הרבי נוטע בנו כל הזמן - אהבה, שמחה, התלהבות, אושר, חיים מאושרים וטובים, פנים מאי

הרבי נוטע בנו כל הזמן - אהבה, שמחה, התלהבות, אושר, חיים מאושרים וטובים, פנים מאירות ומחייכות בכל מקרה בכל מצב בכל עת ובכל שעה. ולא חיוך מעושה, אלא אמיתי באמת לאמיתו.

בפרשת וישב מסופר על יוסף הצדיק, שהושלך על לא עוול בכפו לכלא המצרי. ובהיותו שם בכלא פגש בשני “צדיקים”, שר המשקים ושר האופים, “וירא אותם והנם זועפים. וישאל את סריסי פרעה אשר אתו במשמר לאמר, מדוע פניכם רעים היום”.

הרבי מתאר את הבן חמש למקרא, ששומע את הסיפור בבית, או מהמלמד, ושואל כמה שאלות תמימות, מהסוג של  “א קלאץ קשיא”: קודם כל, מהי שאלתו “מדוע פניכם רעים היום” - מה יש לצפות מאנשים שהיו קודם שרים חשובים, הכל רעדו למוצא פיהם ולא חסר להם מאומה, ועתה הם נתונים במאסר בכלא המצרי, שכנראה תנאי המאסר בו לא היו הומניים ונוחים במיוחד, ועומדים להיות מוצאים להורג. מה יש לצפות מהם במצב כזה - שלא יהיו ממורמרים ופניהם זועפות?! והרי כל יום נוסף שעובר עליהם במצב כזה מגדיל עוד יותר את עצבונם.

ועוד, מה יוסף שואל מדוע פניכם רעים היום - וכי הוא יכול לעזור להם במשהו? והלא גם הוא אסיר כלוא שם בבית הסוהר בדיוק כמותם, ועוד פחות מהם. לשם מה, אם כן, הוא שואל זאת.

נוסף לזה, לפי האכפתיות של יוסף מהעובדה שפניהם זועפות, אפשר היה לחשוב לכאורה שמדובר כאן אכן על שני צדיקים שהוטלו לכלא על לא עוול בכפם - והלא מדובר כאן על גויים ולאו דווקא חסידי אומות העולם ואוהבי ישראל. אפשר לראות זאת מהעובדה שאחר כך אמר שר המשקים על יוסף “נער עברי עבד” ורש”י כותב על כך “ארורים הרשעים”. מדובר כאן על שרי פרעה, מאותה חבורה מושחתת שיוסף מכיר אותה היטב, שהרי הוא היה עבד בבית אחד מהם (שר הטבחים), והלה גם השליך אותו לכלא על לא עוול בכפו. לכאורה, צריכה להיות לו שנאה טבעית במיוחד לאותה חבורה שאחד ממנה גרם לו את כל הרעה הזאת. מה אפוא כל כך מפריע ליוסף שפניהם זועפות?

כל זה מדובר עליהם, אבל מה בנוגע ליוסף עצמו - הוא שוהה כבר עשר שנים בכלא (אחר כך ישב עוד שנתיים בגלל שבטח בשר המשקים) על לא עוול בכפו, בגלל עלילה שפלה שטפלו עליו. ואיש אינו מתעניין בו: אביו חושב כי טרוף טורף, אמו נפטרה כבר בצעירותו, אחיו עשו לו דבר נורא ומכרו אותו לעבד במצרים, ואנשי בית פוטיפר הם הלא העלילו עליו והשליכו אותו לכלא.

בדרך הטבע היה אדם כזה צריך להיות ממורמר כל הזמן, כועס על כל העולם. בקושי מצליח לשמור על איזו שפיות מינימלית. ובוודאי שאי אפשר לראות חיוך על פניו. ומה קורה בפועל - לא זו בלבד שהוא שמח ומאושר, אלא כשהוא רואה שני גויים רשעים שפניהם זועפות, ובלי שחושב שיוכל איכשהו לעזור להם, הוא מלא כולו תמיהה ופליאה “מדוע פניכם רעים היום”?!

אלא, אומר הרבי שליט”א, כאן רואים את השקפתו הנפלאה של יוסף הצדיק על החיים. יוסף חש שהאושר הגדול ביותר לאדם (לא רק ליהודי - הרי מדובר כאן על גויים) היא העובדה שהקב”ה ברא אותו והטיל עליו לבצע שליחות בעולם. עצם העובדה שהוא נברא על ידי הקב”ה בכל רגע, צריכה להביא אותו לשמחה אמיתית. נוסף על כך, הרי בכל רגע ורגע הוא ממלא את שליחותו של הקב”ה בעולם, ובכך הוא מתחבר ומתאחד עם האין סוף האמיתי. כשמדובר על דבר כל כך נפלא, איזו תפיסת מקום יש לכל מה שמסביב, מה זה משנה אם הוא נמצא בארמון או בכלא, ומה נוגע בכלל כל המצב והנסיבות. כל זה מתגמד לגמרי ולא תופס שום מקום לגבי העיקר, לגבי הידיעה שהוא נברא על ידי הקב”ה ושניתנה לו האפשרות הכי נפלאה למלא את שליחותו של מלך מלכי המלכים הקב”ה.

כשיוצאים מנקודת הנחה זו - איך ייתכן בכלל שאדם יהי’ עצוב ופניו זועפות? מה זה משנה היכן הוא נמצא ומה קורה עמו, כשבידו דבר כל כך גדול ונפלא. ולכן, כשיוסף רואה אנשים, ברואיו של הקב”ה, שפניהם זועפות, ואין זה משנה מי הם ומה מצבם, זה לא מסתדר לו, הוא לא יכול לשאת זאת. מאלי’ מתפרצת מפיו התמיהה והפליאה “מדוע פניכם רעים היום?!” וברור לו שעליו לעשות כל שביכולתו, גם בספק ובספק ספיקא, כדי לעזור להם. וגם אם אינו יכול לעזור בגשמיות, מוטלת עליו חובה, שהיא גם זכות נפלאה, להסביר להם את זאת, ולהביא אותם למצב של שמחה.

השכר הגדול של האיש השמח

הילד ששומע את הסיפור, ממשיך הרבי ואומר, והוא הרי רגיל לקבל פרסים על התנהגות יפה, מקשיב לאמו ואומר: אכן, הנהגה יפה מאד. נו, ומה שכר הוא קיבל על הנהגה זו?

אומרים לו: הוא לא עשה זאת בשביל שכר. הוא נהג כך משום שכך צריך לנהוג בלי לצפות לשום גמול. אדרבה. ה”שכר” שמסופר מיד בסוף הפרשה הוא “ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו”.

ואולם, אומרים לילד, המתן עד לפרשה הבאה, ותראה שסוף סוף הוא אכן קיבל שכר גדול. בעקבות שאלתו זו “מדוע פניכם רעים היום”, סיפרו לו הללו את חלומותיהם והוא פתר אותם נכונה. שר המשקים סיפר על כך לפרעה, והתוצאה הייתה שיוסף נהי’ המשנה למלך לפרעה שהיה מושל בכיפה על כל העולם.

אומר הילד: אכן, שכר גדול.

אומרים לו: לא. אינך מבין מה היה השכר האמיתי שהוא קיבל. עיקר השכר הוא לא שהוא נהיה שליט ומושל. עיקר השכר הוא בכך שעל ידי זה התאפשר לו להעלות חיוך על פניהם של כל תושבי העולם. שהרי בכל העולם שרר אז רעב, ויוסף היה זה שהשביר בר לכל הארץ וזן ופרנס את כולם. כך התאפשר לו למלא את השליחות האלוקית לעזור לכל כך הרבה אנשים ולהעלות חיוך על פניהם, וזהו השכר האמיתי. עד כאן תוכן השיחה.

תוצאה מבורכת

שמעתי חזרה על שיחה זו מהמשפיע ר’ יוסף יצחק שי’ ג’ייקובסון. והוסיף הרב ג’ייקובסון וסיפר, שלפני זמן עצר אותו מישהו באומרו שהוא רוצה לספר לו על התוצאה של “מדוע פניכם רעים היום”:

לפני כשנתיים חזר הרב ג’ייקובסון על שיחה זו במלבורן שבאוסטרליה. אחרי ההרצאה יצאו בני זוג שהשתתפו בהרצאה חזרה במכונית לביתם. מכיוון שהייתה זו שעת לילה מאוחרת, הם רצו לקצר את הדרך ונסעו הביתה דרך שכונות לא כל כך סימפטיות. בעמדם ברמזור, עצרה לידם מכונית מסוג “ווען” וממנה נזרקת החוצה נערה ונשארת יושבת על הכביש בוכיה. הרמזור התחלף, ובני הזוג המשיכו בנסיעתם, כאשר לפתע אמרו זה לזה, הרי זה עתה שמענו חזרה על שיחתו של הרבי, שכאשר מישהו פניו זועפות לא ייתכן שזה לא יהיה אכפת, ולא ינסו לראות במה אנו יכולים לעזור לו. ואיך אנו מתעלמים ממה שראינו זה עתה.

הם אכן עשו ‘פרסה’ וחזרו לאותו מקום, והנערה עדיין יושבת על הכביש וממררת בבכי. הרימו אותה, הכניסו אותה למכוניתם, וניסו לדובב אותה. היא סיפרה שהיא מבית יהודי, אלא שזרקו אותה מבית הספר, והיא ברחה מהבית וניתקה כל קשר עם המשפחה. כך נפלה גם לחומרים אסורים ולכל מרעין בישין, השם ישמור. ועתה, גם החבורה הנלוזה שהייתה עמם, כעסו עליה וזרקו אותה. היא בודדה וגלמודה בעולם ואין לה אף אחד. בני הזוג הביאו אותה לביתם, טיפלו בה, הכניסו אותה לשיקום, וב”ה היא מתחילה ללמוד כבר במוסד חבד”י. כל זה תוצאה מאותה שיחה של “מדוע פניכם רעים היום”…

הרבי הטוב שלנו…

אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנו מספיקים להודות להלל לשבח לפאר ולברך על מה שהרבי מלך המשיח שליט”א עשה ועושה עמנו.

שיחה זו כל כך אופיינית ומשקפת את מה שהרבי נוטע בנו כל הזמן - אהבה, שמחה, התלהבות, אושר, חיים מאושרים וטובים, פנים מאירות ומחייכות בכל מקרה בכל מצב בכל עת ובכל שעה. ולא חיוך מעושה, אלא אמיתי באמת לאמיתו.

וכמה שאנו מצדנו, שוכני בתי חומר, שקועים בבוץ וברפש של החיים הגשמיים, רחוקים מחיים אמתיים ונפלאים אלו, ולא מצליחים להתרומם לאותה רמה נשגבה של החיים האמיתיים שהם כל כך יפים ונעימים, והם חודרים וממלאים גם את המציאות הגשמית הפשוטה - הרי משהו מאורו של משיח נדבק גם בנו, אלו ששם חסידי חב”ד נקרא עליהם. גם אנשים ברחוב מזהים חב”דניק לפי סימנים אלו, והם אוהבים זאת. אנשים אוהבים את השמחה ואת ההתלהבות של החסידים. את מאור הפנים ואת החיוך הנצחי שאינו תלוי כל כך בנסיבות ובנתונים שמסביב. אנחנו לא מסוגלים בכלל להעריך, ואיננו שמים לב בכלל, איזו מתנה נפלאה נתן ונותן לנו הרבי שליט”א כל הזמן. הרבי ממש “מחיה מתים”. ולא רק בחיים רוחניים נשגבים, אלא גם ודווקא בחיים פשוטים וגשמיים בעולם הזה הגשמי. וזו כלל וכלל לא גוזמא.

הלא את כל מציאותנו וחיינו חייבים אנו לרבי שליט”א, שדרכו עוברת ההשפעה האלוקית לעולמות כולם. לא רק במובנים הרוחניים והפנימיים המבוארים בחסידות, אלא גם ובמיוחד במובנים הפשוטים והגשמיים ממש -  הרי כמים הפנים לפנים מתעוררת בלבותנו אהבה עצמותית של מסירות והתקשרות עד מיצוי הנפש אל הרבי מלך המשיח, להיות מוכנים לעשות הכל בשבילו.

וכאותו משל המבואר בתניא על אודות מלך גדול ונורא המראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש - על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דליבא לאין קץ, ואף אם לבו כלב האבן המס ימס והיה למים ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך”.

ואת האוצר היקר הנפלא הזה, שכל מה שלא נאמר לא יתחיל בכלל להגיע למה שהוא באמת ורק יפחית מערכו - תפקידנו ושליחותנו להביא לכל אחינו בני ישראל ולעולם כולו. זו לא רק חובה ומצווה וזכות נפלאה, אלא זהו הדבר הטוב והמתוק והנפלא ביותר עבורם, לטובתם, גם הפשוטה והגשמית ביותר. ומי שעדיין לא זכה לזה, כמה יש לרחם עליו וכמה עלינו לעשות הכל להביאו לזה, להתקשר באילנא דחיי, ולהתחיל לחיות בחיים אמיתיים, חיים של משיח.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.