מאת זלמן צרפתי

שבת בכפר חב”ד, חלום אלוקי ותאונה מוזרה הפכו את מיכאל אוסניס מאתאיסט מושבע למי שרואה בבניית בית המקדש את שליחות חייו • מאחוריו עשרות דגמים מרהיבים של בית המקדש כשגולת הכותרת של עבודתו היא דגם ענק המוצב על גג ישיבת אש התורה מול שריד בית מקדשינו • על האיש שחי את בית המקדש כל השנה כולה וגם, מה גרם משחק הקלפים בכפר חב”ד • על כפיו אותו יביא לאליהו הנביא

מאת זלמן צרפתי

קבוצת הילדים שסיירה בחצר של מיכאל אוסניס בקדומים, הביטה מוקסמת בדגמים המרהיבים של בית המקדש. מיכאל עמד מאחורי הדגם הגדול והסביר לילדים על העזרות, הלשכות וכלי המקדש.

מיכאל, קנאי לשלום יצירותיו, מבחין באחד הילדים מושיט יד וממשש את הדגם. “ילדים, אני מבקש, אפשר להסתכל, לא לגעת בידיים’, הוא מכריז באופן כמעט אוטומטי. הילדים נרתעים מעט לאחור ומצמידים ברפלקס את ידם לצידי גופם.

מיכאל ממשיך בהסבריו, והילדים מקשיבים מרותקים לסיפורים הקולחים מפיו, במבטא רוסי מתגלגל. בזווית עינו, מבחין מיכאל ביד הקטנה המתגנבת שוב לעבר הדגם, מממשת אותו בבסיסו, או יותר נכון מלטפת אותו, ליטוף רך של ערגה.

מיכאל, שכבר הספיק להדריך עשרות אלפי ילדים בכמעט שני עשורים האחרונים, שהוא עוסק בהוראת נושא המקדש, מבין שהיד הקטנה לא שייכת לסתם ילד חסר משמעת המבקש להפריע למהלך התקין של הסיור. הוא פונה אל הילד ושואל אותו מה דעתו על הדגם.

“זה לא דגם”, עונה לו הילד בן ה-8 ומביט בו בעיניים גדולות וחולמניות, “זה בית מקדש תינוק. הוא רק עכשיו נולד אז הוא עוד קטן, כמוני, וכמו שאני אגדל, גם הוא יגדל. וכשאני אהיה גדול הוא יהיה בית המקדש הגדול”.    

משחק קלפים משנה חיים

מיכאל אוסניס היה אתאיסט מוחלט כשהוזמן לעשות שבת בכפר חב”ד אצל משפחה יוצאת ברית–המועצות. הוא לא שיער עד כמה תשפיע אותה שבת על מהלך חייו או יותר נכון תשנה אותם מן הקצה אל הקצה.

אם אתם חושבים ששולחן השבת, הנרות הדולקים, או וויכוחים אמוניים לתוך הלילה, גרמו את המהפך בחייו של אוסניס, אתם טועים ובגדול. מסתבר כי מה שהדליק את הניצוץ בלב של העולה האתאיסט היה משחק קלפים.

“בשבת אחרי הצהריים, הילדים ישבו על הרצפה ושיחקו בקלפים”, מספר מיכאל, “חפיסת הקלפים הייתה הפוכה והם שלפו ממנה קלפים בתורנות. על כל קלף שהרימו, הייתה תמונה של משהו יהודי וכיתוב אותו הם הקריאו בקול רם. כך ראיתי לראשונה דברים כמו חלה, מנורה, אתרוג ועוד, התרגשתי. ואז אחד הילדים הרים קלף. ברגע שראיתי את התמונה שעל הקלף הרגשתי משהו חזק בלב, כמו סוויצ’ של רכב שניצת. שאלתי אותם מה זה? הם הסתכלו עלי ואמרו לי ‘בית המקדש’. באותו רגע הרגשתי כאילו בית המקדש נכנס לי לתוך הלב.

ציוני נלהב ואתאיסט מוחלט

מיכאל נולד בברית–המועצות של שנות החמישים. הוא גדל והתחנך במוסדות קומוניסטים על ברכי האתאיזם ושלילה מוחלטת של כל דת שהיא. “ידעתי רק שאני יהודי”, אומר מיכאל, “בגיל 13 סבא לקח אותי בצד ואמר לי שצריך לעשות בר מצוה. שאלתי מה זה, אמרו לי שזה משהו מאוד מסוכן שאסור לגלות לאף אחד. באותה תקופה כל גילוי של יהדות היה סכנת נפשות. כששאלתי פעם מה זה יהודי, אמרו לי שזה אומר שאני יכול להתחתן רק עם יהודיה”. בזה הסתכם החינוך היהודי שקיבל מיכאל, וגם זה היה טוב בהתחשב באווירה ששררה בברית המועצות של אותן שנים.

כשבגר למד מיכאל הנדסאות בנין באוניברסיטה, והחל לעסוק במקצוע. במקביל הגישו מיכאל ורעייתו בקשת הגירה לארץ ישראל וסורבו. עשרים שנה ניהלו מיכאל ואשתו מלחמה עיקשת נגד השלטונות, עד  שקרסה חומת הברזל. בגיל 40, ארזו מיכאל ואשתו את מיטלטליהם ועלו ארצה עם שתי בנותיהם.

“למרות היותי ציוני נלהב ואוהב ארץ ישראל, עדיין ראיתי את עצמי אתאיסט גמור”, אומר מיכאל, “החינוך הקומוניסטי הכפרני שקיבלתי, עדיין היה נטוע בי חזק”. עם הגיעם ארצה, הם התיישבו בכפר סבא. מיכאל ניסה לשלוח ידו בעסקים, אך אלו לא עלו יפה. במקביל, הוא חש אהבה עזה לארץ ישראל ולנופיה הבראשיתיים אותם התקשה למצוא במרחב האורבני של ערי המרכז. גם הקונפליקט המזרח תיכוני, החיים לצד הערבים ורעיון הדו–קיום אתגרו את מיכאל, הוא רצה לחוות את התופעה ולחקור אותה לעומק. כך, בבוקר בהיר אחד של תשנ”ו, הגיעה משפחת אוסניס לגור בקדומים שבשומרון.

מיכאל הפך לחלק בלתי נפרד מהישוב, אך עדיין ראה בעצמו חילוני מובהק. הוא לא ידע לקרוא עברית.

ואז הגיעה השבת בכפר חב”ד.

חזיון מופלא

בחזרה לשבת בכפר חב”ד. אחרי התחושה המוזרה והחזקה שעטפה לפתע את מיכאל למראה תמונת בית המקדש, הוא החל להתעניין בבניין המפואר. מארחיו סיפרו לו על בית ה’ שהחל מתקופת המשכן, ונבנה בירושלים על ידי שלמה המלך. מיכאל שאל עוד ועוד ומארחיו הפנו אותו לספרו של יוספוס פלביוס ‘מלחמות היהודים. מיכאל השיג מהדורה של הספר בתרגום לרוסית והחלק לבלוע את הסיפור בשקיקה.

ואז הגיע החלום.

כשמיכאל מספר על החלום הוא מתרגש: “זה היה אירוע מכונן. לא אשכח אותו כל חיי. אני זוכר את זה כמו היום. זה היה מאוד ברור, מאוד מוחשי מתחילתו ועד סופו. חלמתי שאני עף אחורה בזמן, 1900, 1800, 1500, אני עף על ציר הזמן ורואה מתחתיי את השנים חולפות. עד שאני מגיע לתחילת המאה הראשונה, ואז פתאום הכל מתחיל להתבהר. לאט לאט העננים מתפזרים ולפתע נגלה לעיני בית המקדש עומד במלוא תפארתו.

“התקרבתי לבניין בהתרגשות גדולה. ראיתי שמהחלונות של בית המקדש בוקע או מיוחד. זה לא אור רגיל. לא אור חשמלי וגם לא אור יום. זה היה אור כזה מיוחד, משהו שאי אפשר להסביר, כאילו האור היה חי.

“אני מרגיש את האור הזה כאילו מקרין את השלום, השלווה ואת כל הטוב לכל העולם. לפתע אני מרגיש את האור הזה שיוצא מבית המקדש נכנס בתוכי. זה היה מדהים. הרגשתי כמו מעולף שחזר לחיים. זה היה חזק מאוד.

“קמתי בבוקר, הרגשתי שכל השרירים שלי כואבים ממאמץ פיזי, הרגשתי כאילו זו הייתה מציאות. מעולם לא עבדתי עבודה פיזית בחיי, זה לא היה הגיוני שפתאום כולי תפוס. באותו יום לא הלכתי לעבודה וגם לא כמה ימים אחרי”.

התשוקה לתנ”ך

באותה תקופה, הוא הבין שעסקים זה לא בשבילו והוא הפך להיות שומר. בעקבות החלום הוא הרגיש שהוא חייב להתחיל ללמוד יהדות ברצינות. “הייתי שומר בבוטקה, והיה לי המון זמן פנוי, לקחתי תנ”ך ברוסית והגשמתי חלום ישן. פשוט התחלתי לקרוא תנ”ך.

התשוקה של מיכאל לתנ”ך ליוותה אותו עוד מימיו בברית המועצות. “למרות שהייתי אתאיסט, תמיד התעניינתי בהיסטוריה של עם ישראל. ורציתי לקרוא את זה מהתנ”ך. בברית המועצות זה היה אסור וכשהגעתי לארץ ישראל נכנסתי מיד לעסקים, הייתי כל הזמן עסוק ולא נשאר לי זמן לכלום. פתאום מצאתי את עצמי שומר, יושב בבוטקה עם זמן פנוי בערימות והסתערתי על התנ”ך”.

מיכאל צלל לתוך התנ”ך ולא היה מאושר ממנו. “כשהייתי חוזר הבייתה אשתי הייתה שואלת אותי, מיכאל, מה עבר עליך?

כאמור, מיכאל ישב בכניסה לישיבה בקדומים. ראש  הישיבה שם, הרב בן–שחר עשה לעצמו מנהג להיכנס מידי יום לבוטקה של מיכאל ולהתעניין בשלומו. מיכאל היה אומר לו מה לא הבין בלימודיו וראש הישיבה היה מסביר לו. כך התקדם מיכאל יותר ויותר.

במקביל ללימוד התנ”ך, החל מיכאל להתחזק גם באמונה. “ככל שהתקדמתי בתנ”ך, ראיתי שיש כאן עומק, הרגשתי שזה אמתי. יום אחד אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שכל זה שטויות כמו שלימדו אותי שנים”, אומר מיכאל, “אבל עדיין זה לא היה מוחלט”.

ואז הגיעה התאונה.

מיכאל היה בדרכו לקריית מלאכי. הוא נסע על כביש רמלה שהיה אז צר ועמוס בתנועה לפתע הרגיש שהוא מאבד שליטה על הרכב. מסביב לו חלפו רכבים והתאונה הייתה בלתי נמנעת.

“לא יודע למה, אבל פתאום צעקתי לאלוקים. אמרתי לו: “אם תעשה משהו ותצליח להציל אותי מהתאונה, אני מאמין בך”.

“פתאום שמעתי בום”, אומר מיכאל, “והאוטו נזרק לנתיב הנגדי בקפיצה, הציר (מוט ברזל) נשבר, ועף מאה מטר מהמכונית. עצמתי עיניים, וחיכיתי לתאונה. זכרתי שהכביש עמוס במכוניות ולא הבנתי איך זה שאני לא מתנגש בהן. הרגשתי כמו בקריעת ים סוף, שהקב”ה עצר את המים עד שבני ישראל עברו. זה היה נס”.

מיכאל, הוא אדם אמיתי ויסודי, הוא לא מבטיח הבטחות סרק. עוד באותו יום הגיע לבית הכנסת לברך ברכת הגומל. “קיימתי מה שהבטחתי, הפסקתי להתלבט, והתחלתי לשמור מצוות”.

מיכאל שב מהתאונה והסתער שוב על התנ”ך, הפעם כיהודי מאמין בתחילת דרכו בתורה ומצוות, המיקוד המרכזי שלו היה בית המקדש. הוא ניסה לדלות וללמוד כל פרט הקשור לבית המקדש. פעם אחת הוא נתקל בפסוק ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם’. הוא המתין לביקורו היומי של ראש הישיבה ושאל אותו מדוע לא בונים את בית המקדש? “הרב ישב והסביר לי שזה מורכב, וזה לא ככה. הבנתי מהרב שאת בית מקדש הגדול בירושלים לא ניתן לבנות כל עוד לא הגיעה הגאולה האמתית והשלמה, אבל דגם מוקטן שיבינו איך הוא נראה, מותר לבנות, זה מה שעשיתי.

“תבין, מעולם לא עסקתי קודם בעבודת כפיים”, אומר מיכאל. נכון, הייתי הנדסאי בניין, אבל לא עסקתי בבניה, היו לי עובדים, ואני הייתי מרוכז במפות, תוכניות וסרטוטים. אבל הרגשתי שאני חייב להעביר לאנשים את מה שראיתי בחלום. החלום היה אצלי כל כך ברור ומוחשי שהתחלתי פשוט לבנות דגם של מה שראיתי בחלום.

עבדתי על הפרוייקט עקב בצד אגודל, וכשסיימתי, התוצאה הייתה מרהיבה. מישהו בבית ספר התיכון לבנות ‘בית רבקה’ בכפר חב”ד שמע על הדגם וביקש שאציב אותו שם. הסכמתי. זה היה עבורי גם סוג של סגירת מעגל שהדגם הראשון הוצב בכפר חב”ד במקום שבו נחשפתי אני לראשונה לבית המקדש.

את הדגם הראשון כאמור, בניתי על סמך החלום, יום אחד ביקש הרב בן שחר מקדומים לבוא לראות את הדגם. הוא התלהב והתקשר מיד לרב ישראל אריאל ממכון המקדש. הרב אריאל הגיע, לקח מטר והחיל למדוד. הוא היה בהלם. המידות היו מדויקות ובמקום הזמין דגם נוסף עבור מכון המקדש.

זה היה הדגם הראשון ומאז באו עוד רבים. הוא החל ללמוד את הנושא בצורה רצינית ומאז חייו מוקדשים באופן מוחלט להנחלת בניית בית המקדש. הוא עושה זאת באמצעות דגמים שהוא בונה, והרצאות שהוא מעביר בכל הארץ.

שליחות חייו

מבחינת מיכאל, זו היא שליחות חייו. הוא משקיע בזה את כל אונו והונו. “בית המקדש זו האהבה הגדולה שלי”, הוא אומר, “יש בו הכל, גם פיזיקה, גם אדריכלות, גם מתמטיקה, הכל”.

“אני לא בונה ‘דגמים קלים’. “אני בונה מחומרים אותנטיים: אבן, שיש, אדני כסף, אדני נחושת. ממה שראיתי. יש תלמידים שלמדו בבית הספר על בית המקדש באמצעות דגמים מקרטון. למדו מהם, ואחר כך פירקו, זרקו את הקרטונים על הרצפה, ודרכו עליהם שלא בכוונה. אם זה מקרטון זה לא אמיתי, לא באמת מוחשי. אצלי זה מאבן, משיש. התלמידים מבינים באופן מוחשי, רואים שזה אמיתי. צריך לתת לתלמידים תנ”ך חי, שמדבר אליהם”, הוא אומר בהתלהבות.

“יש אדריכלים שבונים דגמים, אך מצאתי בהם הרבה טעויות. זו תורה ואי אפשר לטעות בה, כל טעות קטנה זה כמו לכתוב את התורה עם טעות באות אחת. זו כבר לא תורה.

“בית המלאכה שלו ממוקם בחצר ביתו שבקדומים והוא מושך אליו כל שנה אלפי ילדים ומבוגרים שבאים להתרשם וללמוד לימוד מוחשי על בית המקדש. הוא מקבל את כולם בחיוך ובאהבה גדולה, מסביר ומספר בשמחה ובסבלנות אין קץ.

מיכאל לא נח לרגע. כבר כמעט שני עשורים שהוא בונה דגמים של בית המקדש (“נכון, זה דגמים, אבל זה לקראת בית המקדש האמיתי”), מארח בחצרו כמעט מדי יום אורחים מכל הארץ ועושה כל שביכולתו להפיץ את בשורת המקדש לציבור הרחב.

מיכאל מספר שהעבודה שלנו עכשיו זה להתכונן לבית המקדש, ללמוד, להתקרב לשורשים שלנו, לתורה. “לא רק אנחנו צריכים להתכונן, אלא כל העולם צריך להתכונן לכך, יש זרם של גויים בארצות הברית שמכבדים את היהודים ואת התורה שלנו, הם כבר מבינים שכשייבנה בית המקדש יהיה סדר בכל העולם”, אומר מיכאל, איש שיחה מרתק, נעים סבר וחדור ערכים.

“אני לא גיבור, אני אדם מהשורה. וכל מה שאני רוצה זה שיהיה טוב לעם ישראל, שייבנה בית המקדש, ובשביל זה אנחנו צריכים לעבוד, ללכת אחד אל השני, להתאחד”, אומר מיכאל.

הדגם הגדול בעולם

לפני מספר שנים, זכה מיכאל לברך על המוגמר כשסיים פרוייקט עליו עמל מספר שנים. בניית דגם ענק של בית המקדש שיוצב על גג ישיבת ‘אש התורה’ בירושלים, מול הכותל המערבי - שריד בית מקדשינו.

הדגם כולל שכלולים טכנולוגיים רבים מאפשרים הצצה אל תוך הדגם. בעזרת שַלט מיוחד המדריך יכול להרים את כל ההיכל ולחשוף את חלקו הפנימי ובכלל זה המנורה, המזבח הפנימי, ארון הברית וקודש הקודשים, כשהם מוארים במערכת תאורה מיוחדת במינה.

“זו הייתה חוויה יוצאת דופן”, אומר מיכאל, “זה לא עוד דגם, זה דגם מיוחד עליו עבדתי כמעט עשור. הדגם נבנה ביחס של 1:60, ועד כמה שידוע לי, זה הדגם הגדול ביותר שנבנה עד כה ברמת דיוק כזו. גם המקום שבו הוצב הוא יותר מסמלי עבורי.

“אני רק בטוח, ואין לי ספק בכך, שעצם העלאת המודעות לנושא המקדש והעיסוק בו מזרז ומקדם את הקמתו ולכך אני מקדיש את חיי”.