“אחרי ה’” כ”ק אדמו”ר הזקן: אהבת ה’ נקראת בשם הליכה, כמו שכתוב “הלוך ונסוע הנגבה”

כ”ק אדמו”ר הזקן: אהבת ה’ נקראת בשם הליכה, כמו שכתוב “הלוך ונסוע הנגבה”. מה שמפתח ומגלה אהבה זו אל הגילוי, היא ההתבוננות בכך, שמקור חיי הבריאה, מגיע מבחינה שאינה אלא זיו והארה ממנו יתברך, והיא ספירת המלכות. אולם עצמותו ומהותו יתברך נעלה גם מלהיות מקור חיי הבריאה. משום כך, כאשר יתבונן האדם בכך שכל השתלשלות העולמות אינה אלא רק מזיו אורו יתברך, בעוד שנשמות ישראל הם חלק ה’ ממש, ונמשכו מעצמותו יתברך, בבחינת “עם קרובו”, מזה יגיע לאהבה את ה’ בתענוג נפלא לאין קץ. זהו “אחרי ה’” : שמתבונן שמקור חיי הבריאה הוא רק מבחינת “אחרי ה’” - בחינת אחוריים ביחס לעצמותו יתברך, אזי “תלכו” - נפעלת בו אהבת ה’, וילך בה מדרגה לדרגה.

(לקוטי תורה, פרשת ראה, יט, ד)

יראה - ראיה

כ”ק אדמו”ר האמצעי: “אחרי ה’ אלוקיכם תלכו” - זו בחינת אהבת ה’ ברצוא לה’, מקבל אז האדם על עצמו, שאהבה זו תביא אותו ל”שוב”, דהיינו לקיום המצוות. זהו שנאמר מיד בהמשך הפסוק: “ואותו תיראו”. מלשון יראה ומלשון ראיה, שכן על ידי הליכת האדם בדרכי ה’ ואורחותיו במצוות מעשיות, יראה את פני ה’ ממש!

(שערי תשובה, שער התפלה, לו, ג)

תכלית עבודת הנסיונות

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: לפני הפסוק אחרי ה’ אלוקיכם תלכו וגו’, נאמר: “כי מנסה ה’ אלוקיכם אתכם לדעת” וגו’. זהו הקשר בין הפסוקים:  מנסה - עבודת ה’ שעל ידי העמידה בנסיון, מביאה את האדם לבחינת “דעת את ה’” בנפש. זוהי תכלית עבודת הנסיונות, לרומם את האדם לבחינה זו. ברם, אם אין בינה אין דעת, וזוהי הבינה וההתבוננות בבחינה של “אחרי ה’”, שאלו הבירורים שנפלו בשבירת הכלים, וניצוצות אלו אינם מעצמותו יתברך, אלא רק מבחינת “שם”, כמשל השם, שאינו נוגע לעצם האדם. וזהו אם כן הקשר בין שני הפסוקים הסמוכים זה לזה.

(דרך מצותיך, מאמרי הצמח צדק, עמ’ קפח, א)

“כתר המיומן”

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: בפסגת תפילות יום הכיפורים, תפילת נעילה, אנו אומרים “כתר המיומן”. הכוונה היא לכך שבחינת הכתר, עתיק יומין, נאמר עליה ש”לית שמאלא בהאי עתיקא” (אין שמאל באותו עתיק יומין). זהו שהגאולה נקראת קץ הימין, כלומר קץ כזה שהוא בחינת ימין, שזהו הגילוי מבחינת הימין - שהוא בחינת עתיק יומין שבכתר. וגלוי אלוקי עליון ונצחי זה יהיה כשאחרי ה’ אלוקיכם תלכו וכו’, ואחר כך, ובו תדבקון, שישראל יתאחדו עם אלוקות ממש - “שיהיו לאחדים”.

(תורת שמואל, תרכ”ט, מאמר ד”ה אחרי ה”א תלכו, עמ’ שיח)

“ובו תדבקון”

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: ענין “ובו תדבקון” - הוא בחינת יחידה שבנפש שדבוקה בבחינת “יחיד”, באופן של דבקות “עצם” ב”עצם”, שהם כדבר אחד ממש.

(המשך תער”ב, חלק שני, עמ’ תשצ)

כוחו של הנסיון

כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ: חסידים הראשונים קיבלו מהרביים ללמוד כל יום פרשת השבוע עם פירוש רש”י וגם כמה שורות מהספר “כתר שם טוב”, לכל הפחות פעם או פעמיים בשבוע. זקני החסידים, ביארו את שייכות העניינים של לימוד רש”י ולימוד כתר שם טוב, בכך ששני קדושי עליון אלו נולדו רק לאחר שה’ העמיד את אבותיהם בנסיון:

לאביו של רש”י הייתה אבן טובה, שרצו לקנותה עבור עבודה זרה, והוא השליכה לים, ובזכות זה נתנו לו את בנו - רש”י. כמו כן, ידוע, שאביו של הבעש”ט היה מכניס אורחים גדול, ופעם אחת הגיע אליו עני בערב שבת קדש מאוחר מאוד, מלובש בבגדי חול, והעלים עיניו מזה, וקירב אותו במאכל ובמשתה בהתקרבות גדולה. אחרי שבת גילה לו האורח, שהוא אליהו הנביא שבא לנסותו, ובזכות העמידה בניסיון הזה זכה לבן - הבעש”ט.

(ספר השיחות תש”א עמ’ 43)

אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: העבודה של חודש אלול היא באופן של “אחרי ה’ אלוקיכם תלכו”. בימי הסליחות ובפרט בראש השנה היא העבודה של “אותו תיראו” - שאז הוא זמן היראה, כי הוא נורא ואיום. “ואת מצוותיו תשמורו” היא המצוה של תקיעת שופר, וזהו שמסיים “ובקולו תשמעו” - שהוא קול השופר, “קולו” - שצריך לשמוע את קול השופר שלמעלה, בחינת “קולו של הקב”ה”. “ואותו תעבודו” - זוהי העבודה של עשרת ימי תשובה וגם ראש השנה ויום הכיפורים בכלל זה. “ובו תדבקון” - זוהי עבודת יום הכיפורים ובמיוחד כפי שמתבטא בסיום תפילת נעילה, שאז אומרים שמע ישראל, וצריך לכוון למסור נפשו בפועל, שהוא עניין העבודה באופן של דביקות, שנעשה דבר אחד עם ה’.

(מאמר ד”ה אחרי הוי’ אלוקיכם תלכו, ש”פ ראה מבה”ח וער”ח אלול ה’תשי”ד)

חדורים ברוחה של הגאולה

יש לפרסם ולעורר בכל מקום ומקום ע”ד העבודה המיוחדת דחודש אלול המרומזת בחמשת הראשי–תיבות דתורה תפלה גמ”ח תשובה וגאולה (כנ”ל ס”ה), ובהדגשה מיוחדת בנוגע לר”ת החמישי, ענין הגאולה, כפי שחודרת בכל עניני העבודה, עי”ז שחדורים ונעשים ברוחה של הגאולה (כולל ובמיוחד ע”י לימוד התורה בעניני הגאולה וביהמ”ק), מתוך צפי’ וודאות גמורה שתיכף ומיד ממש רואים בעיני בשר ש”הנה זה (המלך המשיח) בא”. (דבר  מלכות ראה תנש”א)