כשניצוץ של התקשרות בעיניו ואש חסידות בוערת בלבו, כבש הרה”ת ר’ אהרן אליעזר צייטלי

כשניצוץ של התקשרות בעיניו ואש חסידות בוערת בלבו, כבש הרה”ת ר’ אהרן אליעזר צייטלין את לבם של אלפים רבים ברחבי העולם, וקישרם בעבותות אהבה לרבי ולענייניו הקדושים שמלאו את כל עולמו. קווים לדמותו של חסיד ומקושר בלב ונפש

הרב צייטלין בפעילות בתוך לבנון | הרב צייטלין עם אחת הקבוצות שהביא לרבי לכ”ב שבט | הרב צייטלין מקבל דולר לברכה מהרבי בלב דואב התקבלה הידיעה המרה על פטירתו של הרה”ח הרב אהרן אליעזר צייטלין ע”ה, משלוחי הרבי לארץ הקודש, ממשפיעי אנ”ש בצפת ויו”ר רשת גני חב”ד בצפת, שהלך לעולמו אחרי מחלה ממושכת, והוא בן 62 שנים בלבד.

הרב צייטלין נולד במונטריאול שבקנדה ביום ח’ בתשרי תשי”ד לאביו המשפיע הרה”ת יהושע העשיל צייטלין ולאמו מרת רבקה. הוא נקרא על–שם סבו, הרב אהרן אליעזר צייטלין הי”ד שנהרג על קידוש השם. דמותו של סבו שעל שמו נקרא, וכן חינוכו החסידי המיוחד של אביו, חינכו אותו בחינוך חסידי אמיתי ללא ‘עיגולי פינות’, הם אשר עיצבו את דמותו של ר’ אהרן לייזר. תמיד חתר להתקשרות לרבי לצד הנהגות חסידיות ללא התפשרות, כשהוא תובע מעצמו תמיד להוסיף עוד ועוד.

הוא גדל וחונך במוסדות החינוך החב”דיים שבקנדה, וכשהגיע לישיבה, החל ללמוד בישיבת “תומכי תמימים” במונטריאול — שם היה לתלמידו של הרב מנחם זאב גרינגלאס ולמושפע מובהק של המשפיע הנודע ר’ פרץ מוצ’קין, ממנו היה מספר תמיד זכרונות והנהגות.

אז, בגיל חינוך, קיבל מאביו ומרבותיו את החינוך לברור את העיקר מהטפל, למרות שלעיתים היו דומים מאוד, להתעלות על רצונות ומאוויים אישים ולדבוק במה הרבי רוצה שייעשה בכל מצב ומצב. 

אחד הסיפורים שביטאו את מהותו של ר’ אהרן לייזר, התרחש בעודו בחור תלמיד בישיבה, כשבאחת מהתוועדויות שהתקיימו לכבוד י”א ניסן, אמר ‘לחיים’ יותר מכפי הגזירה. אביו נזף בו, ובעקבות כך התיישב לכתוב לרבי בקשה ל’תיקון’ על שעבר את הגזירה, ואכן הרבי נתן לו סדר תיקון על כך. לאחר זמן קצר, כשנבחרו התמימים לשליחות באוסטרליה, הוא היה היחידי שהרבי אישר מתוך אותה קבוצת בחורים שעברו על הגזירה ולא ביקשו ‘תיקון’. 

בשנת תשל”ג, בהיותו בן עשרים ואחת שנים, נשלח על ידי הרבי עם קבוצת בחורים לאוסטרליה הרחוקה, כדי לחזק את הישיבה המקומית.

אפיזודה אחת על ‘הפיכת העיר’ על ידי התמימים השלוחים, סיפר הרב צייטלין לימים:

בשנת תשל”ג זכיתי לנסוע לשליחות של הרבי לאוסטרלי’ עם עוד חמשה חברים–תלמידים. שנה לאחר מכן, בשנת תשל”ד יצא הרבי עם כל ה’מבצעים’. לא אשכח את זה לעד כיצד הגיע מכתב מהרבי עם חמש שורות ולא יותר — בקשה נפשית להגביר חיל בכל חמשת המבצעים (אז היו חמשה מבצעים: מבצע תורה — שכל יהודי ילמד תורה בכל יום, מבצע תפילין, מבצע מזוזה, מבצע צדקה — שבכל בית תהיה קופת צדקה, ומבצע בית מלא ספרים).

“איזו התעוררות היתה אז! קשה להעביר את זה — פשוט הפכנו את העיר! היינו אז בישיבה באוסטרליה, היו בה השלוחים לצד תלמידים מבתים חסידיים, והם היוו את רוב תלמידי הישיבה. בנוסף, היו תלמידים שרק החלו להתקרב לאידישקייט. כשהרבי התחיל עם ה’מבצעים’, לא חשבנו לקחת אתנו למבצעים את אותם תלמידים שרק התחילו להתקרב, שכן הם עצמם זקוקים לקירוב ועדיין אי אפשר לסמוך עליהם.

“אולם אחרי שהרבי שלח את ה’בקשה נפשית’ החלטנו שאנחנו מצרפים את הבחורים ‘המתקרבים’. לא שלחנו אותם לבד, אלא יצאנו בזוגות, בחור שיודע יותר, ובחור מ’המתקרבים’, וכך הלכנו יחד. אני זוכר את הערב הזה, אחרי הסדר בישיבה, שכל הבחורים יצאו ביחד, וכולם חזרו בהתלהבות כל כך עצומה.

“כמה שעבדנו עד אז עם הבחורים האלה, ללמוד אתם, להתוועד אתם כדי להכניס בהם חיות חסידית, חיות של התקשרות, כל אלה לא פעלו עליהם כפי שפעל הלילה הזה שהם הלכו למבצעים; כשהם דיברו עם אחרים שיתחזקו בקירוב שלהם להקב”ה. הם חזרו בהתרוממות כזו שאי אפשר לתאר. מאז לקחנו אותם כל הזמן למבצעים. זה עשה מהפכה!”

בשנת תשל”ו נשא ר’ אהרן אליעזר לאישה את רעייתו תבלחט”א מרת איטה רות (בת הרה”ח ר’ צבי גרינוולד שי’ מכפר חב”ד).

בין השנים תשל”ו–תשל”ח, שלח הרבי קבוצות של שלוחים לארץ הקודש, אל ערי הקודש ירושלים וצפת. הרבי הודיע על כך בהתוועדות, והודיע כי כל מי שמעוניין בכך, עליו להירשם במזכירות. ר’ אהרן לייזר הביע התעניינות ונרשם במזכירות. ואכן, הוא היה בין אלה שזכו להיבחר על ידי הרבי להיות שלוחיו.

פורץ דרך

כמו בשנות בחרותו בישיבה, גם בצפת, עד מהרה בלטה דמותו החסידית הלבבית מקרב שאר השלוחים, בהיותו ראש וראשון לכל עניין הקשור לרבי ולמבצעיו הקדושים. עם השנים מונה למשפיע הקהילה, לחבר ועד המנהלים ולמנהל רשת גני חב”ד, המונה כיום עשרות גני ילדים הפזורים ברחבי העיר, ובהם לומדים למעלה מאלף ילדים כ”י.

התכונה שאפיינה ביותר את ר’ אהרן לייזר, הייתה החיוניות והנמרצות. מעולם לא חשש מלבצע דברים שידע כי הם נכונים לעשות. לאורך כל שנות פעילותו חוזר על עצמו מוטיב “הפריצה” שוב ושוב. תמיד היה מהנחשונים לבצע את הרצון של הרבי גם כשהדברים לא היו נראים אפשריים.

מספר ר’ שלום לבקיבקר, תושב צפת: “אחד מזכרונות הילדות שלי מלווה אותי מאז היותי תלמיד בכתה ג’ ועד היום. היה זה בשנים הראשונות להקמת מוסדות החינוך ‘אור מנחם’. המצב לא היה מסודר כפי שהוא כיום. עד כתה א’ שהינו במבנה מסודר שנתנה לנו העיריה במרכז העיר, אבל אז נבנתה קריית חב”ד ובני הקהילה שהתגוררו בעיר העתיקה, החלו להעתיק את מגורם לשם, כך שמנהלי המוסד הצעיר שרק פתח את שעריו, חיפשו מקום חלופי לשכן אותנו.

“כשהתחלנו את כתה ג’, השתכנו בדירות של חברת ‘עמידר’ הסמוכות לקריית חב”ד, אך בשלב מסוים החברה שהדירות היו בבעלותה, החליטה להוציא אותנו מהדירות. יום אחד הם שלחו אנשי מקצוע שהחלו בבניית קיר חוסם לפתחי הדירות כדי שלא נוכל להיכנס לשם. כמה מהתלמידים רצו אל הרב צייטלין שהיה ממנהלי המוסד באותן השנים. הוא הגיע חיש מהר והזדעזע מהקיר שנבנה. הקבלן ופועליו ואנשי חברת ‘עמידר’ עוד היו שם, והוא החל להרים קול צעקה אותה לא אשכח לעולם.

“במבטא אמריקאי כבד צעק על–כך שאביו מסר את נפשו בתור ילד ללמוד תורה ברוסיה הסובייטית, והנה כאן בארץ ישראל, לא נותנים לילדים ללמוד תורה… הדברים כנראה פעלו את פעולתם, היו אלו דברים שיצאו מתוך הלב. כדרכו, הוא לא הסתפק בכך, אלא עבר מדיבור למעשה, צעק ‘שמע ישראל’ והרס את קיר הלבנים שנבנה. הקבלן וצוות עובדיו יחד עם הפקידים השונים התביישו ממנו, ועזבו את המקום מבלי להגיב. הם לא שבו עוד עד שהמוסד שמספר תלמידיו הכפיל את עצמו וממילא נאלץ לחפש מקום מתאים יותר.

“שלושים ושש שנים אני נושא עמי את החוויה הזו, היא חרוטה אצלי. בעיני ראיתי איך נראית מסירות נפש של שלוחי הרבי”, מסיים ר’ שלום לבקיבקר את סיפורו.

כך היה גם בעת מבצע הדפסת התניא בלבנון, כאשר כל הניסיונות להשיג אישורי כניסה לתוך גבול לבנון, שהיה תחת אש כבדה, עלו בתוהו. שלטונות צה”ל לא הסכימו לאשר בשום אופן לחסידי חב”ד להיכנס עם רכב הדפסה ולהדפיס את התניא. השערים כולם היו חסומים. הרב צייטלין שהלך לישון בשעת לילה מאוחרת, לא יכול היה לתת מנוחה לעצמו, ולאחר חצות הלילה קם ממיטתו, נכנס לרכבו ונסע למפקדה הראשית של פיקוד צפון, שם בהצגה מבוימת שערך, הצליח להיכנס פנימה ולהתקבל לפגישה ‘מעכשיו לעכשיו’ עם אלוף פיקוד הצפון עצמו, ושכנע אותו לתת אישורים מתאימים. בהתלהבותו ובמידת ההתקשרות שלו לרבי, הצליח ‘להדביק’ גם את המפקד הקשוח, שפיקד באותה שעה על מלחמה קשה, לתת את האישורים הנדרשים. חבריו, שלוחי הרבי בצפת שאף הם עסקו בעניין, לא האמינו למשמע אוזניהם כאשר דפק על דלת ביתם לפנות בוקר והראה להם את האישור שאחז בידו. בחמש בבוקר כבר היו כולם במחסום הגבול, לקראת מבצע הדפסת התניא בערי הלבנון — מבצע שנערך תחת אש כבדה, ובחסות חיילי צה”ל.

למותר לציין כי ר’ אהרן לייזר ניצל את ההזדמנות לא רק להדפסת התניא, אלא גם ל’מבצעים’ עם אלפי החיילים שלחמו בעוז בגזרות השונות. היה זה אחד המבצעים (תרתי משמע) ההירואיים של חסידי חב”ד בדור האחרון.

מספר ר’ אהוד בשארי: “את הרב צייטלין פגשתי לראשונה בעת חבשי את ספסלי הישיבה הגדולה בצפת בשנת תשמ”א. אז, באותם ימים, מוסדות החינוך של חב”ד שבניהולם היה שותף בכיר, התפתחו בצעדי ענק ולא היו מספיק מחנכים ומלמדים ואני נקראתי לדגל והתחלתי לעסוק בחינוך. זמן מסוים עבדתי במוסדות עד שבאתי בברית הנישואין. לאחר החתונה עברנו להתגורר בכפר חב”ד. גם אז נשמר הקשר — ביוזמת הרב צייטלין, כאשר מדי תקופה היה מגיע לכפר חב”ד לצורך איסוף כספים. בכל ביקור כזה היה מבקר אצלנו, אומר ‘לחיים’ ומחדד בנו את חשיבות היציאה לשליחות — ‘צריכים מלמדים בצפת’, היה מכריז כל פעם מחדש.

“באחת הפעמים הדרישה שלו הייתה מאד מעשית. הוא הצליח לשכנע גם את רעייתי, וכך נדדנו בחזרה לצפת וקבענו את מושבנו ביישוב ‘ברייה’ הצמוד לצפת, שם אנו משמשים בשליחות לצד עבודת החינוך. כששואלים אותי איך הגעתי לשליחות, אני אומר שהכול נזקף לזכותו של הרב צייטלין.

“הרב צייטלין היה מפקד שסחף אחריו בזכות העוצמות שבו, האישיות שלו, אלו היו תכונות שלא היה ניתן להתעלם מהן. כשהיינו מארגנים אסיפת הורים בגנים והוא היה קם לדבר, ההורים היו יוצאים מהאסיפה חדורי התלהבות. בכלל, כל פגישה ואסיפה היה פותח עם נקודה משיחה של הרבי”.

אחד הנדבכים המפורסמים אצל הרב צייטלין היו ההתוועדויות שלו. הוא ידע להתוועד בלהט ובחיות מיוחדת בדברים שהיו כובשים את לבבות השומעים. הוא היה מרבה להתוועד על פי בקשות של שלוחים ברחבי העולם. תמיד ידע למצוא מסילות ללבם של השומעים ולא משנה באיזה גיל ובאיזו רמת יהדות וחסידות הם היו. היה מדבר בפני זקני החסידים כמו גם בפני ילדים שלא ידעו דבר על יהדות, בפני ערבי נשים, ‘בעלי בתים’, ‘מקורבים’ ואפילו בפני שלוחים ובחורי ישיבה.

מספר הרב אליעזר אשכנזי: “לפני כמה שנים ביקשתי ממנו לבוא להתוועד עם תלמידי ישיבת ‘חנוך לנער’ בצפת. הוא ניאות בשמחה והייתה זו אחד ההתוועדויות החזקות שהתקיימו בישיבה. הבחורים ישבו מרוכזים במשך זמן רב ושתו בצמא את דבריו. בין יתר הדברים שהוא שיתף בהם את הבחורים, היה על האווירה המיוחדת והציפייה הקרובה לגאולה שאפפה את האברכים בשנות הנו”נים”.

בראש ‘הקבוצות’

ההתקשרות שלו לרבי היתה בכל עצם מעצמותיו ובכל מציאותו. הוא חי את הרבי בכל רגע, בכל מצב ובכל עניין בו עסק. בכל נושא היה שואל את עצמו: “מה הרבי תובע ממני”, “מה הרבי רוצה כעת”. הוא היה דוגמה ומופת של אדם שהרבי תמצית חייו. בכך היה עסוק ועל כך היה מתוועד בכל הזדמנות. הוא לא רק היה “נאה דורש”, אלא בעיקר “נאה מקיים”. הוא לא רק “חי” כך, אלא הוא היה “חי להחיות”; זה מה שהוא הקרין על סביבותיו. כשהוא היה נוכח, כששמעו אותו, כשראו אותו — כולם חשו שאי אפשר אחרת. לא שייך אחרת.

פעם אמר כי “כשמלאו לרבי שבעים שנה, הרבי דרש שיקימו 70 מוסדות חדשים. אם הרבי סיפר לנו זאת ותבע זאת מאתנו — כנראה שגם אנחנו יכולים להגיע לזה. כמובן שהרבי תובע מכל אחד לפי האפשרויות והיכולות שלו, אבל אם הרבי סיפר לנו זאת — עלינו לדעת שהדבר בכוחנו. הרבי לא תבע מהחסידים דברים לא ריאליים”.

כשהיה מגיע תאריך מסוים, או חג מסוים, או תקופה מסוימת — חי את מה שהרבי חי בנושא או בתאריך הזה. הוא לא חיפש “חכמות” או חיים קלים או תירוצי התחמקות. הוא שאף לטפס הכי גבוה שרק אפשר.

כחלק מהחיות שלו בעניני הרבי, עסק בלהט בלהביא יהודים לרבי, ובלקשר יהודים עם הרבי. הוא ידע שכל יהודי שמגיע לרבי, הרבי ישפיע עליו השפעה עצומה. הוא השקיע בעניין זה חיות רבה ולהט רב.

קודם בואה של הקבוצה הראשונה לחצרות קדשנו, הקדים הרב צייטלין להגיע כמה פעמים לארה”ב כדי לארגן את כל הפרטים הקשורים לשהות חברי הקבוצה. הוא כתב על כך לרבי שהשיב “שיהיה בהצלחה רבה ובשורות טובות”. גם לקראת בואה של הקבוצה השנייה, בל”ג בעומר תש”נ, זכה לקבל תשובה מופלאה מהרבי שהעידה על יחסו המיוחד לכך: “שיהיה קידוש שם שמים מתוך בריאות ושמחה”.

קבוצת היהודים הראשונה שהביא לרבי, זכתה לקבל יחס מיוחד מהרבי. הרבי אמר שיחה מיוחדת לכבוד האורחים, ולאחר מכן אף הגיה את השיחה. במהלך ההתוועדות שהתקיימה בשבת, ענה הרבי ‘לחיים’ במאור פנים למשתתפי הקבוצה ועודדם מספר פעמים להגברת השירה. גם בחלוקת הדולרים זכו ליחס מיוחד, כפי שסיפר הרב צייטלין עצמו “כאשר עברתי יחד עם הקבוצה, אמרתי לרבי שהאנשים האלו הם מהקבוצה של צפת, והרבי חילק לכל אחד מהם שתי שטרות של דולר לצדקה, ומידי פעם הרבי שאל את העוברים ‘האם אתה גם נמנה על הקבוצה שבאה מצפת?’”

במהלך ביקורם, הכניסו בקשות לרבי והרבי השיב על כולם “אזכיר על הציון”. לא כולם הבינו את פשר התשובה, וחלק מהם התרעמו על קיצור הדברים. כשכל הסבריו של הרב צייטלין באוזניהם לא הועילו, גולל את כל סיפור המעשה על גבי מכתב והכניסו לרבי. הרבי בתשובתו מתח קו מתחת למילים “אעה”צ” “וכו’ וכו’”, כאומר, שבברכה “אזכיר על הציון” טמונות ברכות רבות. בנוסף על כך כתב הרבי “והרי חלוקת הדולרים בבית הכנסת כוללת כמה וכמה”. “ודמי חנוכה פעמיים?!” — כלומר על מה הם מתלוננים?

שנה לאחר מכן, בשנת תנש”א, הגיעה לרבי קבוצה של למעלה ממאתיים איש. באחד הימים ערכו הללו תמונה משותפת בחזית 770, אך כשלושים מחברי הקבוצה נעדרו ממנה בשל מחויבויות שונות. ימים אחדים לאחר–מכן הכניס הרב צייטלין את התמונה לרבי וציין כי “לא כולם היו בתמונה”. הרבי הוסיף ליד מילים אלו — “ולפלא”…

שב ומספר ר’ אהוד בשארי: “כחלק מהעבודה שלי עמו, הצטרפתי מספר פעמים לקבוצות שהטיס לרבי בתור אחראי קבוצה. בנסיעות אלו זכיתי לראות איך נראה שליח של הרבי בעת פעולה. הוא פשוט היה ‘מניח’ את עצמו בצד ומתמסר כדי להחדיר את הענינים של הרבי. אני זוכר כשהייתה הקבוצה מגיעה לעמדת הבידוק הראשונה ושליחת המזוודות בנתב”ג, לאחר סיום הענינים, היה עולה על אחד הארגזים שם ומתחיל לשיר בקולו החזק ‘ופרצת’. כל המבטים מצד ההמונים שנכחו במקום, הופנו לעברו, אך זה כלל לא העסיק אותו.

“גם במטוס עצמו, לא היה נח לרגע. הוא היה מבקש את מערכת הכריזה של המטוס והיה מרביץ דברי התעוררות לא רק באוזני חברי הקבוצה, אלא באוזני כל מאות הטסים. הוא גם היה מנגן איתם ניגונים וסוחף אותם לליובאוויטש בעודם באוויר… אני זוכר טיסה אחת שמאה אנשים קמו ממקומותיהם והחלו לרקוד ברגליהם, עד שהדיילים נבהלו שמא הדבר ישפיע על יציבות המטוס…”

גם לאחר האירוע הבריאותי בשנת תשנ”ב, המשיך הרב צייטלין להביא יהודים לרבי. לקראת חג השבועות תשנ”ג שאל הרב צייטלין את הרבי האם להמשיך להביא קבוצות לרבי. כשהקריאו את השאלה לפני הרבי, נענע הרבי בראשו לחיוב וברכה. ואכן, מאז ובמשך השנים, גם לאחר ג’ תמוז, המשיך הרב צייטלין להביא קבוצות של יהודים לרבי, בידעו כי השהות במחיצת הרבי, תשפיע עליהם השפעה עמוקה.

ברבות השנים אף יזם הבאת קבוצות של נערות שהגיעו לרבי לקראת התאריך כ”ב שבט, יום ההילולא של הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא. בנסיעות הללו, הוא לא רק רצה לקשר את הבנות עם הרבי, אלא אף השקיע כוחות אדירים שהתוצאות תהיינה כאלה — שכל מי שנסעה לרבי תהיה מסורה לרבי בלב ונפש ותהפוך להיות שליחה, כל מי שנסעה שתהיה “חי להחיות” בעצמה. היו מקרים רבים שבהם אנשים או בנות — שהתוועדות אחת שלו איתם, או שיחה אישית שלו — חוללו שינוי של ממש בחייהם.

התקשרות בכל מהותו

הרב צייטלין היה תמיד ‘באמצע משהו’, או בהתמסרות העיקרית שלו לענייני גני חב”ד בצפת, שלמרות הקשיים האדירים מבחוץ ומבית היה מסור ונתון בכל רמ”ח איבריו ושס”ה גידיו. הוא היה מוכן להתבזות כדי שהמוסד של הרבי יוכל להתקיים עוד יום ועוד שעה בכל מחיר ובכל מצב. לעתים היה באמצע ההתמסרות שלו להשפיע לאנ”ש ולתמימים לכל מקום אליו הוזמן באה”ק או ברחבי תבל, התוועדות אחר התוועדות, כשכל כולו שופע חסידות ודרכי החסידות וההתקשרות לרבי. או באמצע ההתמסרות שלו להשפיע ולהעביר את האור והחיות של ההתקשרות לבנות התמימים, בהתוועדויות או בנסיעות לרבי, או בליווי נסיעות לארץ רבותינו נשיאנו בחבר העמים. 

פעם תיאר כיצד חסיד צריך להראות כשכל כולו מונח באמצע ההתקשרות, כשבכיס החליפה מצד אחד מונח הקונטרס של הרמב”ם והחת”ת היומי והליקוט השבועי שיצא לאור באותו השבוע, ובכיס השני הר”ד (ראשי דברים) של השיחה היומית, ה’הנחה’ השבועית של הפארבריינגן בשבת ובנוסף קונטרס של מאמר שהרבי הגיה לא מזמן, וכך כששני הכיסים מלאים והראש עסוק בלהספיק ללמוד את כל השפע שהרבי נתן לנו, להתרוצץ ולעסוק במבצעים או בלימוד הרגיל של סדרי הישיבה או הכולל. 

כפי שתיאר — כך נהג בעצמו. תמיד היה בפיו איזשהו סיפור או ווארט חסידי, זכרון מהתוועדות של הרבי או מהתוועדות של חסידים.  

כל עניין ההתקשרות שלו לרבי, היה שיעור חי ודוגמה לאחרים. מעולם לא התפשר ולא עשה לעצמו הנחות בכל הקשור למילוי רצונותיו הקדושים של הרבי.

מספר ר’ אהרון שיפמן, שליח הרבי במושב שפר הסמוך לצפת: הרב צייטלין שמר על קשר מיוחד עם בית חב”ד במושב. במשך שנים רבות היה מצטרף אלי לתהלוכת ל”ג בעומר שקיימנו במושב, ותמיד הנוכחות המיוחדת שלו הייתה עוזרת ומסייעת. הוא היה בולט בענינים של הרבי, ואנשים אהבו להתחבר אליו.

“זכורני לפני כעשור, בטרם גורשו יהודי גוש קטיף מבתיהם, פגשתי אותו במכולת של קריית חב”ד. שלא כדרכו, מצב רוחו היה שפוף. כשראה אותי, שאל בכאב ‘איך אפשר למנוע את זה?’ הוא לא היה רק איש של דיבורים, אלא של מעשים. בו במקום ביקש ממני להצטרף אליו, ויחד נסענו לביתו של הרב דוד מאיר דרוקמן מקרית מוצקין, ומשם נסענו יחד לנתיבות, דילגנו בדרך–לא–דרך על מחסומי המשטרה שהוצבו בדרכים, והגענו עד לכפר מימון. ניווטנו עם חבר’ה צעירים בשדות ובכרמים, כאשר לאורך כל הזמן אני מתפעל ממסירות נפשו, שהניח את כבודו בבית, ובפשטות בא לבצע את הוראתו של הרבי לצעוק ולמחות כנגד גזירת הגירוש.

“את האכפתיות הזו ניתן היה לראות אצלו בכל צעד ושעל. כמי שנמנה על צוות גבאי בית הכנסת המרכזי בצפת, היה פונה אלי לפעמים על תיקונים שלדעתו היו צריכים תיקון. כך למשל שאל אותי לא פעם ‘מדוע יש סידורים קרועים?’ לא לאנשים רבים הפריע להחזיק סידור בלוי, אך לו זה הפריע. הוא אף הסכים לקחת את האחריות ולתקן את הסידורים הקרועים בבית הכנסת…”

האכפתיות במבצעיו של הרבי זה מהמפורסמים שלא צריך עליהם ראיה, הוא לא רק היה מארגן, אלא גם היה ‘מרשה לעצמו’ להיות שותף מן השורה בגופו, בנפשו ואף בממונו.  

הגב’ נחמה נבון, מנהלת בית ספר חב”ד בנות בצפת מספרת אף היא על היותו של הרב צייטלין ראש וראשון לכל עניין של הרבי:

“הרב צייטלין היה יהודי של מסירות נפש לקיום הוראותיו של הרבי. זכורני שלפני כשלושים שנה התחלתי את דרכי החינוכית כמחנכת בבית ספר ממלכתי דתי בעיר. במהלך אותן שנים חשבנו לפתוח אולפנה. כדי להכין את הבנות לתנאים של פנימייה, הן היו מגיעות אלי פעם בשבוע, ישנות ואוכלות. חיפשתי מישהו שילמד עם הבנות חסידות בשעות הבוקר, והרב צייטלין הסכים ללא כל היסוס. על אף שהיה מדובר בבנות צעירות יחסית מבתים שבהם בקושי שמרו מצוות, הוא נרתם בשמחה לאתגר. פעם בשבוע היה מתייצב בשבע בבוקר ומלמד חסידות.

“כשהבנות היו מגיעות אלי הביתה בערב פורים, ידעתי שבביתן הן לא ישמעו קריאת המגילה. לאור בקשתי, עזב הרב צייטלין את כל עיסוקיו — והם היו רבים — ובא לקרוא לנו מגילה. הוא היה שליח מכובד, מנהל מוסד גדול, ולמרות זאת נהג בפשטות, נתן את מלוא היחס לכל אחד ואחת מתוך אכפתיות עצומה.

“לא אשכח שיחה שהייתה לי אתו. הוא דיבר איתי מעומק הלב על הנחת שעלינו, שלוחי הרבי, לגרום לרבי. הייתה לו מסירות נפש להאהיב את שמו של הרבי ואת שם ליובאוויטש. זה ממש נגע לו עד עצם הנפש”.

כשהרבי יצא בלהט בעניני משיח, הוא היה חדור בעניין הזה, ופעל רבות להפצת בשורת הגאולה. באחת מהתוועדויותיו לפני בחורים צעירים סיפר, כי בשלב מסוים עלתה במוחו מחשבה להכין שלט של ‘ברוכים הבאים’ ולתלותו בכניסה לבית העלמין בצפת. “הרי תיכף יקומו המתים לתחייה ועליהם לדעת שאנו מקבלים אותם בשמחה ובסבר פנים יפות”, הסביר בפשטות. 

פעם סיפר על מקרה שהיה אצור עמו משנות בחרותו בישיבה: “ר’ שמואל ע”ה זלמנוב (מעורכי ‘התמים’ ו’קובץ ליובאוויטש’ ועורך ‘ספר הניגונים’) התארח פעם במונטריאול, ובין מנחה למעריב דיבר בשקט עם ר’ פרץ. התאמצתי ביחד עם עוד כמה לשמוע מהמדובר, ושמעתי איך שר’ שמואל מספר בלחש לר’ פרץ שחסיד אחד אמר ביחידות לרבי, שהיות ותמיד מרגלא בפומיה דרבינו לאחל שמשיח יבא בקרוב “ממש”, והרי “ממש” הוא ראשי תיבות של שמו הקדוש, וענהו הרבי: “זאל שוין זיין אזוי אבי משיח זאל שוין קומען”, וממילא משמע ברור שהרבי הוא המשיח. ענה לו ר’ פרץ “וואס איז די שאלה?! א וודאי געוויס!”…

“חי להחיות”

הרב צייטלין היה “חי להחיות”. הוא לא הסתפק בכך שפעל את שליחותו, אלא היה דוגמה ומופת לשליח של הרבי החדור בקבלת עול ובשמחה למלא את השליחות שהוטלה עליו. לא בכדי, אנ”ש והשלוחים ברחבי תבל היו מזמינים אותו רבות להתוועד בהזדמנויות שונות, וההתוועדויות שלו היו מושכות קהל רב. רבים התקרבו על–ידו לתורה ולחסידות.

אחד הדברים שעסק בהם, היה מסע ביקורים אצל השלוחים בערי השדה. הוא התמסר לשלוחים מבלי לדאוג על הנוחות או הכוחות שלו. ימים ולילות נסע ממקום למקום כדי לעודד ולחזק את השלוחים גם את מקורביהם. את חג החנוכה האחרון, במקום לעשות בביתו ועם משפחתו — הוא עשה עם שלוחים במזרח רוסיה — בוולדיבוסטוק, חברובסק ובירובידזאן. הוא לא רק ביקר במקום, אלא התוועד עם בני הקהילות, עם משפחות השלוחים, שוחח איתם, חיזק אותם. גם אחרי הביקורים שמר עמם על קשר קרוב, והיה כותב דו”חות, מה לדעתו כדאי לחזק ולתמוך.

בחודש אדר האחרון התגלתה אצלו המחלה הידועה, ומני אז עבר טיפולים קשים וייסורים מתוך שמחה ובטחון שה’ ישלח דברו וירפאהו. חסידי חב”ד בכל רחבי תבל הוסיפו בתפילות ובמעשים טובים לזכותו.

את הבשורה הלא–טובה קיבל מהרופאים כשהיה ערב נסיעתו למסע נוסף אצל השלוחים. למרות שהרופאים אסרו עליו לנסוע, הוא התעקש ולחם איתם, עד שפשוט הם היו צריכים ללחוץ עליו שלא ייסע. גם אחרי הלחצים הללו — שאל חוות דעת של רבנים האם עליו לשמוע לרופאים… רק ברגע האחרון ביטל את הנסיעה המתוכננת, תוך שהוא מבטיח כי בלי נדר יגיע בעתיד לבקר.

גם בהיותו מאושפז בבית הרפואה, למרות כל הייסורים הקשים שעבר — המשיך להתעסק במבצעים של הרבי מתוך מאור פנים. הוא כל כך שמח והיה מאושר מכך שהצליח להשפיע על עוד יהודי להניח תפילין. הוא פשוט התחנן בפני חולים יהודים שאושפזו שם, שיעשו זאת. גם ברגעים הקשים ביותר, הוא חי את לימודי שיעורי ה’חת”ת’ והרמב”ם.

בשמחת תורה עוד הספיק לעלות לתורה ל’חתן תורה’, וביום פטירתו עוד הספיק בכוחות על–טבעיים להתפלל שחרית ולהניח תפלין רש”י ורבינו תם.

בדעה צלולה, במעמד כל ילדיו שיחיו, לדאבון לב אנ”ש והשלוחים שיחיו, עלתה נשמתו החסידית והטהורה לגנזי מרומים כשהיא עמוסה בשלל של תורה, מצוות, חסידות וחסדים.

‘הקהל’ — הכותרת שהעניק הרבי

תקופה קצרה לפני פטירתו, סח באוזני הרב בערל לאזאר, רבה של רוסיה, רעיון בעניין ‘הקהל’:

“מה שנדרש ונתבע מאיתנו בשנה זו — זה העניין של ‘הקהל’. כאשר חושבים על ‘הקהל’, לכאורה אפשר לחשוב מה המשמעות של המבצע הזה, הרי זו הפעילות הרגילה שלנו בכל שאר השנים — עושים כינוסים, מוסרים שיעורי–תורה, נושאים הרצאות, מדברים עם אנשים בפורומים כאלו ואחרים, אז מה ההבדל בעצם בין ‘שנת הקהל’, לאותה פעולה בשנה שעברה או שנה הבאה?

“אך העניין הוא, שבשנת ‘הקהל’, שנת תשמ”ח, אחרי כ”ב שבט קישר הרבי כל דבר לנושא של ‘והחי יתן אל לבו’. כל התביעות של הרבי היו תחת הנושא הזה: ‘והחי יתן אל לבו’. גם דברים שהרבי דיבר עליהם בעבר, דברים שהוא תבע בעבר —  הוא קישר את הכל לנושא הזה.

“הכותרת — זה השוני, הטעים, תעשה את כל מה שעשית עד היום, אבל עם חיות של כותרת חדשה. שונה. הכותרת היום היא ‘הקהל’, הדברים השגרתיים מקבלים כותרת וחיות מחודשת. ‘הקהל’. צריכים שיראו עליך כותרת חדשה, כותרת שונה. שאתה חי נושא חדש. “ס’גייט א הקהל איד” [הולך ‘יהודי של הקהל’]. כל המציאות שלך מוקפת וחיה בנושא זה, בכותרת החדשה — הקהל”.