה כי הם לא מתכוונים לוותר על דרישתם כי יצאו להסביר להם מדוע, הוחלט כי העניך עצמו יצא אל המפגינים. הילד הקטן שהיה אז בערך בן שמונה, עמד שעה שלמה לבדו מול נערים מבוגרים ממנו, והסביר להם תוך כדי שהוא מושפל בקריאות גנאי ונאצות מדוע לא הגיע לבית הספר.

באותו הלילה, הגיע לבית המשפחה מנהל בית הספר, והציע שהעניך לא יגיע מחר לבית הספר אלא יביא אישור מהרופא, כי המאורעות השפיעו עליו בצורה קשה, עד שחלה בעקבותיהם. ואכן כך היה. במשך תקופה ארוכה הצליח העניך להיעדר מבית הספר, כשלמחלה הקשה מצטרפת סיבה חדשה - הוריו החליטו לעקור לקייב, ואין סיבה שהוא יבוא לבית הספר אם גם ככה עוברים עוד תקופה קצרה…

בעיר הגדולה, היה יותר קל להשתמט מבית הספר. בכל בוקר היה יוצא העניך כשתיק בית הספר על כתפיו, והשכנים חשבו כי הוא הולך לבית הספר שבשכונה אחרת, כאשר בפועל היה צועד לעבר ביתו של מלמד - לשעבר מראשי ישיבת נובהרדוק שלמד עם הילדים גמרא.

האוירה בשעת הלימוד היתה מתוחה. בכל פעם שנקש אי מי על הדלת אשר קולו לא היה מוכר למלמד, נאלצו התלמידים להיעלם חיש מהר. הפחד גבר והלך לקראת בר המצוה של העניך עם התגברות החיפושים בעיר. המלמד חשש להמשיך, והעניך נאלץ לגלות למקום תורה - לישיבות תומכי תמימים בברדיטשוב ובקליניצי.

אסיפה גורלית

בשנת תרצ”ז, החל יז’וב הרשע לכהן כיו”ר הק.ג.ב. כצעד לביסוס שלטונו החל במסע טיהורים נרחב, נגד כל מי שנחשד בעיניו. הוא קיבל גיבוי ממנהיגו סטאלין. האידיליה החלה להפוך למציאות, החלום הקומוניסטי החל להתפוגג והעם החל להתלונן. סטאלין שחשש משינויים במשטר, התווה את הקו של העלמת מתנגדיו.

חסידים רבים נעצרו באותה תקופה. גם אלו שלא, נאלצו לרדת למחתרת. הפחד והחשש היה בשיאו.

יו”ר ועד ישיבות תומכי תמימים, ר’ יונה כהן הי”ד, כינס אסיפה דחופה, אליה קרא כמה מהתמימים. הוא סיפר להם על מכתב חשאי שהתקבל מהרבי הריי”צ. הרבי קבע כי כעת אלו שבחינוכם השקיעו מסירות נפש יצטרכו לקחת את האחריות. מעכשיו, קבע ר’ יונה, האחריות על תומכי תמימים עוברת לכתפיהם של אלו, שאם יקרה משהו - הם לפחות לא ישאירו עגונה בבית…

ר’ העניך רפופורט, הנער בן ה–17, הפך לפתע להיות ראש ומנהל ישיבת תומכי תמימים המחתרתית בקורסק. על הכתפיים הצעירות עלה העול לדאוג לתמימים, למזון וללינה, ללמד אותם נגלה וחסידות,  להיות עבורם אב ואם גם יחד. ואכן, כך הוא היה. תלמידי הישיבה מאותם ימים זוכרים אותו כיהודי פיקח ובעל שיחה, שהשתלבה ביחד עם תקיפות גדולה על מנת להצליח במשימה הלא פשוטה שהוטלה עליו.

לא קל היה להיות תלמיד בישיבה באותם ימים. תלמידי הישיבה הסתגרו בבוידעם של בית הכנסת העשוי ברזל. בחום הקיץ, שרר צמא אדיר בין הבחורים, אולם אסור לצאת - שמא יראו. בלילות לנו בתוך בור במרתף - שלא יגלו. המנה היומית שהיוותה את שלושת הסעודות, הייתה לחם עם אבטיח או מלון. רק בשבתות אכלו בבית משפחות מאנ”ש.

גם בקורסק לא ארכו ימי השלווה. יהודי מקומי שפגש את העניך, סיפר לו כי הק.ג.ב. עוקב. בעקבות כך, הועברה הישיבה מבית הכנסת לבתים של יהודים מקומיים. זה לא עזר. בלילה אפל וקודר, הגיעו אל בתיהם סוכני הבולשת. העניך הצליח להימלט, אך נתפס בבית אחותו בקייב. הוא הוחזר לקורסק, שם זכה למסכת חקירות ועינויים.

במשך שלושה חודשים, שהה בתא אפל כשהדבר היחיד שהיה בו הוא כיסא שבור. להפיג את השעמום מהישיבה היה אפשר ללכת מסביב לכיסא, ולהפיג את השעמום מההליכה היה אפשר על ידי ישיבה על הכיסא. חוץ מזה לא היה עוד מה לעשות. ולישון? אסור. בבית הכלא הרוסי משכימים בשש בבוקר ועד עשר בלילה אסור לעצום עין.

כאשר היו האסירים קורסים על מיטותיהם בשעה עשר בלילה, ידעו הם היטב כי מנוחתם לא תהא ארוכה. בשעה 12 בדיוק היה מגיע שומר הלילה על מנת להשכימם לקראת החקירה. האסיר נאלץ לשבת על הכיסא, כאשר עיניו נסגרות מאליהן, בעוד השומר מגיע אחת לכמה דקות בשביל להעיר את הפושע.

בשתיים בלילה היה נלקח לחקירה, כשהוא עייף ותשוש ביותר. החוקרים המיומנים היו מנצלים את מצבו הרעוע של האסיר על מנת לנסות ולחלץ ממנו פרטים, שמות ומידע. אם שגה האסיר ופלט מילה לא במקום, הביא על עצמו באותו רגע סידרה נוספת של שאלות וחקירות, כולם מלוות במכות ועינויים.

שלושה חודשים, לילה אחר לילה. אם לא האמונה העזה והכח שאותו קיבל ממי שנתן את ההוראה לשלוח את הבחורים הצעירים למשימה זו, לא היה יכול הנער בן ה–18 לעמוד בייסורים. אנשים רבים השתגעו כידוע בעינויים בבתי הכלא הרוסים. הייתה זו שיטה נוספת להתפטר ממתנגדי המשטר.

עיקר החקירה היה על העוון החמור ביותר - הקשר עם הרבי. העניך הכחיש בתוקף, אולם היו דברים שאותם לא יכל להכחיש. אחד התלמידים שנשבר בחקירתו, סיפר כי ראה את העניך מקבל מעטפה של כסף ממוסקבה - שם שכן ועד הישיבה.

בסופו של דבר הגיע המשפט הגואל - אחרי המשפט, נגמרו החקירות. גזר הדין היה קשה כצפוי למנהל ישיבה: עשר שנות עבודת פרך במחנה עבודה.

במחנות העבודה

במחנה הראשון אליו הגיע ברכבת להובלת חזירים, נאלץ לעבוד בעבודה קשה ומפרכת של כריית כורי פחם וסלילת רכבת. היה זה מחנה לאנשים שכבר לא אמורים לראות את אור השמש. אוכל כמעט ולא היה, ושתים עשרה שעות עבודה פיזית בקור הסיבירי, החלישו את גופו עד שנפל באפיסת כוחות.

העניך אושפז בבית הרפואה המקומי, בו היו תנאים קצת יותר אנושיים מאשר במחנה העבודה. במשך חצי שנה שכב, עד ששוחרר, ונשלח לעבודה קלה יותר ב’קולחוז’, שם היה עליו לקטוף ירקות גידולים וכדומה. עבודה קלילה יחסית למחנה העבודה. אך עד מהרה נמצא מי שהלשין, שיחסית להאשמות החמורות שבהם הואשם הפושע, הוא עובד בעבודה קלה.

העניך שכבר חשב שמצא עצמו במקום שבו יוכל לשרוד נשלח לחטוב עצים על מנת ליישר מקום לכור פחם נוסף שהתגלה באיזור. כך עבד עד שכוחותיו אזלו שנית. הוא נשלח לבית הרפואה, ומשם בחזרה לקולחוז. כאשר לאחר שנה הגיעה הביקורת ובדקה את מצבו, החליטו שוב להחזיר אותו לעבודת הפרך.

הפעם נשלח למחצבת אבנים, שם עבד עד שאבן גדולה שניתקה מן ההר נפלה על רגלו. במשך חודשים ארוכים עבר טיפולים רפואיים ברגל השבורה. הטיפולים שנעשו בבתי רפואה ‘משוכללים’, היו בהתאם, מאז צלע ר’ העניך ברגלו.

לאחר שנעשה בעל מום, לא יכלו לשלוח אותו שוב לעבודת הפרך, ועל כן נשלח לעבוד בחשבונאות בעיר מרגלן שבקזחסטן. העניך שידע על המלחמה באירופה, חשב כי הקיץ הקץ על יהדות אירופה. מה רבה היתה הפתעתו ושמחתו, כאשר שמע מיהודי אותו פגש, כי בעיר טשקנט קיימת קהילה יהודית גדולה. ר’ העניך החליט כי עבד די והותר עבור אימא רוסיה, נמלט מהמקום ונסע לטשקנט.

בטשקנט, מצא יהודי שהסכים לזייף עבורו תעודה. משם נסע למוסקבה, שם פגש את ר’ אהרן חזן, ששידך לו את זוגתו, חנה.

לאחר החתונה, מצא ר’ העניך עבודה במפעל סריגה, ובו עבד במשך מספר שנים. העבודה לא היתה קלה, המשכורת היתה זעומה, והנסיעות היו שעתיים לכל כיוון, אך ר’ העניך היה מאושר שכן בעבודה זו יכל לשמור שבת. במסירות נפש משולבת בפיקחות חסידית הצליח יחד עם זוגתו שתחי’ מרת חנה, להקים בית חסידי במשך כל אותם שנים בהם גר בפרברי מוסקבה. שם חלק דירה ומטבח משותף יחד עם כמה משפחות - ביניהם גויים שונאי ישראל.

בשביל לשמור תורה ומצוות באותה העת, היה עליו לגלות תושיה ואומץ רב. למשל, בחג סוכות אחד לא היתה להם שום אפשרות להקים סוכה בסמוך לבניין המגורים שלהם. בלית ברירה אחרת, הראש היהודי נאלץ להמציא פתרון יצרתי - הקמת סוכה בגינת המשחקים העירונית. שם בין המתקנים הקימו ביתן קטן שכיסו אותו בעלים, ולמתבונן מהצד נראה כחלק ממשחקי הילדים…

היתר יציאה ניסי

כאשר ניסה להגיש בקשה להיתר יציאה מרוסיה נתקל שוב ושוב בסרוב, גם בשעה שרוב החסידים הצליחו לצאת מרוסיה. לכבוד ח”י אלול ה’תשל”א ר’ העניך החליט יחד עם שני חסידים אחרים שגם לא הצליחו לקבל היתר יציאה, שיהי–מה הם מגיעים לרוסטוב לכבוד ח”י אלול ומתפללים אצל הרבי הרש”ב. תוך חודש מאז ביקורם ברוסטוב, כל השלשה קיבלו היתר יציאה…

ר’ העניך עזב את רוסיה והגיע ללונדון, שם היו חסידים שרצו והציעו לו להישאר, אך הרבי מלך המשיח הורה לו לנסוע לארץ הקודש. הוא קבע את מושבו בירושלים.

לא שוקט על שמריו

ר’ העניך חיפש עבודה בתחום האריגה - התחום בו עבד, אך לא מצא. בסופו של דבר פנה לעסקן ר’ מנחם פרוש, שהציע לו שיבוא לעבוד אצלו. הוא התגלה כעסקן מוכשר למדי, ולכן גם כולל חב”ד לקחו אותו לעבודה אצלם. במכתב אליו הוסיף הרבי בכתב ידו הק’ “עוסק בצרכי ציבור וכו’”.

דמותו החסידית השפיעה רבות על הקהילה שסביבו. ר’ העניך היה משכים קום בכל בוקר, והולך לעבודה ממנה חזר מאוחר מאוד. למרות עיסוקיו הרבים, מצא זמן גם על מנת לפעול בהפצת המעיינות. הוא ארגן מסיבות ואירועים עבור יהודים יוצאי רוסיה בארץ הקודש, והתמסר לקירובם.

הוא היה ממקימי בית הכנסת חב”ד בשכונת פאג”י בירושלים, וזכה לקבל מהרבי מלך המשיח הוראה מיוחדת - לחזור דא”ח בכל שבת. “לא היה ניכר עליו שהוא מתאמץ לעשות את זה”, העיד יהודי שזוכר.

ר’ העניך היה חסידי אמיתי ששילב רצינות ומסירות נפש בכל מה שקשור לקיום תורה ומצוות, יחד עם שמחת חיים חסידית פנימית, למרות החיים ה’לא קלים’ שעבר בלשון המעטה. אחד מהמאפיינים שלו היה חוש ההומר הבריא שלו - תמיד חיוך על הפנים, ובפיו אימרה חסידית שנונה.

ר’ העניך לא היה מבוגר כאשר החזיר את נשמתו לבוראה בכ”ה טבת תשמ”ג, אולם הוא היוה אחת ההוכחות הטובות ביותר למאמרו של הרבי מלך המשיח כי ‘גיל אינו מה שכתוב בפספורט’. את מה שהוא הספיק לעבור בשישים וקצת שנות חיים, יש יהודים שלא עוברים בשנים רבות יותר. היהודי שזכה למסור נפשו בפועל ואף לסבול סבל איום ונורא עבור קיום רצונו של הרבי, זכה לגדל דור ישרים ואשר בניו ונכדיו, כולם יראים ושלמים ומהם המשמשים בשליחות המלך ברחבי העולם.