כ”ק אדמו”ר הזקן:

למעלה מהשכל

כ”ק אדמו”ר הזקן: ידוע לכל מבין ומעיין, בכל הלכות איסור והיתר, כשר ופסול, וגם בדיני ממונות - חייב וזכאי, הם למעלה מסברת שכל האנושי. וכל שכן שכך הוא בדיני טומאה וטהרה, כגון הדין שהנוגע - יטמא, שהוא למעלה משכל אנושי. אלא שורשן ויסודם של הדברים הוא בהררי קודש, שהיא בחינה הנפלאה מן ההשגה, אפילו בעולמות העליונים הרוחניים!

(מאמרי אדמו”ר הזקן תקע”ב, עמ’ קעז)

לעתיד לבוא - בלימוד בלבד

כ”ק אדמו”ר האמצעי: לעתיד לבוא לאחר שיושלם הבירור, אזי רוח הטומאה תאבד לגמרי. או אז ענייני טומאה וטהרה יהיו באופן של לימוד תורני בלבד, כי כשם שבגן עדן לומדים אודות רוחניות ענייני טומאה וטהרה, למרות שגוף עניין טומאה וטהרה לא שייך שם כלל וכלל, גם יהיה הלימוד לעתיד לבוא בגאולה האמיתית והשלמה.

(שערי תשובה, ס, ב)

מקיפים עליונים דקדושה

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: טומאה הוא עניין “מקיפים דקליפה”, שהרי הטומאה והטהרה אינן כעניין מאכלות אסורות או כשרות, שנעשים מזון לאדם האוכלם, שזהו עניין של פנימיות. ברם טומאה אינה אלא עניין “מקיף” מצד הטומאה, ואילו הטהרה, היא עניין העברת רוח הטומאה והמקיף דקליפה, שהעברתם היא על ידי התגלות מקיפים עליונים דקדושה.

(אור התורה במדבר כרך ב, פרשת שלח, עמ’ תרנג)

בירור הטהור מהטמא

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: עיקר עסק התורה והמצוות הוא כדי לברר את הניצוצות, כנודע מהאריז”ל. לכן עיקר הלימוד הוא בעיון ופלפול הלכה באיסור והיתר, טומאה וטהרה, לברר את המותר והטהור מהאסור והטמא, על ידי עיון ופלפול הלכה מחכמה בינה ודעת, שכן “בחכמה אתברירו”, דווקא.

(תורת שמואל, תרל”ב ח”א, עמ’ פו)

ההבדל בין קדושה לטהרה

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: ההבדל בין קדושה לטהרה הוא: קדושה היא מלמעלה למטה, כמאמר חז”ל: “אדם מקדש עצמו מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה”, כתוצאה מכך הוא מואס ברע ובוחר בטוב. לעומת זאת, טהרה היא מלמטה למעלה, שהאדם מטהר את עצמו, וכמאמר חז”ל: “הבא לטהר מסייעין לו”, דהיינו רק סיוע מלמעלה, אבל העבודה הינה עבודת המטה.

(המשך תער”ב, חלק שלישי, א’שכט)

תקחו טהרה!

כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ: ידוע הוא מה שאמר פעם אדמו”ר הזקן בשביעי של פסח לבניו: “תקחו חסידות, תקחו טהרה לכם ולבניכם ולבני בניכם, לדורי דורות”!

(ספר השיחות תש”ג עמ’ 85)

למעלה מהשכל

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: חזקיה פעל לבטל את עולו של סנחריב, על ידי שדאג לכך שאפילו תינוק ותינוקת יהיו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה.

והעניין בזה הוא: רצונו של סנחריב היה לפגוע בעיקר בתינוקות של בית רבן, וכנגד זה עמד חזקיה המלך מבלי להתחשב בשום דבר, גם לא בדעת שאר חברי הסנהדרין שלא היו סבורים כמותו, והתמסר ללימוד תורה עם תינוקות של בית רבן. הוא עשה זאת באופן שיהיה נרגש אצלם שלימוד תורה הוא עניין שלמעלה מהשכל, שזהו הדיוק בלימוד הלכות טומאה וטהרה דווקא, כדברי הרמב”ם ש”דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו”.

זה נבע מכך שמצידו של חזקיה היה יכול להיות הגילוי דמשיח, ואצלו אכן האירה בחינת משיח, אלא שמפני סיבה, לא בא הדבר לידי פועל.

(תורת מנחם חלק ראשון, שיחת יום שמחת תורה ה’תשי”א. עמ’ 51)

איתא בגמרא “מה שמו (של משיח) . . חיוורא דבי רבי שמו (מצורע של בית רבי), שנאמר אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה”, “מאי סימני’ יתיב ביני עניי סובלי חלאים”, “מנוגעים, והוא נמי מנוגע, דכתיב והוא מחולל מפשעינו וכתיב חלינו הוא נשא”.

ובפרטיות יותר - כהמשך הכתוב “זאת תהי’ תורת המצורע ביום טהרתו”, ועד שנוהגין לקרוא פרשה זו בשם “פרשת טהרה” - ש”מצורע” הוא שמו של משיח בזמן הגלות, שאף שמצד עצמו הוא בתכלית השלימות, כמ”ש “ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד”, מכל–מקום, סובל וכואב בעצמו צער ומכאובי הגלות; ו”ביום טהרתו” (ש”נרפא נגע הצרעת מן הצרוע”) קאי על מעמדו ומצבו של משיח כשמתגלה וגואל את בני–ישראל בגאולה האמיתית והשלימה.

(ש”פ תזריע–מצורע, ו’ אייר ה’תנש”א)