שלושת השבועות הם ימי אבל על גלות וחורבן בית המקדש, אולם בפנימיותם יש בהם מימד חי

שלושת השבועות הם ימי אבל על גלות וחורבן בית המקדש, אולם בפנימיותם יש בהם מימד חיובי - שכן הם באו כדי להביא להתקשרות עמוקה יותר עם הקב”ה מאשר היה לפני החורבן, התקשרות אמיתית ופנימית יותר שתתגלה במלוא שלימותה בגאולה

לפני שנסענו ל”קבוצה” ללמוד כשנה בחצרות קדשנו, בד’ אמותיו של הרבי מלך המשיח שליט”א ב–770, התוועד עמנו המשפיע שלנו בישיבת ‘תומכי תמימים’ המרכזית, הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס.

אחרי כמה שעות של התוועדות חסידותית, כאשר כולם היו כבר “אחרי משקה”, המילים כבר היו דלות מדי מכדי להביע מה שכל אחד מאתנו חש והרגיש.

ואז אמר ר’ מענדל: “מה חושבים אתם, שעתה, כאשר אתם נוסעים ל”קבוצה”, פירושו של דבר הוא שאתם עולים לשלב נוסף בצמיחתכם והתפתחותכם ועלייתכם מחיל אל חיל?!”

והוא הסביר: כאשר ילד שגדל בבית חסידותי עומד להיכנס ל”חדר”, מרגיש הוא שמחה גדולה על שעלה והגיע לשלב חדש. הוא נעשה עתה גדול יותר. הקלה היא זו בעיניכם, מתחיל הוא ללמוד תורה ב”חדר” ולהתחנך בחינוך חסידותי. וכשהוא גדל בשנה ועולה לכיתה גבוהה יותר, הוא מרגיש שוב כי עלה בדרגה ולכן עליו להתעלות עוד יותר. משהתחיל ללמוד משנה ואחר כך גמרא, שוב חש הוא התרוממות רוח, עליית מדרגה, והוא דורש מעצמו בהתאם את הנגזר מכך.

כאשר הוא נעשה בר–מצווה, הוא חוזר ברבים את המאמר ד”ה איתא במדרש תהילים, כולם מזכירים לו כי עתה הוא כבר גדול באמת; אפשר לצרף אותו כבר למניין. הוא חייב בכל המצוות ואחראי בעצמו לכל מעשיו לטוב ולמוטב.

כאשר עובר הוא עוד שלב ונכנס לישיבה, מילד הוא הופך להיות “ישיבה–בחור”, מגיעה ההתרגשות והתרוממות רוחו לשיא חדש. הוא מפסיק את השובבויות ואת משחקי הילדים ועובר להתנהגות חסידותית ההולמת “ישיבה–בחור”. ומה גם “תמים”, מאותן נשמות שזכו כי כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע בחר את נשמותיהן שיזכו להיות תלמידי תומכי תמימים. וכך עולה הוא כל פעם לשיא חדש כאשר הגיע לכיתה גבוהה יותר.

עם המעבר מישיבה קטנה לישיבה גדולה, עולה הוא מדרגה נוספת. עתה הוא כבר בחור בוגר, אשר מתוך ידיעה והכרה הינו מוסר את כל כולו למלא את הכוונה של רבותינו נשיאינו הקדושים. יודע הוא את גודל הזכות וגודל האחריות הנדרשת מחיילי בית דוד המתמסרים בלב ונפש למלא את הרצון והכוונה העליונה.

ועתה מה? כאשר נוסעים אתם לרבי, נוסעים ל”קבוצה”, עולים אתם עוד מדרגה? מדרגה גבוהה יותר ונעלית לאין ערוך מכל מה שהיה עד עתה? הא?…

לא ולא! עכשיו אין אתם עולים עוד מדרגה, מתקדמים עוד שלב, מתרוממים לדרגה גבוהה יותר - עכשיו הגיע הזמן להפסיק להיות עוד יותר גדול, עוד יותר מושלם, עוד יותר חסיד ועוד יותר ‘מקושר’ - עכשיו צריך להפסיק להיות “מציאות”.

אמנם מדובר כאן על מציאות של קדושה. מציאות של חסיד ירא שמים ולמדן, של “תמים” ושל שליח - אבל למרות הכל זו מציאות. ומציאות, בעצם קיומה ומציאותה היא מהווה העלם והסתר על אמיתתו יתברך שאין עוד מלבדו. 

אתם נוסעים לרבי - אמר ר’ מענדל כשהוא מדגיש - לא כדי להיות מציאות גדולה ונעלית יותר, אלא כדי להפסיק להיות מציאות. “להוריד את הציור”, גם את ה”ציור” הנעלה ביותר, ולהיות שייך אליו יתברך. וזה נעשה אך ורק על ידי המסירה והנתינה המוחלטת אל הרבי שליט”א לגמרי.

הקשר העצמותי שמתגלה דווקא בגלות

שלושת השבועות הם ימי אבל על גלות וחורבן בית המקדש, אולם בפנימיותם יש בהם מימד חיובי - שכן הם באו כדי להביא להתקשרות עמוקה יותר עם הקב”ה מאשר היה לפני החורבן, התקשרות אמיתית ופנימית יותר שתתגלה במלוא שלימותה בגאולה בזכות מעשינו ועבודתנו כל ימי משך הגלות. החורבן לא היה אלא חורבן והסרת ה”ציור” הקודם של הקשר שלנו עם הקב”ה, וזאת במטרה להגיע אל קשר עצמותי שלמעלה מכל הגבלה, כפי שנאמר “פרזות תשב ירושלים”, ללא חומה או דבר מגביל אחר. כשתתגלה פנימיות זו, אזי ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים. או אז יתגלה שלא היה כאן מלכתחילה גלות וחורבן, אלא רק אמצעי להעלות אותנו לדרגא גבוהה יותר של התקשרות עם הקב”ה.

כאשר עמד בית המקדש על מכונו, כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, או אז הניסים היו דבר שבשיגרה וראו אלקות בגלוי. הביטול וההתקשרות שהיו ליהודי מול הקב”ה חדרו בכל כוחות נפשו של יהודי ומילאו את כולו, אבל זה היה רק משום שהוא הבין הרגיש וראה. אשר על כן, הביטול וההתקשרות היו מוגבלים לפי מידתו, במדידה והגבלה.

אולם כאשר בא החורבן וירדנו לגלות, איננו מבינים למה שפך ה’ את חמתו על בניו הנאמנים לו; ונדמה כאילו ח”ו “עזב ה’ את הארץ” והכל מתנהל בניגוד גמור לרצון ה’ בתורתו - דווקא אז מתגלה הקשר העצמותי של יהודי עם הקב”ה. דווקא אז מתגלה הנאמנות המוחלטת של יהודי לעמו ולאלוקיו, נאמנות שאינה תלויה בשום דבר. זהו קשר עצמותי שבין ישראל לבין אביהם שבשמים ששום דבר לא יכול לפגוע בו.

אמנם, בזמן הזה, אסור לנו לקבל את הגלות, ועלינו לבקש מהקב”ה שיקח אותה מאתנו מהר ככל האפשר, למרות היתרונות שיש בו. כי כאשר הבן מרגיש את עוצמת הריחוק מאביו, הוא איננו יכול להסתפק בקשר העצמותי; הרגשת החסרון צריכה לגרום לו לזעוק מעצם נפשו, “צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים”. אולם כאשר מגיע הרגע בו מתגלה אותו קשר עצמותי, בשעה שהגלות עולה באור יקרות, או אז נוכל להודות לה’ על שכעס עלינו כביכול (“אנפת בי”) והביא עלינו את החורבן והגלות.

כשנפקח את העיניים ונראה את הגאולה, נבין את כל מה שחווינו בגלות, ונוכל להודות לה’ על ימי הגלות; אז נכיר ונרגיש כי מלכתחילה לא היה כאן חורבן, ואבינו שבשמים מעולם לא עזב את בניו.

•

ככל שמתקרבים לסיום הגלות, במיוחד כאשר נמצאים בדור האחרון של הגלות שהוא הדור הראשון של הגאולה, וכל העניינים נשלמו, וכבר עומדים הכן לקראת הגאולה - אזי, אומר הרבי מלך המשיח שליט”א (שיחת ש”פ בלק תנש”א), נרגש פחות ופחות הכאב והצער של הגלות, ומתחילה הטעימה מהאור והשמחה של הגאולה. עד שמרגישים רק את הפנימיות של הגלות, שהיא הגאולה.

זו הסיבה, אומר הרבי, שבכל הדורות היה חודש תמוז חודש עצוב וכואב, עד שאפילו שמו של החודש הוא שם של עבודה זרה. אך עתה, בדור האחרון, נקבע בחודש זה חג הגאולה, ועד ששמו של החודש הוא “חודש הגאולה” - שכן כאשר מתקרבים ממש אל הגאולה הולך ופוחת הרגש הכאב וצער הגלות, ומוסיף הרגש האור והשמחה העצמותית של הגאולה.

כלומר, ימים אלו, ברובד הפנימי שלהם הם ימים של של עליה נפלאה, התחלת הגאולה, עד שנגיע לתשעה באב שהוא יום לידתו והתגלותו של משיח; הוא המגלה את העובדה שכל החורבן לא היה אלא “שבירת הציור הקודם” כדי להביא להתקשרות העצמותית של ישראל עם הקב”ה, באופן של “פרזות תשב ירושלים”, ללא חומה וללא שום מדידה והגבלה.

מרשם בדוק לזירוז הגאולה

כדי להתרומם מהגבלות הגלות ומהעובדה “שנולדו בגלות וגדלו בגלות וממילא הינם אנשי גלות, ושואלים כל מיני שאלות וקושיות הנובעות מחושך הגלות” (שיחת ש”פ במדבר ה’תנש”א) - לשם כך יש להשתמש באותו “מירשם בדוק” שניתן לנו על ידי המלך המשיח עצמו - “מירשם” שמטרתו למהר ולזרז את ביאת המשיח והגאולה, ובנוסף לזה גם “לחיות עם משיח” עוד כעת, בימי הגלות, גם אם האדם לא יצא עדיין לגמרי מהגלות הפנימית שלו.

ה”מירשם” הוא הלימוד והעיסוק בעניני משיח וגאולה, ובשבועות אלו במיוחד בעניני בנין בית המקדש. ובפרט “בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו”. ובהדגשה מיוחדת על לימוד הדבר–מלכות משיחות תנש”א–תשנ”ב, שבו מוסבר ומודגש “לידע ולהכיר המעמד ומצב שבו נמצאים עכשיו, שעומדים על סף הגאולה ממש ומראים באצבע הנה זה מלך המשיח בא”.

יש ללמוד את “הדבר מלכות” בלי תירוצים ובלי אמתלאות, בהתמדה ומבלי הבט על כל המונעים ומעכבים; ללמוד את כל הדבר–מלכות מתחילתו ועד סופו בכל שבוע ושבוע, כאשר המטרה היא שהמוח והלב וכל האברים יהיו מלאים וחדורים במשיח וגאולה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!