קיבלתי אמנם מחסידים ומשפיעים רבים, אבל אני חייב לר’ מונקע הרבה מהחיים הרוחניים ש

 קיבלתי אמנם מחסידים ומשפיעים רבים, אבל אני חייב לר’ מונקע הרבה מהחיים הרוחניים שלי. אם היה מי שחינך אותי קצת בחיים באופן יותר ‘פנימי’, היה זה ר’ מונקע. הוא לימד אותי ותבע ממני ללא הרף “להתפלל”. וזה היה ונשאר המפתח עד היום הזה לכל השייכות שלי לרבי שליט”א ולחסידות. הוא היה המשפיע האישי שלי בהיותי בישיבה • זכרונות אישיים וגעגועים אחר דמותו של הרה”ג הרה”ח ר’ מאיר צבי גרוזמן ע”ה

 הרבי מלך המשיח שליט”א קבע סדר, שלמרות שמנהג חב”ד לא להספיד, אולם כדאי ונכון ורצוי לספר סיפורים מהנפטר, ובעיקר כדי ש”והחי יתן אל לבו” ללמוד מדרכיו ואורחותיו ולהתחזק ללכת בדרך בה צעד.

בי”ז בטבת נפרדנו לפי שעה - עד שיקוים הייעוד “הקיצו ורננו” תיכף ומיד ממש - מאחד מזקני הרבנים וראשי הישיבות, עובד ה’ מופלא, גאון ומרביץ תורה לתלמידים, ומחנך דגול  - הגאון החסיד הרב מאיר צבי (שהי’ מוכר יותר בכינוי החיבה “מונקע”) ז”ל גרוזמן.

ובנימה אישית, קיבלתי אמנם מחסידים ומשפיעים רבים, ובפרט מהמשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס. אבל אני חייב לר’ מונקע הרבה הרבה מהחיים הרוחניים שלי. אם היה מי שחינך אותי קצת בחיים באופן יותר ‘פנימי’, היה זה ר’ מונקע. הוא לימד אותי ותבע ממני ללא הרף “להתפלל”. וזה היה ונשאר המפתח עד היום הזה לכל השייכות שלי לרבי שליט”א ולחסידות. הוא היה המשפיע האישי שלי בהיותי בישיבה. היה זה אמנם לפני המבצע של “עשה לך רב”, בו הרבי דורש מכל אחד שיהיה לו משפיע אישי. אולם לחסידים בכלל, ולתלמידי התמימים בפרט, היה תמיד קשר עם משפיע אישי.

בתקופה בה נכנסתי ללמוד בישיבה בכפר חב”ד נכנסתי ליחידות הראשונה שלי שהתקיימה באסרו חג הסוכות תשל”ה. ביחידות זו קיבלתי ברכה מיוחדת מהרבי שאזכה לקבל הדרכה מתאימה מהמשפיע המתאים.

וזה לא הלך כל כך בקלות. לתלמידים היו תמיד טענות (לאו דווקא מוצדקות) על כל אחד מהמשפיעים וראשי הישיבה שהם לא מספיק מקושרים ולא כל כך שייכים לדור השביעי ולדרישות שהרבי דורש מכל אחד. היו טענות שונות גם על המשפיעים הגדולים ביותר - גם על ר’ שלמה חיים, גם על ר’ ניסן, וגם על ר’ מענדל פוטרפס, וממילא גם עליו. וזאת נוסף לחששות הטבעיות של כל בחור להיפתח ולהיחשף ולספר את החולשות והנפילות שלו למישהו מבוגר, ועוד מההנהלה. בפרט שתפקידו הרשמי של ר’ מונקע בישיבה כל ימיו היה מגיד שיעור בנגלה ולא משפיע. ואגב, השיעורים שלו גם בנגלה היו מאד מעניינים ועמוקים ומקוריים. ללא ספק גם הם הושפעו מהתפילה ומעבודת ה’ הפנימית והעמוקה שלו. אולם עם כל גדלותו בלימוד הנגלה, עיקר גדולתו הייתה בעבודת ה’.

יחד עם עוד חבר טוב, ניבדל אנו לחיים טובים, התמים צבי וייסמן ע”ה, הלכנו, כל אחד לחוד, אחרי היסוסים רבים, לדבר ולהתייעץ עם ר’ מונקע. היינו לומדים ביחד ומדברים זה עם זה גם באותם נושאים פנימיים שדיברנו עמו. לא אשכח לעולם את השיחה הראשונה שלו עמי בעניינים אלו. הוא דיבר על לבי עד כמה חשוב ונחוץ לעסוק בעבודת התפילה. בלי זה, הוא טען בלהט, כל החיים הם רק החיים הגשמיים: מתי אתה מרגיש טוב? - רק כשאכלת לשובע ואכלת משהו טעים; כשישנת טוב, כשחם לך ולא קר; רק כשהאנשים מסביב מעריכים אותך כראוי, ובפרט כשאומרים לך דברי שבח ותהילה. במצב כזה, לא אכפת לך בכלל באמת מהקב”ה מהרבי ומהתורה והמצוות. נכון שב”ה אתה מתנהג ביראת שמים ולומד ומתפלל ועושה מעשים טובים, משום שקיבלת ב”ה חינוך טוב. והרי בכל יהודי קיימת נקודת היהדות. אולם בגלוי ובפשטות, מה הם כל החיים שלך? - רק החיים הגשמיים.

כשמנסים קצת להתפלל, טען ר’ מונקע, ובפרט כשמתמידים בזה, אז גם אם הנפש הבהמית עדיין לא השתנתה לגמרי ואתה עלול גם ליפול ח”ו, אולם כל החיים שלך הם חיים אחרים. יש לך את האמת האלוקית המוחלטת שרק בשבילה כדאי לחיות, ובשבילה כדאי אפילו למסור את החיים ח”ו. והרי בעצם זוהי כל החסידות. אדמו”ר הזקן נסע למעזריטש כדי ללמוד איך להתפלל, והטענות על החסידות היו על כך. והיום שב”ה גם חוגים אחרים למדו מאתנו לשים דגש חזק יותר על התפילה במתינות וביראת שמים, דווקא אנו לא נלך בדרך אותה סללו רבותינו נשיאינו?!

הוא סיפר לי סיפורים מתקופות בחייו בה ראה חסידים שהתפללו באריכות, ובמיוחד מהמשפיע המובהק שלו, ר’ שלמה חיים. הוא תבע ממני ללא הרף לחשוב לפני התפילה, להתפלל במתינות, ו”להתפלל” עם מאמר חסידות. בתחילה עם “הנה ה’ ניצב עליו”, לאחר מכן עם “האומנם” תרמ”ג, עם “וידעת מוסקבה”, עם “אחת שאלתי” עת”ר, “שובה” תרנ”ט, ועוד.

לא קיבלתי בקלות את הדברים. חששתי שאני לא מסוגל לכך, וניסיתי לתרץ תירוצים שאולי בכלל זה לא כל כך שייך בדור שלנו. טענתי שאינני יודע איך עושים זאת. אינני יודע מהי התבוננות, והמחשבה עלולה אצלי “לברוח” לדברים אחרים באמצע שאני מנסה לחשוב. אמרתי שאינני מאמין שאני מסוגל להשתנות, ושהחיים אצלי לא יהיו רק החיים הגשמיים. והוא, בנעימות אבל בתוקף, שוב ושוב חזר על כך שזו כל התביעה של רבותינו נשיאינו, ורק על ידי כך מקבלים שייכות פנימית לאלקות. ואז גם לימוד הנגלה וגם העיסוק במבצעים ובשליחות וכל החיים מקבלים משמעות אחרת לגמרי. והוא לחץ עליי שלפחות אנסה תקופה מסוימת, ואם זה לא ילך, הרי תמיד אפשר להפסיק.

תקופה ארוכה הייתי בא אליו מידי כמה ימים בטענות שזהו רק בזבוז זמן לריק, שום דבר לא נקלט באמת, ושום דבר לא משתנה. ובכל פעם הוא היה חוזר ומדגיש ששינוי אמיתי לא קורה ברגע אחד, אלא בעבודה ממושכת, וככל שהיגיעה רבה יותר, תהי’ גם התוצאה יותר.

להתאמץ ולא להרפות

זכורה לי במיוחד פעם אחת, אחרי תקופה ממושכת שהמשכתי לטעון במרירות שזה סתם בזבוז זמן לריק, וחשבתי כבר להפסיק לגמרי. והוא סיפר לי אז את הסיפור (שמספרים בשם ר’ נחמן מהורודנקא, תלמיד הבעל שם טוב הקדוש) אודות שני הקבצנים, יהודי ולהבדיל גוי, שחיפשו להשיב את נפשם ברעב. אמר היהודי לגוי: יש לי רעיון, היום הוא ערב פסח, ובכל בית יהודי עושים “סדר” עם סעודה חגיגית. עשה גם אתה את עצמך כיהודי ובוא לבית הכנסת, ומישהו בוודאי יזמין אותך לחגוג עמו את הסדר. הגיע הגוי לבית הכנסת, ואמנם הזמינו אותו לאחד הבתים לסדר פסח. שאלו אותו אם הוא בכור, וכשהסבירו לו שזה הגדול בבית, הוא הבין שלבכור נותנים יותר אוכל, ואמר שאכן הוא בכור. שאלוהו אם יש לו סיום–מסכת, ובזה כמובן לא היה יכול לשקר. אמרו לו שאם כן, עליו לצום בערב פסח. הוא כעס מאד אבל חיכה לערב, לסעודה. פתחו בכוס יין, נטלו ידיים, ואכלו חתיכת בצל פחות מכזית. מזגו כוס שניה, הילדים שאלו “מה נשתנה”, ההורים קראו את ההגדה ומידי פעם עצרו וסיפרו סיפורים. והוא כל הזמן כועס על חברו היהודי לאן שלח אותו, להתייבש כך ברעב. סוף סוף נגמרה ההגדה ושתו את הכוס השניה. שוב נטלו ידיים, ומה מביאים - קרקרים יבשים, חתיכות מצה. הוא ממש כעס, והחליט שאם עכשיו לא יביאו לאכול משהו טעים, הוא פשוט קם והולך. ואז הביאו את המרור. הוא קם ממקומו, הפטיר כמה קללות, “ממש כמו גוי”, ועזב את הבית בטריקת דלת.

באמצע הלילה חוזר חברו היהודי מדושן עונג. מתנפל עליו הגוי: לאן שלחת אותי?! לא נתנו לאכול שוב דבר טעים! “מתי הלכת?” שואל היהודי. השיב הגוי: “כשהביאו את המרור”. “טיפש שכמוך”, אומר לו היהודי, “החזקת מעמד כל כך הרבה זמן, וברגע האחרון לפני שהגיעה הסעודה הדשנה, עזבת?!” ואף אתה, אומר לי בחיוך ר’ מונקע, המתנת בסבלנות כל כך הרבה. דווקא לפני שאתה עומד להרגיש משהו אמיתי אתה רוצה להפסיק?!

למרות כל החששות, הוא צדק. אמנם לא הגעתי לא לאהבה ולא ליראה ואינני יודע אם אפשר לקרוא לזה הרגש אלוקי, כפי שהיה מרגלא בפומיה. אבל החיים שלי, החיים הרוחניים וממילא גם החיים הגשמיים, השתנו מאז לטובה. התחלתי לחשוב על הדברים ולקחת אותם ברצינות הרבה יותר. יש לו לר’ מונקע חלק גדול מאד (גם אם לא תמיד זה היה בדיוק כפי שהוא רצה), בלימוד שלי, בתפילה שלי, במבצעים ובהתקשרות לרבי, וגם ובמיוחד בחיות בענייני משיח וגאולה, עם כל מה שכרוך בזה, כולל ובמיוחד הכתיבה בבית–משיח וכתיבת הספרים.

•    •    •

למרות שהיה מגיד שיעור בנגלה, הי’ קם בכל יום במשך עשרות שנים לפנות בוקר, לומד חסידות ומתפלל במשך כמה שעות, עד תפילת שמונה עשרה שאותה היה מתחיל תמיד עם הציבור, ולאחר מכן שומע במניין אחר את חזרת הש”ץ ואת הקדישים שלא ענה בעומדו באמצע התפילה. כל מה שכתבתי כאן אינו אלא מעט מן המעט, נוסף למה שדאג לי גם בגשמיות, והייתי אצלו כבן בית בתקופה שהוריי שהו באוסטרליה בהיותי בישיבה.

כל זאת נוסף לכל פעולות החסד שהוא עשה בשקט ובסתר, בלי שאף אחד ידע. לא בכדי נמצאים כמעט כל בניו בחזית השליחות של הרבי מלך המשיח להביא לימות המשיח.

כאמור, אצל חסידים לא מספידים, אלא מספרים סיפורים מחייו, שמהם נוכל אנו כולנו ללמוד איך להתנהג, כפי שהרבי רוצה מאתנו. ובפרט ב”דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. וזה מה שיגרום גם לו נחת אמיתי ועליית נשמה אמיתית. והעיקר, העליה הגדולה ביותר של הנשמה היא כשתרד בגוף תיכף ומיד ממש, בהתגלות הרבי לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.