איך מכינים את הילדים בצורה הטובה ביותר לקראת תחילת שנת הלימודים? על מי מוטלת אחר

 איך מכינים את הילדים בצורה הטובה ביותר לקראת תחילת שנת הלימודים? על מי מוטלת אחריות החינוך: על ההורים או המורים? האם באמת יש פער בין הספק תכנית הלימודים לבין הנחלת ערכים? ולסיום: ככה מחדירים חיים בגאולה ומשיח בצורה המקסימלית * שאלות נחוצות אלה, ועוד, הפנינו אל הרב רחמים רפאל ציקוושוילי, רב קהילת יהודי גאורגיה בירושלים, איש חינוך רב–ניסיון ורב תלמוד תורה חב”ד בשכונת גילה

 

התרגשות רבה אופפת בימים אלו את אלפי ילדי החמד, חיילי צבאות ה’, שעושים את המעבר בין הגן והמכינה אל כיתה א’. הורים לילדים בגילאים הללו יודעים, שכבר כמה שבועות קודם הפרידה מהגן, הילדים חולמים על כיתה א’. הם מתכוננים, נלחצים, מדמיינים ובעיקר מלאי תקווה להצליח, להתקדם, ללמוד ולהצדיק את עלייתם מ’קטנים’ בגן ובמעון למעמד של גדולים.

אצל התלמידים והתלמידות הגדולים יותר, המטפסים בין הכיתות השונות במסגרת בית הספר היסודי, המעבר אמנם מוכר, אך לא פעם מורכב. זה תלוי הרבה בעוצמת חוויות הכישלון או ההצלחה שחוו בשנת הלימודים קודם לכן (או בשנים שקודם לכן).

אין חולק כי מה שיוכל לסייע מאוד בנחיתה הרכה בכיתה החדשה או במסגרת החדשה, היא ההכנה המתאימה והנכונה.

האם החוויה הלימודית והחברתית בבית הספר מונחת רק על כתפי המורים או שגם לנו ההורים יש בכך חלק? איפה מתחיל תפקידו של המורה ואיפה זה של ההורה? את התשובות לשאלות הללו ביקשנו לדלות מהרב רחמים רפאל ציקוושוילי, רב קהילת יהודי גאורגיה בירושלים, איש חינוך רב ניסיון המשמש כרב תלמוד תורה חב”ד בשכונת גילה.

אנו נמצאים כעת בישורת האחרונה של ימי חופשת הקיץ, תיכף מתחילים שנה חדשה, איך אנחנו מחזירים את הילדים לתלם בצורה נכונה?

כל שינוי בחיים, בייחוד אצל ילדים, יוצר מצד אחד סיכוי גדול, אך מאידך יכול גם להביא לקושי והתמודדות. מטרת החופש היא לאגור כוחות מחודשים, לנוח, בבחינת ‘יחליפו כוח’. אנחנו יודעים גם שהחזרה לשגרה לא פעם יוצרת קשיים ומציפה אותם. אחד האתגרים המורכבים ביותר, בייחוד בכיתות הנמוכות, נעוץ בחזרה לזמני קימה תקינים ובכניסה מחדש לאווירה לימודית. הילדים התרגלו במשך תקופה לישון מאוחר ולקום בהתאם; לכן החזרה לשגרה החינוכית–לימודית יכולה להיות מורכבת בעבורם.

תפקיד ההורים בעניין הזה חשוב מאוד. ההורים הם הצלע השלישית במשולש של תלמיד, מחנך והורה. ככל שאחד מצלעי המשולש יתפקד כראוי, התלמיד יצבור הצלחה גדולה יותר במשך כל השנה, ובייחוד בתקופה הראשונה.

בכל הנוגע למעבר בין מצבים בחיים, מובא בשם חז”ל (בקיצור שולחן ערוך סימן ל”ב) שכדי שהמעבר יצליח, עליו להיות הדרגתי. כמו שלא כדאי לעבור בבת–אחת ממצב של חושך מוחלט לאור גדול, כיוון שהמעבר הזה מחליש את הראיה. גם בענייננו - יש לעשות הכול כדי להתחיל את הימים הראשונים ברגל ימין. כאשר לתלמיד אין הכנה נאותה, הוא יתקשה להיכנס לשגרה החדשה בצורה חלקה, וזהו מתכון לקשיים שיצוצו מיד בהתחלה, ויכולים להתעצם עם הזמן.

מן הראוי לתכנן את הזמן בצורה טובה כך שלכל הפחות שבוע לפני סיום ימי החופש, הילדים כבר יהיו יותר נוכחים בבית ויעשו הכנות לקראת החזרה לספסל הלימודים בכל הרמות, המחשבה, הדיבור והמעשה. כדאי להסביר לילדים בנועם את נחיצות החזרה לסדר ולזמנים תקינים, ולהתחיל להחזיר את הבית לשגרה. אפשר ליזום שיחה גלויה בין בני המשפחה בנושא, כדאי להציף רגשות וגם לתאם ציפיות. כדאי מאוד לרכוש את הספרים והחוברות יחד עם הילדים, לעטוף את המחברות יחד. כך כל הבית נכנס להכנות לקראת השנה כמה ימים מראש.

בנוסף להכנות הרגילות, האם יש הכנות נפשיות שהיית ממליץ להורים לעשות יחד עם הילדים כדי להביא לכך שהשנה תפתח ברגל ימין?

לדעתי על ההורים לעשות קודם לכן הכנה בינם לבין עצמם; אפשר גם לשבת יחד במעין התוועדות אישית בנושא. צריכים לזכור שישנו על האב חיוב מדאורייתא לחנך את בנו, כמובן בהתייעצות ובתיאום עם זוגתו. כשאין תיאום, נוצרות בעיות. לכן חשוב קודם לשבת יחד שני בני הזוג, לחשוב יחד ולעשות הכנות לקראת השנה החדשה.

לאחר השלב שבו יש תיאום בין ההורים, מגיע השלב של ההשפעה. כשההורים ערים לנושא, קל להם לגרום לרגש של התחלה חדשה ורצון להתקדם בקרב ילדיהם. הדבר נעשה בשיחה משותפת על התועלת האישית שתצמח לילד בלמידה נכונה ובהשקעה. כדאי למצוא אצל כל ילד את הנקודה המדברת ללבו, ומשם להעצים אצלו את הרצון להתקדם, הן בפן הלימודי והן בחסידי.

שיתוף פעולה בין הורים לצוות החינוכי - חובה

אתה מדבר על ההכנות שעל ההורים לעשות. הרבה מאוד מהקשיים אצל תלמידים נובעים מחוסר שיתוף פעולה בין המורה והצוות החינוכי לבין ההורים. איך יוצרים שיתוף פעולה נכון בין ההורה למורה שיהיה לטובת הילד?

כל שיתוף פעולה נכון נוצר כאשר אצל שני הצדדים ישנה ראיה באופן של לימוד זכות. כאשר הורים מעבירים ביקורת בפני הבן או הבת על המלמד או על הנהלת בית הספר, הרי שהם יוצרים ריחוק פסיכולוגי ורוחני בין הילדים לבין אנשי המוסד החינוכי, לעיתים גם מבלי להיות מודעים לכך. כאשר נעשים לאחר מכן ניסיונות לשפר את היחסים, זה כבר הופך להיות קשה יותר, אם בכלל. לכן אני מציע להפנים את אמרתו של בעל ‘חובת הלבבות’: “הדיבור קודם שיוצא מהפה אני שולט בו, ולאחר שיוצא, הוא שולט בי”.

לפני שאנחנו ההורים מביעים התייחסות או ביקורת למוסד החינוכי בו לומדים ילדינו, כדאי לנו לחשוב היטב ולבדוק מראש את כל הזוויות האפשריות - מדוע קרה כך, ומדוע המורה אמר את מה שאמר, אם אכן אמר.

לאחר שאנחנו יודעים ללמד זכות, וזהירים במה שאנו מוציאים מהפה, חובה עלינו למצוא זמן אחת לשבועיים (לפחות) כדי להתעדכן אצל המורה בשיחה נעימה על הילד, על התקדמותו ומעשיו. שיחות כאלה חשובות ונחוצות מאד. שיחה כזו תמיד צריכה להתחיל במחמאה למחנך והצעת עזרה למורה בסגנון ‘מה עוד אוכל לעשות כדי לשפר את מצבו החינוכי של ילדי’.

אחת ולתמיד: על כתפיי מי מונחת האחריות לחינוך ילדנו? או במילים אחרות: מתי מתחילה ומסתיימת העבודה החינוכית של ההורים ומתי זו של המורים?

האחראי הבלעדי על חינוך הילדים זה האבא. כמובן שהוא צריך לעשות זאת בשיתוף פעולה מלא עם האם, כדי ליצוק בחינוך גם רגש ולא רק מוחין. מכיוון שבדורנו האבא לא יכול לחנך את בנו מפני טרדות הפרנסה, או מכיוון שאינו מוכשר לכך, הוא מפריש חלק מהאחריות לטובת המורה. כשהורה מפנים את הנקודה הזו, כל המתח מול המורה יורד. המורה הוא ‘ידא אריכתא’ של האבא. הבעיות צצות כאשר נוצרים קונפליקטים אישים בין האב למורה; האב חושב כך והמורה חושב אחרת; האב מחזיק באג’נדה חינוכית מסוימת והמורה מחזיק בדעה שונה.

לצערי, הרבה פעמים נבנות חומות, וכל אחד פוסל את דרכו של השני, ולא עוצרים אף לא לרגע כדי להבין שהעבודה חייבת להיות משותפת. האב הוא האחראי והמורה הוא שליחו הנאמן, ואם יש מחלוקת ביניהם,  כדאי (וכך אני נוהג) להביא צד שלישי שיפשר בין העמדות ויחזיר את שיתוף הפעולה למסלול תקין. כשאני אומר ‘מגשר’, אנשים לעיתים נבהלים, מדוע? למה? אבל חינוך זה נושא ששייך לדיני נפשות.

אחד מול עשרות!

אחת השאלות שמטרידות בדורנו נעוצה בעובדה שבכל כתה יושבים עשרות תלמידים בלעה”ר. איך ניתן לפעול לפי הפסוק: ‘חנוך לנער על פי דרכו’ כאשר מורה אחד צריך להתמודד עם כולם?

אתה מעלה נושא חשוב מאוד. לעניות דעתי מוסדות החינוך צריכים לעשות כל שביכולתם כדי שלא לעבור על תקנת רבי יהושוע בן גמלא (המובאת להלכה בשו”ע אדה”ז) שאם מספר התלמידים מגיע לארבעים, אזי לא יהיה אפשר שכולם יישבו בכיתה אחת, בטח לא בלימודים אחר הצהריים כשהמחנך לא נמצא. זו חובה שמונחת בעיקר על כתפי מנהלי המוסדות. מצער לעיתים לראות מחנך טוב ומסור שיודע את העבודה, שעובד באופן של ‘נבול תיבול’ בגלל הקושי להתמודד עם כיתה כה גדולה.

האמת היא שגם בכיתה של עשרים תלמידים לא תמיד הדבר קל, אך כאשר המלמד הוא יהודי חסידי שלומד חסידות בכל יום, הוא יודע את מעלת תלמידיו וכן את כוחותיו הוא, ואז הוא יודע לבטח להגיע לקצוות הכיתה ולחזק את אלו הצריכים חיזוק, וכן להעצים את המצטיינים, כאשר רוב תלמידי הכיתה הנמצאים בדרך כלל באמצע, ימשכו אחריהם.

יש להעיר, כי כיום יש דגש רב על שיעורים פעילים בעיקר, ופחות פרונטליים. אין ספק כי למידה פרטנית וחלוקה להקבצות, יכולים לסייע למורה לראות ו’להרגיש’ כל תלמיד ותלמיד.

האם יש פער בין הצורך ליצור הספקים בתכנית הלימודים לבין חינוך לערכים?

באופן טבעי בהחלט יש פער, וכאן נדרשת אחריותו של המחנך. הוא חייב להיות עם היד על הדופק, מה לומדים בכל המקצועות, ואיך כל תלמיד ותלמיד מתקדם ומצליח. כמובן שיש צורך בהספקים ובתכניות לימודיות, אך יש לקחת בחשבון שתמיד יש היוצאים מהכלל, ויש תלמידים שצריך להנגיש להם את החומר בצורה שונה. כדאי לערוך מפעם לפעם מיפוי בכיתה ולדווח להורים שהילד שלהם צריך עזרה וחיזוק גם מחוץ למסגרת הלימודית.

חשוב להתחיל זאת מיד בראשית השנה ולא לחכות עד אמצע שבט. יש לקבוע פגישה עם ההורים ולבקש מהם להיות חלק. צריך גם לקבוע ביחד את היעדים האפשריים. כל זה בנוגע להספקים שאני כן רואה בהם חשיבות.

בנוגע לערכים - כדאי לשלב אותם תוך כדי למידה, כי אין הספקים לחוד וערכים לחוד. למידה חסידית אמיתית משלבת את שניהם. כשמלמדים תוכן מסוים, נוגעים גם באספקט החינוכי שבו.

כאשר מסבירים עניינים שונים, בכל מקצוע שהוא, כדאי לשלב בו נושא תורני או סיפור קצר מהרביים שקשור לנלמד. כך התלמיד יבין שהרב חי את התוכן והערכים גם כאשר לומדים לשון או מתמטיקה. כחסידי חב”ד עלינו לוודא שרב הת”ת או המשפיע יישב עם הצוות הבכיר כבר בראשית שנה, ויבנה יחד עמם תכנית להנחלת ערכים חסידיים.

אלימות בין ילדים - איך מתגברים על זה?

בהזדמנות זו אני רוצה להציג שאלה בנושא אלימות בין ילדים. זה נושא שמעסיק גם את הצוות החינוכי וגם את ההורים. איך מתמודדים נכון עם אלימות בין ילדים? ובכלל, איך בית הספר צריך להתמודד עם תופעה כזו?  

כשמדברים על אלימות, כדאי להבין מאיפה היא נובעת. אלימות נוצרת בדרך כלל כאשר אין שיח נכון בין הורים לבין עצמם, או בכיתה בין המחנך לתלמיד או בין תלמיד לתלמיד. כאשר יש שיח ודיבור, עוצמת האלימות דועכת.

ידוע שכאשר תינוק נולד, ידיו קפוצות בחזקה. ענין זה מסמל את תוקף המידות. וכך מוסבר בתורת החסידות, שילד לפני התבגרותו נמצא בקטנות המוחין, ולכן המידות השולטות בו הם כעס, קנאה ותחרות.

הדרך היא, לדעתי, לפעול בשני מישורים: אסטרטגיה קצרת טווח וארוכת טווח.

קצרת טווח - בכל מקום (בת”ת או בבית) חייב שיהיו כללים ברורים מה קורה לילד כאשר הוא לא שולט ברגשותיו והוא מכה או מבזה משהו מחבריו או מאחיו. יש מוסדות שגם מעמידים אחראי במיוחד על נושא זה והם רואים ברכה בטווח הקצר. אך בזה בלבד לא די. מדובר במשהו שמזכיר יותר אילוף, לעיתים הילד יפחד להגיב באלימות במסגרת החינוכית או בבית, אך מחוץ לטווח שלנו הוא יהיה אלים. כדי שרף האלימות יירד באמת, עלינו להפעיל את כוח הפה והמחשבה.

בזמן שנקבע מראש - ולא אחרי מקרה אלים - יש לעשות חשיבה כיתתית משותפת ולנסות להפעיל בדיבור את כלל התלמידים בשיחה בנושא של ‘ועשה טוב’, כלומר אהבת ישראל והמסתעף. כאשר הדיבור מופעל, הידיים פועלות פחות.

פעמים שהמלמד או ההורים מתקשים לפעול באסטרטגיה הזו והם בוחרים לצעוד צועדים במשעול הפתרון הקל יותר - הענישה. כחסידים של הרבי הדורש מאתנו הטמעת הקדושה בעולם המעשה, חובה עלינו לפנות לנתיב הארוך אך המחנך.

כמי שיש בידו ניסיון רב–שנים בחינוך, כמחנך כיתה, מפקח ורב תלמוד תורה - האם יש שוני בין מה שקורה במוסדות החינוך כיום לבין מה שהיה בימים עברו?

אתה שואל שאלה מעניינת. מניסיוני הרב והמגוון בתלמוד תורה חב”ד בגילה בירושלים וכר”מ בישיבה ובכוללים בעיר נתניה, בהחלט ישנם שינויים רבים לעומת העבר. השינוי העיקרי הוא בסוג הלמידה שהייתה בעבר יותר ספונטנית. כיום (בפרט במוסדות הפועלים תחת משרד החינוך) יש פחות ספונטאניות ויותר מקצועיות וסדר מוגדר מראש. זה נפלא, אך יש בכך חיסרון, שכן חסר בתחושת השליחות הנשמתית שצריכה להיות למחנך.  

החוכמה היא לשלב בין שתי השיטות - בין המקצועיות והסדר הקבוע, לבין הספונטניות ויכולת התמרון שהייתה בעבר.

הבדל נוסף: כיום ההורים מעורבים יותר בנעשה במוסדות החינוך. כדאי בהחלט לנצל זאת ולהביא את ההורים לחוש את התלמוד תורה ולהעשירם בידע חינוכי. בכך למעשה מחברים אותם לאתגרי החינוך ולשיתוף פעולה עתידי עם הצוות החינוכי. ההורים והמורים יכולים ליצור חזית אחידה כדי לממש את כוח המשלח, הרבי מלך המשיח בשליחות החינוך, ואז בוודאי נראה הצלחה בעמלנו.

לא מספיק ללמוד גאולה ומשיח. צריך לחיות את זה!

איך לדעתך הדרך הנכונה ביותר לחנך ילד לחיות רבי ולחיות גאולה ומשיח?

החינוך בנושא של ההתקשרות לרבי והחיים סביב גאולה ומשיח היא הנקודה הפנימית של האמונה שבה תלוי כל עתידו הרוחני של התלמיד. יעד זה כובשים לאט לאט, עם תכנית מסודרת של המוסד יחד עם הרכזים השונים, רכזי חברה ורכזי למידה. מוכרחים ללמוד על התפקיד המהותי של הרבי בחיינו. אסור להשאיר את הנושא הזה רק ברובד הלימודי, אלא להכניס גם ‘ראיית פני רבו’ במסדרים או ביומי דפגרא. בכיתות הגבוהות יש ללמוד שיחות על שיטתו של הרבי בנושא משיח וגאולה, והעיקר העיקרים: לבחור מלמדים שחיים את הרבי ואז הדברים חודרים ומשפיעים.

לסיום, ברצוני להודות לאכסניה חשובה זו, ‘בית משיח’, אשר מעלה נושאים חשובים אלה על סדר היום, וכפי שאני רואה לא באופן חד–פעמי, אלא באופן רציף באופן של ‘מוסיף והולך’. ישר כוח לכל העוסקים במלאכה.

יהי רצון שנראה תיכף ומיד את התגלותו של הרבי ונוכל להצביע בגאווה על ילדנו, נרות להאיר, ולומר ראו גידולים שגידלנו.

להעניק לילד כוחות להתחלה החדשה

הרב נתנאל זיס - מרצה וחוקר בחינוך על טהרת הקודש

חשוב להתחיל את שנת הלימודים באופן כזה שלילד יהיה חשק ושמחה להגיע לבית הספר/חדר/תלמוד תורה.

וכך אומר הרבי מה”מ: “חינוך ענינו להתרגל לדבר חדש, ומכיוון ש”כל ההתחלות קשות”, נצרכים לזה כוחות נעלים יותר מכפי הרגיל. ולכן כשמתחילים לחנך ילד בלימוד, הסדר הוא שנותנים לו “מתנות רבות”, דברים היקרים אצלו, “כדי להרגילו להתחיל בלימוד”.. והיינו שהחינוך אינו על ידי הלימוד בלבד שזהו דבר ההוה לו תמיד, אלא שמחנכין אותו על ידי איזה תוספת כמו איזה התקרבות או איזה מתנה.

ומובן שענין זה - ה”התקרבות” ו”מתנות רבות” - הוא על פי אמת, כמו שכתוב בתורת אמת “חנוך לנער על פי דרכו”: כי הסדר האמיתי בחינוך על פי תורה הוא, שכדי להרגיל לדבר חדש צריך כוחות נעלים יותר; אלא שזה גופא צריך להיות “על פי דרכו” ותכונות וטבע דכל אחד ואחד, כפי שנברא על ידי הקב”ה. ולכן אצל ילד קטן ה”מתנות רבות” לפי הבנתו - מצד הטבע שהטביע בו הקב”ה - הם דברים קטנים (מיני מתיקה וכיו”ב), אבל ב”מתנות רבות” אלו (על פי דרכו) ישנה בפנימיות הענינים תוספת ההמשכה ההכרחית מצד ענין החינוך.” (משיחת ש”פ מקץ תשמ”ח)

יש לוודא שהילד מתחיל את השנה כשהוא מרגיש טוב ושמח. (בפרט כשמדובר בילדים קטנים - גיל הרך - גילאי גן). נלווה אותו במתינות, נעניק לו יחס חם ואוהב, ניתן לו משהו טעים שהוא אוהב, או מתנה מסויימת שהוא רוצה. העיקר להתחיל את השנה באופן חלק, שמח ורגוע.   

(מוגש על ידי ובאדיבות “המכון לחקר החינוך במשנת חב”ד”)