היתכן, מהרהרים הם, שיושב לו יהודי לדבר ברבים, ובכל התוועדות והתוועדות מכריז ללא

היתכן, מהרהרים הם, שיושב לו יהודי לדבר ברבים, ובכל התוועדות והתוועדות מכריז ללא הרף ואינו מפסיק לדבר אודות נושא אחד - ביאת משיח צדקנו • הכוונה לביאת משיח צדקנו בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, ותיכף ומיד ממש, ביום זה עצמו, ובנדון דידן - יום השבת פ’ פינחס תשד”מ! • בלתי מוגה

למה לדבר על ‘חלומות’?

א. בהמשך להמוזכר לעיל אודות ענין הגאולה - ישנם כאלו שמתעוררת אצלם תמיהה ופליאה (אף שמטעמים מובנים אינם מעלים תמיהה זו על דל שפתם):

היתכן, מהרהרים הם, שיושב לו יהודי לדבר ברבים, ובכל התוועדות והתוועדות מכריז ללא הרף ואינו מפסיק לדבר אודות נושא אחד - ביאת משיח צדקנו, וחוזר על הכרזת בעל הגאולה ב”הקריאה והקדושה”: “לאלתר לגאולה”, ובהדגשה - שאין זה דבר שנדפס בלבד, אלא הכוונה לביאת משיח צדקנו בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, ותיכף ומיד ממש, ביום זה עצמו, ובנדון דידן - יום השבת פ’ פינחס תשד”מ! וכמו כן אומרים בכל פעם שינגנו “שיבנה בית המקדש במהרה בימינו”, ומדגישים שאין הכוונה “במהרה בימינו” מחר, אלא היום ממש.

בודאי מאמין כל יהודי שמשיח צדקנו יכול לבוא בכל רגע - “אחכה לו בכל יום שיבוא”, אבל אף על פי כן, מהרהרים הם, מהי פשר ההנהגה לדבר ללא הרף על ענין זה, ולהדגיש בכל פעם שברגע זה ממש יכול לבוא משיח צדקנו - דבר שקשה לפעול ברגש של האדם שיתייחס לכך כאל דבר מציאותי!

בשלמא כאשר מזכירים פעם אודות ביאת משיח צדקנו - נו, סוף כל סוף הרי זה מעיקרי האמונה… אבל מהו פשר הדיבור והלהט בענין זה ללא הרף, בכל התוועדות והתוועדות, כאילו היו רוצים להכניס את הדבר בראשם של השומעים בכח…

ויתירה מזו - ממשיכים להרהר - אותו יהודי שמדבר אודות ביאת משיח צדקנו למטה מעשרה טפחים תיכף ומיד ממש, הנה בה בשעה מחזיק על השולחן “סידור” כדי שלא לטעות ח”ו בנוסח ד”ברכה אחרונה”, שבה מדובר אודות הגאולה בלשון עתיד, וכמו כן מחזיק את הסידור כדי לומר בתפלת מנחה “צדקתך צדק” - ענין הקשור עם גלות כו’! דבר והיפוכו?!

אלא מאי - מסיקים הם - ענין זה הוא בגדר של “חלום”… חלום טוב ויפה, ובנוסח התפלה שאומרים בעת ברכת כהנים: “שיהיו כל חלומותי עלי ועל כל ישראל לטובה”, אבל לא דבר מציאותי [והרי גם בהלכה מצינו חילוק בין דבר מציאותי ל”חלום”], ואם כן, טוענים הם, לשם מה צריכים לדבר אודות עניני “חלומות”?! 

 

חדורים ברגשי גלות…

ב. הרהורים ומחשבות אלו אינם נובעים מחוסר אמונה ח”ו, שכן, כל יהודי מאמין שמשיח צדקנו יכול לבוא בכל רגע, אבל אף על פי כן, בידעו שנמצאים עדיין בגלות, “אכתי עבדי אחשורוש אנן”, ואילו היציאה מהגלות תהי’ אך ורק ברצונו של הקב”ה, כדברי בעל הגאולה בג’ תמוז: “לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל ולא בכחותינו אנו נשוב לארץ ישראל, אבינו מלכנו כו’ והוא ית’ יגאלנו כו’ על ידי משיח גואל צדק כו’”, הנה תחושת הגלות חדורה כל כך ברגש האדם, עד שהאמונה אודות הגאולה היא באופן של מקיף בלבד.

וכן הוא גם ביחס לגאולה פרטית - שיהודי מחדיר לעצמו ענין של גלות עד שאינו יכול להשתחרר מזה:

יהודי “תמים” עם כל המעלות כו’ - יושב בהתוועדות של יום השבת, ומיצר ודואג. מה קרה - הרופא אמר לו שיתכן שלאחרי השבת יצטרך לעבור ניתוח.

מה יש לך לדאוג לכך ביום השבת - הרי “כל מלאכתך עשוי’”, ובנדון זה - כל הטיפולים וכו’ נעשו כבר, ומה שלאחרי צאת השבת תצטרך להתנהג על פי ציווי התורה לשמוע לדברי הרופא - הרי זה ענין השייך רק לאחרי השבת, ואם כן, מדוע צריך אתה למשוך על עצמך דבר בלתי–רצוי?! ובפרט שהדבר ניכר בפניו, ומפריע גם לאלו העומדים מסביבו!

זאת ועוד: עומדים להתפלל תיכף תפלת מנחה, שבה אומרים “ואני תפלתי לך ה’ עת רצון”, שאז מתהפכים כל כ”ד בתי–דינין לטוב, ועד כדי כך ש”אלקים ברב חסדך”, היינו, שאפילו משם אלקים, מדת הדין והגבורה, נמשך “רב חסדך”! ואם כן, הרי זו שעת הכושר לבטל ענינים אלו מכל וכל, ובודאי שאין לך להיות מיצר ודואג על כך!

ועל דרך זה בעניננו: מכיון שהאדם חדור כל כך ברגש הגלות - אינו יכול לחוש ענין של גאולה, ועד כדי כך, שכאשר מדברים עמו אודות גאולה - נראה הדבר אצלו כ”חלום”!…

 

הגלות - היא ה’חלום’!

ג. אמנם, לאמיתו של דבר - ההיפך הוא הנכון:

ישנו דרוש בתורה–אור ד”ה שיר המעלות בשוב כו’ היינו כחולמים, שבו מבואר שכללות ענין הגלות הוא בדוגמת החלום.

כלומר: ה”חלום” הוא - לא הדיבור על הגאולה, אלא אדרבה: מציאות הגלות היא “חלום”, שכן, מה ליהודי ולענין של גלות, ואילו הגאולה היא - בהקיץ, זוהי מציאותו האמיתית של יהודי!

ידוע מאמר אדמו”ר הזקן בענין “ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים גו’”, שבזה מרומז הקץ דשנת תר”ג (או שנת תר”ח), ואף על פי כן, עשרות שנים לפני זה הכריז ואמר בתורתו שהגלות הוא חלום, וצוה לפרסם ולהפיץ ענין זה - כשם שצריכים להפיץ כל שאר עניני תורת החסידות, ועניני תורה בכלל.

מהי איפוא הטענה והתמיהה על כך שחוזרים על דברי אדמו”ר הזקן שהגלות הוא חלום, ואילו הגאולה היא המציאות האמיתית בהקיץ!…

זאת ועוד:

במאמר הנ”ל מבואר ש”החלום הוא מחבר שני הפכים בנושא אחד . . וכן הענין בגלות . . יכול הוא (האדם) להרכיב ב’ דברים הפכיים, להיות כל היום טרוד במשא ומתן איש לבצעו . . (וביחד עם זה) בתפלה מעורר את האהבה . . לדבקה בו כו’”.

כלומר: ההדגשה היא על מעלת ענין החלום - שכן, למרות שברגע הקודם הי’ מונח בעניני העולם כו’, מכל מקום, ברגע אחד יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה, להתנער מהדמיונות דעניני עולם הזה ולבוא למציאותו האמיתית - לאהבה את ה’ ולדבקה בו. וכל זה - מפני מעלת ה”חלום” שענינו חיבור הפכים, ששרשו למעלה ביותר כו’, כמבואר שם בארוכה.

ועל דרך זה מובן בנוגע לעניננו:

הן אמת שברגע זה נמצאים עדיין בחשכת הגלות ממש, אבל אף על פי כן, מכיון שכללות ענין הגלות הוא “חלום” שענינו חיבור הפכים - הרי ברגע אחד יכול המצב להתהפך מן הקצה אל הקצה, היינו, שיוצאים מ”חלום” הגלות ובאים למציאות האמיתית - גאולה בפועל ממש!

וה”מפתח” לכך - בידו של כל אחד ואחד, היינו, לא רק בידו של רוב הקהל, כי אם ביד כל אחד ואחת ממש, כמובא במאמר של אדמו”ר הזקן “איתא בתיקונים שאפילו אם הי’ צדיק אחד [“ועמך כולם צדיקים”] חוזר בתשובה שלימה בדורו הי’ מיד בא משיח”, ופסק דין ברור בדברי הרמב”ם: “עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה”,

וכאמור - יכולים לפעול כל זה ברגע אחד ממש! ובלשון הידוע: “אחכה לו בכל יום שיבוא”, “אחכה” דייקא, על דרך הענין ד”יעשה למחכה לו”, “אינון דדחקין למלה דחכמתא כו’”, כמבואר בארוכה בהמשך תרס”ו.

אמנם, הרמב”ם מבאר שישנו סדר בדבר, “יכוף כל ישראל כו’ וילחם מלחמות ה’ וכו’” - אבל כל זה כאשר הגאולה באה על–דרך הרגיל, מה שאין כן כאשר “זכו”, ועל אחת כמה וכמה לאחרי שכבר “כלו כל הקיצין”, לא רק באופן ד”אחישנה”, אלא גם באופן ד”בעתה” - אזי באה הגאולה תיכף ומיד ממש, למעלה מכל סדר והגבלה כו’!

ובפרט לאחרי שנשיא דורנו הכריז “לאלתר לגאולה”, והודיע שהמצב הוא ש”הנה זה עומד אחר כתלנו”, משיח צדקנו עומד מאחורי כתלנו… וכותל זה אינו באופן של מחיצה כו’, שכן, יש בו “חלונות” ו”חרכים”, ומשיח צדקנו “משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים”, והרי פשיטא ש”מבט של משיח” (“משיח’ס אַ קוק”) פועל פעולתו… ואם כן, בודאי שבידו של כל אחד ואחת לפעול שהגאולה תבוא במהרה בימינו, ולא רק מחר או לאחר זמן, אלא היום ממש, שבת פ’ פינחס שנת תשמ”ד, ובשבת זו עצמה - לפני תפלת מנחה, ובפשטות שברגע זה ממש פותחים את העיניים ורואים שמשיח צדקנו נמצא עמנו בבית כנסת ובית מדרש זה, בשר ודם, נשמה בגוף, למטה מעשרה טפחים…

 

קושייה - בגלל רגש גלותי

ד. ישנם הטוענים שמזה גופא יש להקשות: הכרזת נשיא דורנו “לאלתר לגאולה”, “הנה זה עומד אחר כתלנו”, היתה לפני עשרות שנים, ואף על פי כן, עדיין לא בא! וגם אליהו הנביא עדיין לא בא לבשר על הגאולה.

הנה קושיא זו עצמה באה מצד העובדה שחדורים ברגש הגלות… ובמילא לא יכולים להשתחרר מ”חלום” הגלות, ולהרגיש שהמציאות האמיתית בהקיץ היא - הגאולה בפועל ממש.

אמנם, על פי תורה ישנו צורך בענין של גלות ושינה, מפני העילוי שבדבר כו’, וכפי שמצינו בהלכה: “שבועה שלא אישן ג’ ימים מלקין אותו וישן לאלתר”, כלומר, לא ממתינים עד שיראה בפועל שאינו יכול שלא לישן, אלא שבועה זו אינה חלה מלכתחילה, מכיון שלא יתכן אפשרות שלא לישן;

אבל אף על פי כן, יכולים לצאת ידי חובת הגלות [והעיקר - “לצאת” מהגלות כפשוטו] על ידי ענין הגלות כפי שהוא בתורה, על דרך הענין ד”יעקב ועשו האמורים בפרשה”, ובלשון הידוע: “בחומר דא קל–וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא”, היינו, יגיעה ושעבוד בלימוד התורה! ואילו בנוגע לפועל ממש - תבוא הגאולה למטה מעשרה טפחים!

ה. ויהי רצון שעל ידי ריבוי הדיבורים אודות ביאת משיח צדקנו בפועל ממש

- לא רק באופן של חזקה דג’ פעמים, אלא אפילו מאה פעמים, שאז נעשה להרגל, ו”הרגל נעשה טבע שני”, עד ל”טבע” סתם, ויתירה מזו: מאה פעמים ואחד (או ואחת), ועוד יותר מזה -

“ינדנדו” כל כך (למטה, ובעיקר) למעלה - עד שלא תהי’ ברירה (כביכול) אלא להביא את הגאולה בפועל ממש.

ובפרט ש”יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק”, ובעניננו: הקב”ה חפץ בענין הגאולה עוד יותר - שכן, “בכל מקום שגלו שכינה עמהם”, וכאשר תבוא הגאולה - אזי “ושב ה’ אלקיך את שבותך”, “ושב” דייקא, היינו, שזוהי גם גאולתו של הקב”ה,

והעיקר - כאמור - שייתגשם ה”חלום” הנ”ל, החלום שלי, שלאמיתו של דבר הוא גם החלום שלכם, אודות ביאת משיח צדקנו בפועל ממש תיכף ומיד, ביום השבת לפני תפלת מנחה.

ועד ל”חלום כל החלומות”… שביום השבת עצמו באים “עם ענני שמיא” לארצנו הקדושה, “ארץ אשר גו’ תמיד עיני ה’ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה”, ומתפללים תפלת מנחה דשבת זו בירושלים עיר הקודש ובבית המקדש השלישי - נשמות בגופים, למטה מעשרה טפחים, בפועל ממש.