בזמן זה של חשבון הנפש, כשאנו מנסים לחשוב ולהבין לשם מה אנחנו כאן, והאם אכן אנו מ

בזמן זה של חשבון הנפש, כשאנו מנסים לחשוב ולהבין לשם מה אנחנו כאן, והאם אכן אנו ממלאים את המטרה לשמה אנחנו כאן, זהו הזמן להגיע אל הרבי ל–770, לבית חיינו, בית משיח, המקום בו יתגלה תחילה בית המקדש השלישי * התוועדות ברוח ‘אלולית’

השתתפתי ב”ישיבה ליום אחד” של מרכז ההפצה “ממש”, והיה זה תענוג נפלא לשמוע את ראש הישיבה בראשל”צ, הרב שמעון וייצהנדלר, מטייל בין השיחות של הרבי מלך המשיח שליט”א, ובפרט ב”הדרנים” על הרמב”ם, מכל השנים. הוא הראה לנו קו חדש בתורתו של הרבי בשנים האחרונות - “משיח” לא רק כשלמות התורה והמצוות, אלא כעיקר ויסוד בפני עצמו, שהוא עיקר ותכלית כל התורה והמצוות. לא רק משיח בשביל הגאולה, אלא גאולה בשביל משיח. נוסף לכל שאר הדוברים שם, כל אחד והמיוחד שבו, שהסבירו והעמיקו בתורת הרבי בחידושו של משיח בכל הפינות והקצוות בגשמיות וברוחניות.

בערב התקיימה התועדות חסידותית עם המדריך המיתולוגי, שזכיתי גם להיות ממודרכיו ומושפעיו לפני כארבעים וחמש שנים, בישיבה הקטנה בלוד, הרב יעקב רייניץ.

אביא אפוא כמה סיפורים ממה שסיפר הרב רייניץ מפעולותיו של הרבי שליט”א בעולם, שאינו מוותר על אף יהודי, ודואג להשיב את כולם לאביהם שבשמים. וכך סיפר הרב רייניץ:

לעולם לא מאוחר!

יש לי מכר, ר’ יוסף בן דור, שלפרנסתו הוא סוכן של עגלות ילדים. הוא מסתובב בחנויות בתל אביב, ומספק להם עגלות. בהיותו חסיד, הוא עוסק תוך כדי עבודתו גם ב’מבצעים’, ומה פשוט יותר מלהציע ליהודים להניח תפילין?!

“היה יהודי, אחד”, מספר ר’ יוסף, “שלא הסכים בשום אופן להניח תפילין. ככל שביקשתי והצעתי, הוא עמד בסירובו: ‘דבר אתי רק על הביזנס, ואל תבלבל לי את המוח עם דברים אחרים’. אולם כמובן לא ויתרתי, ופעם אחר פעם הצעתי לו להניח תפילין. פעם אחת הוא נענה ברצון: ‘בבקשה, בוא נניח תפילין’. עמדתי לסייע לו, וראיתי שהוא עושה זאת כבקי ורגיל. המתנתי שיסיים, ואז הוא סיפר לי את סיפורו:

“סבי היה גבאו של הרה”ק ר’ אהרן מבעלז. סבי מצד אמי היה הבעל–קורא אצל האדמו”ר מבעלז. אני עצמי מכונה אמנם ‘אריק’, אך שמי האמיתי הוא אהרן, על שמו של האדמו”ר. למדתי בעצמי בישיבת בעלז והייתי מן הטובים שם. אולם קרה מה שקרה, וירדתי מדרך התורה. הפסקתי לשמור מצוות והנחלתי הרבה “בושות” למשפחתי. ניתקתי כל קשר עם משפחתי ועם כל מה שקשור לדת. זו הסיבה שעד עכשיו לא הסכמתי להניח תפילין. זה אפילו הרגיז אותי, שכן זה הזכיר לי את כל העבר שכה רציתי לשכוח.

“לאחרונה היכרתי מישהי, מצאנו חן זה בעיני זו, וחשבנו להינשא. אותה נערה גרה בראשון לציון והתחילה להתקרב לתורה ומצוות על ידי אחד השלוחים בעיר, הרב חנן כוחנובסקי. היא הבהירה לי שאם אינני מתכונן לשמור שבת וכשרות, ניאלץ להיפרד. החלטתי אפוא להתחיל לשמור לפחות כמה מצוות בסיסיות. זו הסיבה שהסכמתי כעת להניח תפילין”.

הקשר עמו הלך והתהדק, ופעם הציע לו ר’ יוסף לבוא עמו ל’ציון’ של האדמו”ר מבעלז בהר המנוחות בירושלים. אהרן–אריק הסכים, אך התנה זאת בכך שיהיו שם בחמש בבוקר, כדי שלא תהיה הזדמנות שייפגש שם עם אף אחד ממשפחתו או ממכריו בבעלז. הם אכן נסעו בוקר אחד להר המנוחות. אהרן–אריק התרגש מאד ובכה מאד על ציונו של הרה”ק ר’ אהרן מבעלז, ואחר כך על הקברים של שני סביו הקבורים זה ליד זה. משם נסעו לכותל המערבי, וההתעוררות הרוחנית שלו נמשכה גם בימים הבאים.

כשהגיע זמן חתונתם, סרבו בתחילה בני משפחתו לשמוע על השתתפותם בחתונה של מי שהסב להם כל כך הרבה עגמת נפש. אולם הרב כוחנובסקי שכנע אותם שהחתונה תהיה בהפרדה ובצניעות מלאה, ובכשרות הרב לנדא ובד”ץ העדה החרדית בלבד, שכן הוא חוזר ב”ה לדרך התורה. הם אכן השתכנעו ובאו.

החופה הייתה עם ניגון ד’ בבות, ותחת החופה היו בכיות רמות. השניים גרים כיום באשדוד, ויש להם שני ילדים. הוא גידל את זקנו והבית מתנהל כולו על יסודי התורה והמצווה כפי שהם מוארים במאור שבתורה זו תורת החסידות.

אלו מפעולות הרבי שליט”א על ידי שלוחיו. אולי אין כאן סיפור ‘מופת’, אולם יש כאן את המופת הגדול ביותר. כפי הפתגם שמביא הרבי הריי”צ בשם אחד מחסידי רבינו הזקן: “וכי יש לך מופת גדול מאשר לקחת ‘גולם’ ולעשות ממנו בן אדם?!” שם הוא מדבר על חסיד שהרבי עושה ממנו ‘בן אדם’ על ידי לימוד החסידות ועבודת התפילה, על אחת כמה וכמה בנדון דידן, להחזיר את מי שירד והתרחק, לדרך התורה והחסידות.

כדי לתת נשיקה, יש להתכונן כראוי

ועוד סיפר הרב רייניץ: בג’ תמוז השתתפתי בהתוועדות בבית חב”ד גבעתיים, אצל השליח הרב בקרמן. ישב שם יהודי שהיה נראה משכיל ומבין. שאלתי אותו איך הוא הגיע לכאן, וכך הוא סיפר לי:

“אם מישהו היה אומר לי לפני שנים כי אשב בהתוועדות עם חסידים, הדבר היה נשמע לי יותר הזוי מאשר אילו היו אומרים לי שאשב על הירח. הייתי מתומכי לפיד (האב) ומאנשי מר”צ. לא היה לי שום שיג ושיח עם דתיים בכלל ועם חרדים בפרט, ולא רציתי שום קשר עמם. אולם היה לי חבר בברזיל, שהרופאים גילו אצלו מחלה קשה, ואמרו לו שאין לכך שום תרופה ועלינו חבריו, להתכונן להיפרד ממנו לקראת המעבר אל העולם הבא. הדבר ציער אותי מאד, שכן היינו חברים טובים, אך לא היה מה לעשות.

“ואז הציע לי מישהו לכתוב לרבי מליובאוויטש, באמצעות אגרות–הקודש, בבית חב”ד. בתחילה דחיתי את הרעיון: מה לרבי ולמחלה שאין לה שום תרופה? אולם הלה דחק בי: מה יש לך להפסיד. אומרים שברכה של הרבי יכולה לשנות גם את המצבים הקשים ביותר.

הבנתי שאין לי מה להפסיד. באתי לבית חב”ד, וכתבתי אל הרבי יחד עם הרב בקרמן. הרבי ברך, ויחד עם זה הורה (דרך האגרות–הקודש), לבדוק את המזוזות ולתקן את הדרוש תיקון, וכן עשינו. ואכן, ללא שום הסבר רפואי, המחלה פשוט נעלמה וחברי הבריא כליל.

התמלאתי שמחה ורציתי לרוץ לבית חב”ד לתת נשיקה לרב שפעל ישועה כה בלתי צפויה. אבל אז אמרתי לעצמי: איך אני יכול לתת לו נשיקה, כשכל גופי מפוטם מאכילת נבלות וטרפות שקצים ורמשים. החלטתי שאני מתחיל לשמור כשרות, וקיבלתי על עצמי דברים נוספים. רק אז הרגשתי שאני מסוגל לתת נשיקה לשליח הרב בקרמן. מאז אני כאן. החברים שלי מאז עדיין לא יכולים לעכל זאת, אבל אני כאן. זה המקום שלי.

וכי משום שה”סוס” הוא “סוס”, לכן ה”מלאך” אינו “מלאך”?

ועוד סיפר הרב רייניץ:

בתקופה שאחרי ג’ תמוז הגעתי ל–770. כתבתי לרבי שתמיד הייתי מקבל מהרבי ברכה לעצמי, למשפחה, לתלמידי הישיבה וכו’. ואני מבקש לקבל גם עתה, כשלא רואים, אותן הברכות. הרבי ענה לי דרך אגרות–הקודש מכתב ליהודי שכותב שאינו מרגיש את קדושת ארץ ישראל. והרבי עונה לו בפתגם הידוע של הרבי הריי”צ: “צי וייל דער פערד איז א פערד, איז דער מלאך קיין מלאך ניט” (וכי משום שה”סוס” הוא “סוס”, לכן ה”מלאך” אינו “מלאך”)?!

והיינו, כפי שהובא ונתבאר כמה פעמים על ידי הרבי מלך המשיח: כשנוסעת עגלה למרחקים, והעגלון מצליף בסוסים ודוחק בהם לרוץ מהר כדי להגיע ליעד המבוקש. מתחילים לפעמים הסוסים ‘לחשוב’ ולשאול: לשם מה צריך לרוץ ולמהר כל כך להגיע למקום אחר. מה לא טוב במקום בו אנו נמצאים עתה?

וכאשר מגיעים סוף סוף אל היעד, מכניסים את הסוסים לאורווה, ונותנים לפניהם לאכול שבולת שועל, עליה הם מתנפלים ברעבתנות. או אז אומרים הסוסים לעצמם: עתה אנו כבר “מבינים” לשם מה רצנו ועמלנו והתייגענו כל כך. הכל היה בכדי להגיע לכאן ולאכול מן השבולת שועל, האוכל של הסוסים…

העגלון, שבכל זאת אינו סוס אלא בן אדם, מבין שמטרת הנסיעה אינה מאכל הסוסים. אבל גם ההשגות שלו הם רק ברמה שלו: הוא “מבין” שמטרת הנסיעה היא הכסף שהוא מקבל תמורתה.

אך ובתוך העגלה יושבים להם חכמים, ומדברים ועוסקים בעניינים העומדים ברומו של עולם, דברי חכמה והגות. הם מבינים שהמטרה האמיתית של הנסיעה היא כדי לעמוד עליהם כראוי ולהביאם לידי פועל וכדומה.

ועל כך אומר הרבי הריי”צ: “צי וייל דער פערד איז א פערד, איז דער מלאך קיין מלאך ניט” - וכי משום שהסוס הוא סוס, וכל ההשגות שלו הם בדברים “סוסיים” בלבד, כמו שבולת שועל, וכי בגלל זה זוהי אכן מטרת הנסיעה האמיתית?! וכי לכן המלאך אכן אינו מלאך?!

•

הרבי שליט”א מבאר בכמה מקומות שגם הפרטים במשל הם מדויקים: ה”סוס” זו הנפש הבהמית, שכל עניינה והשגותיה הן רק בגשמיות וחומריות. ה”עגלון” זו הנפש השכלית, המנהיגה את ה”סוסים” והיא למעלה מהם. אבל גם היא אין לה מושג ב”מלאכים”, בדברים נעלים השייכים רק לנפש האלוקית וכו’. אבל לענייננו נוגע בעיקר הפשט הפשוט של הפתגם: העובדה שאנו “סוסים”, ואין אנו רואים ואין אנו מרגישים וכו’, אין עובדה זו משנה כלל את המציאות האמיתית. את המציאות האמיתית אומרת וקובעת אך ורק התורה, שהיא תורת אמת ותורת חיים, הוראה בחיים.

הדברים אמורים הן לגבי “מטרת הנסיעה” בכלל, המטרה האמיתית לשם מה אנו נמצאים בעולם בכלל. שגם אם ה”סוסים” לא מבינים זאת, הרי ברור שמטרת ה”נסיעה” היא לא כדי לאכול ולשתות ולבלות, אלא לתכלית אלוקית אמיתית ונצחית. ובאופן פרטי ומיוחד בקשר ל”מטרת הנסיעה” לרבי היום.

זה מה שענה הרבי שליט”א להרב רייניץ, שמה שלא רואים ולא מרגישים, אין זה משנה כלל וכלל את המציאות. שהמציאות האמיתית היא שהרבי נמצא ב–770, מקום השראת השכינה, ומשם מתפשטת הקדושה לכל העולם כולו.

בזמן זה של חשבון הנפש, כשאנו מנסים לחשוב ולהבין לשם מה אנחנו כאן, והאם אכן אנו ממלאים את המטרה לשמה אנחנו כאן, זהו הזמן להגיע אל הרבי ל–770, לבית חיינו, בית משיח, המקום בו יתגלה תחילה בית המקדש השלישי, ו–770 יתחבר אליו ויהי’ חלק בלתי נפרד ממנו, ומשם יעבור לירושלים.

אמנם מי שנמצא בשליחות וצריכים אותו שם בחגים, עליו לוותר על טובתו הפרטית ולהישאר עם סביבתו כדי לפעול בה בשליחות הרבי, לקרב יהודים אל הקב”ה ואל נשיא הדור. אולם כל מי שיש לו את האפשרות, צריך לעשות להגיע אל הרבי גם ובעיקר בגשמיות כפשוטה, וגם ‘להגיע’ מלשון ‘אנרירן”, לנגוע ולגעת, להתקשר ולהתחבר ולהתאחד. ולהביא עמו כמה שיותר יהודים נוספים לרבי. אלו שנוסעים לרבי - זה פועל עליהם, ובמיוחד מי שנמצא כאילו ‘מבחוץ’, הנסיעה פועלת שייכנס פנימה ויותר פנימה.

לקשר לרבי עוד ועוד יהודים

ומזה יש לקחת את הכוחות לחבר עוד ועוד יהודים אל הרבי. לא לחכות להתעוררות ממישהו, ולא לחכות להזדמנויות מיוחדות. אלא פשוט לצאת לחפש ולמצוא אנשים, לנצל כל מפגש עם כל מי שפוגשים, לספר לו על הרבי ועל היותו מלך המשיח ושהוא חי וקיים ועונה גם היום תשובות לשואלים. לדבר עמו שיכתוב לרבי ושיקבל החלטה טובה. להשתדל שהדברים יחדרו בו בפנימיות.

חשבון הנפש של אלול הוא לא רק אדם כלפי עצמו - כמה תורה למדתי, כמה מצוות קיימתי, היכן הייתי בסדר בעצמי והיכן עלי לשפר ולתקן. אלא, כפי שהרבי מלמד אותנו לחשוב: היכן מילאתי את השליחות המוטלת עלי, והיכן עלי לעשות זאת יותר ויותר. וכפי שהרבי מדגיש בדבר מלכות פרשת עקב, שכל הזמן מדברים וחושבים על משיח, וכל דבר מקשרים למשיח, וכל העבודה היא להביא את משיח. אם כן, בזה עצמו צריך להיות החשבון שלנו בעיקר: כמה יהודים הבאנו שיכירו ברבי שליט”א כנשיא הדור וכמלך המשיח. כמה עשינו, וכמה עלינו לעשות עוד הרבה יותר, לגלות בעולם את שופט הדור ויועץ הדור ונביא הדור ונשיא הדור; שכל אנשי הדור יידעו אודות הזכות והאחריות שלהם לקבל אותו עליהם, לשמוע להוראותיו ולעצותיו הטובות בכל ענייניהם הגשמיים והרוחניים. זו העבודה שמביאה את התגלות הרבי, שבהתגלותו המלאה מגיעה הגאולה האמיתית והשלמה תיכך ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.