ישנה חלוקה ברורה בין עבודתו של הרבי לבין עבודתם של החסידים. יש דברים שהרבי מה”מ

ישנה חלוקה ברורה בין עבודתו של הרבי לבין עבודתם של החסידים. יש דברים שהרבי מה”מ מצפה מאתנו שנעשה ונפעל באמיתיות ובנחישות. זה צריך לבוא מאתנו. כשהחסידים יזמו, הרבי קיבל בברכה את היוזמות ועודד אותן, מה שאין כן כשהחלו לפקפק ולשאול שאלות, ממש כמו באותם רגעי שקיעת השמש בהרי צפת, כשהאר”י הציע לגוריו לקפוץ לירושלים…

ערב שבת עם האר”י בהרי צפת…

בשיחת ש”פ שמיני תשח”י מובא הסיפור מספר שבחי האריז”ל:

“פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה יצא עם תלמידיו חוץ לעיר צפת כדי לקבל השבת … ובתוך שהיו משוררים אמר הרב לתלמידיו: חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים - וירושלים היא מרוחקת מצפת יותר מכ”ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים אנו מרוצים בכך, וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו נלך מקודם ונודיע לנשותינו … כיוון שאמרו נלך מקודם לבתינו, נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: אוי לנו שלא היה בנו זכות להיגאל, שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד שאתם רוצים לילך בשמחה גדולה, תיכף היו נגאלין כל ישראל, שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל. ומתוך שמאנתם הדבר, חזר הגלות לאיתנו בעוונותינו הרבים”.

הרבי מסיק מכך את ההוראה: “דרושה התקשרות וקבלת עול, ויש לציית לחכמים ללא חישובים כלל. וזהו הענין של יוצא צבא, שאין לו חישובים. לגביו לא קיימת שום מציאות אלא המפקד והוראותיו … ואם יהודי מפקפק ח”ו בדברי רבו, זהו סימן שההתקשרות פגומה, וממילא פגומה האחדות - הענין של ‘כולנו כאחד’, ובמילא חסר גם במה שנאמר לפני כן - ‘ברכנו אבינו’.

“ובפנימיות: החישוב הוא אמנם חישוב, אך למלחמה אין הוא כשיר. אי אפשר להביא את המשיח באופן כזה, שכששומעים משהו אזי מוציאים את השולחן–ערוך והולכים לשאול מורה הוראה את משמעות דברי ה”באר–היטב” אם אין הם סותרים למה ששמעו … באופן כזה אי אפשר להביא את המשיח!

“בכך יובן גם מדוע נשאר האריז”ל לקבל שבת בצפת … כאשר ראה שהחלו לשקול בדעתם, הבין שהתקשרותם פגומה, וממילא לא הייתה ההליכה לירושלים פועלת את אשר הייתה צריכה לפעול.

“כדי להיות מחיילי בית דוד, צריכה ההתקשרות להיות מושלמת. ולא בדיבור בלבד - ‘ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וליבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו” (ברית מלשון התקשרות) - אלא גם במעשה. ראשית הוא המעשה, ואחר כך אפשר גם לדבר, אך בדיבור בלבד אין יוצאים ידי חובה. ואם ההתקשרות פגומה, הרי לא זו בלבד שהיהודי מפסיד את הטוב האמיתי שאליו היה יכול להגיע, אלא שזה פוגע גם בכלל ישראל … אף על פי כן נשאר האריז”ל גם עם התלמידים שאמרו ‘איזיל ואימליך בדביתהו’, ואף למד עמם גם אחר כך, והם המשיכו להיות תלמידיו. כי למרות שעקב פגם בהתקשרותם הם לא היו מסוגלים להביא את המשיח, בכל זאת הוא לימד אותם לפי דרגתם את העניינים שהם היו כלים מתאימים לקבלתם, בתקווה אשר באמצעותם יוכל להעלותם לדרגא נעלית יותר לאט לאט.

“וכך גם לגבי יוצאי צבא, שכאמור צריך ‘כל היוצא למלחמת בית דוד’ לכתוב גט כריתות לכל ענייני העולם. ואם אין הוא עושה כך, ומציאות כל שהיא עדיין קיימת לגביו, הרי הוא בכלל ‘הירא ורך הלבב’ שעליו אומר הכתוב ‘ילך וישוב לביתו’. ובכל זאת, אין הכוונה שעליו ללכת לביתו לישון. אלא עליו ללכת לביתו, ולבצע, לפחות שם במקומו, את הוראת המפקד - לעסוק בהרבצת התורה והפצת המעיינות. ומצווה גוררת מצווה, שבאמצעות זאת יתעלה במשך הזמן ויהיה מקושר אמיתי, עד אשר יזכה להיות מהיוצאים למלחמת בית דוד ולהביא את הגאולה.” עד כאן לשון קדשו.

מי שקופץ ראשון

בסעודת יום א’ דחג הסוכות תשכ”ו נשאל הרבי - מה הסיבה שהפסיקו (אז) את הדפסת “המשך” תרס”ו? ועל כך השיב הרבי מה”מ: “קיבלתי מכתב מאברך מסוים, אברך חסידי. והוא כותב לי כי תחת ידו מצוי המשך תרס”ו בשכפול, והוא מתפרנס מכך, וחשובה לו כל פרוטה. הכותב אמנם התחרט אחר כך על שכתב, אולם… אילו הייתי מקבל מכתב ממישהו שהופעת תרס”ו בדפוס נוגעת לו בעצם הנפש - בדוגמת בקשת הרה”ג הרה”ח וכו’ ר’ אייזיק האמילער מהצמח צדק מאמר חסידות - הייתי שוקל זאת. אולם לפועל המצב הפוך: מכתב ממישהו שההוצאה לאור בדפוס נוגעת לו - לא קיבלתי. ומאברך הנ”ל קיבלתי, במקביל, מכתב, כאמור, שזה נוגע לו בפרנסה, הרי…”

בסעודת שביעי של פסח תשכ”ה (שם ע’ צ’), בתשובה לשאלה מדוע קפץ נחשון בן עמינדב לים ראשון ולא משה רבינו, עונה הרבי: משה רבינו היה ממוצע המחבר, וכמו שכתוב “אנכי עומד בין ה’ וביניכם גו’ להגיד לכם את דבר ה’”. וממילא מסר לבני ישראל רק מה שנצטווה מפי הגבורה: “דבר גו’ ויסעו”. ומכיוון שלא נצטווה לקפוץ - לא קפץ. ובא נחשון ומסר נפשו כו’”.

בחודש זה נציין את פסח שני. אילו היו שואלים אותנו, הייתה לבטח התגובה המיידית: חוצפה, חוצפה שאין כדוגמתה. מה קרה: יהודים שהיו “טמאים לנפש אדם” ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח במועדו, אינם יכולים לשאת זאת, והם פונים בקריאה ובתביעה אל משה רבינו: “למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה’ במועדו?!”

מה פירוש “למה ניגרע?!” - הייתם טמאים ולא יכולתם להביא את הקרבן. שבו בשקט וקוננו על מר גורלכם. בשנה הבאה תביאו גם אתם קרבן. רוצים אתם לשנות את כללי היסוד, הכללים שקבע הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ש”עבר זמנו בטל קרבנו”?! מנין לכם כזו חוצפה לדרוש ולתבוע מה שהפסדתם. ובפרט לפי הפירוש שהפסדתם זאת באשמתכם בלבד: “לכם” - שזה הי’ ברצון, במזיד.

אבל התגובה האלוקית לא הייתה כזו. בזכות אותה “חוצפה” שיהודים העיזו לתבוע ולדרוש ממשה רבינו ומהקדוש ברוך הוא את הזכות להביא את קרבן הפסח - נתן לנו ה’ את “פסח שני”. את ההזדמנות לתקן ולהשלים גם למי שהיה טמא, בדרך רחוקה, ואפילו במזיד. וכדברי חז”ל: “חוצפה, אפילו כלפי שמיא - מהניא”.

ואם בשביל קרבן אחד כך - אומר הרבי בפסח שני תנש”א - מה נאמר אנו, שכבר למעלה מתשע עשרה מאות שנים נמנע מאתנו להקריב כל כך הרבה קרבנות בבית המקדש. בוודאי ובוודאי שעלינו להרים קול זעקה ותביעה אל הקדוש ברוך הוא ואל משה עבדו (“וביקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” - “זה מלך המשיח. ומעמו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם”): “למה ניגרע?!”, איננו יכולים עוד לשאת זאת. רוצים אנו ומשתוקקים בכל מאודנו להקריב את הקרבנות בבית המקדש השלישי!

מלמעלה מצפים לאותה זעקה ותביעה. רוצים מאתנו שנרעיש עולמות ו”לא ניתן מנוחה” לא למעלה ולא למטה. שנקרא מעומק הלב “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח”. “לישועתך קוינו כל היום”. “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. “עד מתי?!”. “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”!

והובטחנו, כפי שאומר הרבי בשיחה הידועה מכ”ח ניסן: “כי עם קשה עורף הוא” - בגלל שאנו מתעקשים ולא מוכנים לוותר, מבקשים ותובעים ללא הרף מן הקב”ה ומן המלך המשיח עצמו את התגלותו המלאה של המלך המשיח בגאולה השלימה - לכן נזכה ל”וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו” ולראות מיד בגאולה האמיתית והשלימה.

המילים המפורשות של הרבי

בשבועות שאחרי שיחת כ”ח ניסן תנש”א היו שיחותיו של הרבי מלך המשיח שליט”א מלאות כולן רק בענייני משיח וגאולה. ההתלהבות בעניינים אלו, כולל ובמיוחד בנוגע לפרסום זהותו של משיח, הייתה בשיאה. בפרט שבהתוועדות ש”פ תזריע–מצורע הרבי מדבר אודות התלמידים שקראו לרבם משיח. ומדגיש שלא היה זה רק חידוש של התלמידים… ומוסיף “ואנן חסידים נענה אבתרייהו” בנוגע לרבותינו נשיאינו, ובפרט בקשר לנשיא דורנו.

לאחר מכן, בשעת חלוקת המשקה בשלהי ההתוועדות, הכריזו שלש פעמים “יחי אדוננו” לפני הרבי שליט”א, והרבי קיבל זאת ברצון. וכלשון הרבי בשיחה שלפני כן, שזוכים לשמוע ההכרזה בכל סדר ההשתלשלות ש”הנה זה משיח בא”, מראה באצבעו ואומר זה. שרו “יחי אדוננו” בזאל הקטן לפני ערבית, והרבי עודד זאת במשך זמן רב. וכך היה עוד כמה פעמים, כפי שרואים גם בווידאו מט”ו אייר. ואז היה מקרה שבו כתב מישהו וניסה “להסביר” לרבי כי עניינים אלו מרחיקים יהודים ומפריעים להפצת המעיינות. היו כמה מהחיילים שניסו להסביר למפקד הצבא כי אין הם מסוגלים ללכת עמו, ויש להם כמה שאלות וקושיות דווקא מפני היותם חסידים ומקושרים וכו’. ואז כתב הרבי לעורך העיתון “ישראל שלנו”: “כיוון שקמו מנגדים חדשים להענין - יפסיק הפרסום לעת עתה”.

אחרי חטא המרגלים אמר משה רבינו בשם ה’ “אל תעלו ולא תלחמו”. ובכל זאת היו אז “המעפילים” שגם אחרי הוראה זו מסרו נפשם והעפילו לעלות אל ההר. ולמרות שזו לא הייתה ההנהגה הראויה ואף נענשו על זה, הרי הרבי מביא שבגלל זאת ביקשו בנות צלפחד וקיבלו חלק בארץ, מפני שאביהם היה מן המעפילים ומסר נפשו על כיבוש ארץ ישראל.

אבל יכולים אנו לתאר לעצמנו מה הייתה תגובתם של חסידים אילו היו באים כמה חכמים ומודיעים שמכאן ולהבא אסור לעשות שום פעולה המוליכה לארץ ישראל, להפוך לדגל את “הציווי המפורש של משה רבינו” - “אל תעלו ולא תלחמו”. ולהיתמם ולומר שמאז נאמר אותו ציווי, הרי כל מי שמנסה בכל זאת, גם אחרי שנים רבות, לעלות ולהיכנס לארץ הריהו “מורד במלכות” והוא מפר ציווי מפורש של משה רבינו…

כולם יודעים שמשה רבינו עשה הכל כדי שניכנס לארץ. אלא שדרושה מסירות הנפש של נחשון בן עמינדב “לקפוץ לים” כהוראת המצביא מבלי התחשב עם כל מאומה. ואפילו אם נדמה שלרגע הי’ ציווי שלא לעלות, לא היה זה אלא ברגע מסוים, בגלל הסירוב אז של בני ישראל ללכת אחרי משה רבינו ולהיכנס לארץ, אך גם אילו הי’ ציווי כזה, הרי “אין לך בציווי זה, אלא מקומו ושעתו”. ובפרט אחרי שניתנו לאחר מכן שוב ושוב הוראות, ובתוקף הרבה יותר גדול, לעלות ולהתקדם ולכבוש את הארץ, לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

מה שנשאר…

ההוראה הכללית של הרבי הייתה והינה (ש”פ חיי שרה תשנ”ב) שהכל, הכל ממש, צריך להיות מלא וחדור בענייני משיח וגאולה. עבודת השליחות שחוץ מזה, אומר הרבי, נסתיימה, והדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

ולכן ברור ופשוט שכל הפעולות שאנו עושים בכל עת, מלאות וחדורות ב”קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

עצם ההחלטה על כך, ובפרט כשהיא באה גם במעשה בפועל, תביא לכך שבקרוב מאד יתגלה המלך המשיח עצמו, ותיכף נמצא את עצמנו תיכף ומיד ממש בבית המקדש השלישי, ומלכנו משיחנו בראשנו.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.