לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

את הזמן שמתפנה בשבת, וכן בשנת השמיטה - עלינו להקדיש להישגים רוחניים, בתורה, תפילה ומעשים טובים  מכתב כללי מכ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

ב”ה, יום שלשים לחודש תשרי,

שהוא ר”ח מרחשון,

ה’תשמ”ז. ברוקלין, נ. י.

אל בני ובנות ישראל

בכל מקום שהם

ה’ עליהם יחיו

שלום וברכה!

בעמדנו בסיומו וחותמו של חודש תשרי והתחלתו של חודש מרחשון, הרי זה הזמן המתאים לעשיית סך־הכל וסיכום של חודש תשרי דאזלינן מיני’ שהוא חודש הראשון וחודש ה”פתיחה” של השנה החדשה — מתוך בטחון גמור אמיתי שבחודש זה זכינו, בתוככי כלל ישראל, לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.

חשבון זה צריך להיות, כמובן, בשלימותו, חשבון המביא להחלטות תקיפות ויסודיות בנוגע לכל הימים והחדשים של השנה הבאה עלינו.

בהתאם להאמור, כדאי לעמוד על הענינים המיוחדים של שנה זו, וכן — של השנה שלאחרי’ (ששנה זו צ”ל “מכינה” אותה שתהי’ בכל השלימות האפשרית). ואתעכב בזה בקיצור על שני ענינים מיוחדים והשייכים זה לזה:

א) שנה זו — תשמ”ז — היא שנת השמיטה, “שנת שבתון”. וענינה — כמו שכתוב בתורה (שנקראת “תורת חיים”, הוראה בחיים, מפני שהיא ה”מורה דרך” בחיי היהודי): כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם . . שש שנים חזרע שדך . . ובשנה השביעית שבת שבתון יהי’ לארץ שבת לה’.

ב) מצות הקהל, הקשורה בשנת השמיטה — שהרי קיומה היא (בבית המקדש) בסיום שנת השמיטה, מיד לאחרי’, כמו שכתוב בתורה: מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות (של השנה שלאחרי שנת השמיטה) . . הקהל את העם האנשים והנשים והטף . . למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה’ אלקיכם ושמרו לעשות אח כל דברי התורה הזאת.

•      •      •

תוכנה של שנת השמיטה דומה לתוכן יום השבת. כשם ש”ויברך אלקים את יום השביעי (של היקף השבועי) ויקדש אותו”, כך הוא בהיקף של שבעת השנים, שבירך וקידש את השנה השביעית.

על אף שקיים הבדל עיקרי בין יום השבת לשנת השמיטה באופן השביתה, שביום השבת צריכה להיות שביתה מוחלטת, בכל מקום ומכל מלאכה, ואילו השביתה של שנת השמיטה מוגבלת לעבודת האדמה בארץ הקודש — יש יסוד עיקרי משותף לשניהם.

שביתת יהודי מפעולות גשמיות הרגילות בחיי יום־יום, הן ביום השביעי והן בשנה השביעית — יש בה משום עדות ברורה על בורא העולם ואדונו, המנהיג את עולמו ומשגיח עליו בכל עניניו, ואשר לפניו יתברך צריכים כל אחד ואחת ליתן דין וחשבון על כל מעשיהם.

אמנם, “עדות” זו, המיוסדת על השביתה ממלאכה (שהוא “העדר” המעשה), אינה מספיקה. זה שהתורה שחררה את האיש ואשה היהודיים מהשקעת זמן ומרץ במלאכה גשמית בזמן הקדוש הזה, מחייב (ומזכה) אותם להקדיש את זמנם שנתפנה עי”ז לענינים שהם הכרחיים באמת בחיי האדם, דהיינו הישגים רוחניים, כמו: תפלה, לימוד התורה, שלימות במדות טובות ורגש שבלב, ושאר פעולות הנשמה — יותר ויותר ממה שהם עושים בכל אלה בימי עבודה רגילים.

•      •      •

מובן, שזה שהלכות שמיטה כפשוטן, הן רק בשייכות לעבודת האדמה, ורק בארץ הקודש ולא בחוץ לארץ, אינו גורע מתוכנה הרוחני של שנת השמיטה, בהוראותי’ המעשיות, לכל אחד ואחת מישראל בכל מקום שהוא.

כך הדבר גם בנוגע למצות הקהל: קיומה של מצוה זו בגשמיות מוגבל לזמן מסויים ולמקום המקדש, אך ההוראה המעשית של מצוה זו — שכל בני עמנו, אנשים נשים וטף, ישמעו וילמדו ליראה את ה’ וישמרו את התורה ומצוותי’ — בכל עת זמנה. ואמנם אפשר לומר, שמצות הקהל במובנה הרחב היא ענין הכרחי לא רק פעם אחת בשבע שנים, אלא בכל שנה, ובכל חודש, ובכל יום ויום: יראת השם ואהבת השם הן מצווח תמידיות, בכל שעות היממה, וצריכות להתבטא במעשה, בקיום ציוויי השם מתוך קבלת עול, ביחד עם שמחה וטוב לבב.

בעצם, כל האמור לעיל הוא חובת יהודי וזכותו גם בשנים “פשוטות”, זאת ועוד — כבכל ענין שבקדושה צריך להעלות בקודש.

אבל בשנת השמיטה, כבשנה זו, צריך להיות מאמץ מיוחד, בכל היכולת, להוספה ממשית בכל הפעולות השייכות ליהדות, תורה ומצוות, הן בחיים הפרטיים והן בחיי המשפחה, והן בחיי הקהל.

הדגשה נוספת בכל האמור לעיל — כי יום הראשון של שנה זו, יום הראשון של ראש השנה (ה”ראש” של כל השנה), חל ביום שבת קודש, דבר הממשיך מדה יתירה של קדושה בתוך כל ימי “שנת שבתוך זו.

•      •      •

ויהי רצון מהשי”ת, שההחלטות הטובות והתקיפות בכל האמור, והבאתן לידי מעשה בפועל, שהרי המעשה הוא העיקר,

תמהר עוד יותר קיום היעוד והתפלה: הראנו ה’ חסדך וישעך תתן לנו גו’ לשכון כבוד בארצנו,

ובלשון תפלת וברכת חז”ל המפורסמת: בימיכם ובימינו תושע יהודה וירושלים תשכון לבטח, במהרה בימינו ממש. אמן כן יהי רצון.

בכבוד ובברכה

להצלחה בכל האמור

 

 

יום . . מרחשון: ראה שו”ע אה”ע סקכ”ו ס”ו וסוס”ז.

בעמדנו בסיומו וחותמו של חודש תשרי: ראה אגרות־קודש לכ”ק אדמו”ר מוהריי”צ ח”א ע’ קצד: ןכן הי’ נוהג הוד כ”ק אאמו־ר . . אחרי הסעודה הגדולה (דשמח”ת) . . הי’ מתחיל לומר, הנה עתה הגיע עת ויעקב הלך לדרכו כו’. וראה לקו”ש ח”כ ע’ 368, אשר שלימות הענין ד”ויעקב הלך לדרכו” היא אחרי סיום חודש תשרי — בהתחלת חודש מרחשון (ובזה גופא אחרי ר”ח מרחשון). וראה מכ’ ר”ח מרחשון ה’תשמ”ג (לקו”ש ח”כ ע’ 555 ואילך) ובהערות שם. וראה גם מכתבי ז’ מ”ח ה’תשמ”א: ר”ח מרחשון ה’תשד”מ (לקו”ש שם ע’ 551 ואילך. חכ”ד ע’ 638 ואילך).

בסיומו וחותמו: דהכל הולך אחר החיתום — ברכות יב, א.

תשרי: אותיות “רשית” (“מרשית השנה” חסר א’ כתיב (עקב יא, יב). וראה או”ת להה”מ (הוצאת קה”ת) נג, סע”ג (בהוצאת קה”ת תש”מ ואילך — סו”ס קסה)) — בעה”ט עה”פ. אוה”ת סוכות ע’ א’תשנו. סה”מ תר”ל ע’ רפז. תרנ”ו ע’ רעז. ועוד.

והימים שבו הם ימים כלליים שנמשך מהם בכל השנה כולה — מאמרי אדה”ז תקס”ו ע’ שעט. אוה”ת סוכות שם. ברכה ע’ א’תתסו. סה”מ תרנ”ד ע’ לו. תרנ”ו ע’ רעח. תש”ב ע’ 49. ועוד.

חודש מרחשון: ראה יל”ש מלכים רמז קפד בסופו. ולהעיר מפרש”י, פרשתנו (ז, יא־יב). ומסיים: יהיו גשמי ברכה. [וי”ל דבפרט לאחרי השבועה לא אוסיף (נח, ח, כא)].

דאזלינן מיני’: (עירובין נד, א) שנעשים בבחי’ מהלך — ראה בארוכה ד”ה לה”ע הילולא דרשב”י בס’ מאמרי אדמו”ר האמצעי ויקרא ח”ב ע’ תרסז ואילך (וראה שם ע’ תרפב). אוה”ת בראשית כד, ב. ועוד.

חודש הראשון: שהוא גם חודש השביעי (אמור כג, כד), המשובע בכל (ויק”ר פכ”ט, ח), והמשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה — “היום יום” כה אלול. כש”ט (הוצאת קה’ת) הוספות סי’ לא. וש”נ. וראה גם ד”ה יו”ט של ר”ה ה’תש”י בתחלתו. וראה מכ’ ר”ח מרחשון ה’תשמ”ג (לקו־ש ח”כ ע’ 555) ובהערות שם.

מחוך בטחון כו’: ראה אגה”ת רפי”א (ק, רע”א): האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה’ כו’. וראה מכ’ בין יום הכפורים לחג הסוכות ה’תשמ”א ובהערות שם (לקו”ש חי”ט ע’ 565).

בגשמיות וברוחניות: ועיקר הדין בר”ה הוא על דברים גשמיים — הגהות מיימוניות הל’ תשובה פ”ג אות א בשם הרמב”ן (בשער הגמול), הובא בלקו”ת ר”ה נט, ב.

חשבון . . בשלימותו: ראה מכ’ ערב ח”י אלול ה’תשמ”א (לקו”ש חכ”ד ע’ 601 ואילך).

שנת השמיטה . . מצות הקהל: ראה גם מכתבי ח”י אלול ה’תשי”ב, ימי הסליחות ה’תשכ”ו וה’תשכ”ז, ו’ תשרי ה’תשל”ג וה’תשל”ד (נדפסו בלקו”ש ח”ט בסופו), ח”י אלול, ו’ תשרי — ה’תשל”ט, עש*ק ח”י אלול, ימי הסליחות — ה’תש”מ (נדפסו בלקו”ש חי”ט בסופו), י”א ניסן ה’תש”מ (לקו”ש חי”ז ע’ 444 ואילך).

שנת השמיטה . . שבת לה’ . . יום הראשון של ראש השנה . . ביוס שבת: להעיר אשר שנת השמיטה, שבת לה’, ויום השבת שייכים זל”ז, וכמחז”ל שבת לה’, כשם שנאמר בשבת בראשית — תו”כ (הובא בפרש”י) עה”פ בהר כה, ב. וראה ראב”ע ורמב”ן ועוד שם.

“תורת חיים” הוראה בחיים. מפני שהיא ה”מורה דרך”: ראה זח”ג נג, ב: תורה, אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במאי דהוה סתים דלא אתידע. חיים, דכל חיים דלעילא בה אתכלילו וממנה נפקין. וראה רד”ק לתהלים יט, ח. גו”א ר”פ בראשית.

כי תבואו . . שבת לה’: בהר כה, ב־ד.

מקץ שבע שנים . . התורה הזאת: וילך לא, יו”ד ואילך.

של השנה שלאחרי שנת השמיטה: ראה פרש”י עה”פ. לקו”ש חכ”ד שיחה א’ לפ’ וילך (ע’ 197 ואילך).

והטף: אפילו קטני קטנים — ראה רמב”ן ואוה”ח עה”פ וילך שם, יג. גו”א (לפרש”י עה”ת) עה”פ שם, יג. חדא”ג מהרש”א לחגיגה ג, א. ובמנ”ח מצוה תרי”ב “נראה דתיכף שיצאו מכלל נפל או בנולד שכלו רוב חדשיו” — וצע”ג שעפ”ז גם קודם שיצאו מכלל נפל ודאי צריך להביאם. שה”ז ספק מ”ע מה”ת — ועד”ז הוא בכלי יקר עה”פ שם, י”ב. ומירושלמי ריש חגיגה: ואין קטן גדול מטף (בתמי’) — משמע דעכ”פ בלא הגיעו לחינוך קאי. ובפרש”י עה”פ שם: והטף למה באו לתת שכר למביאיהם, היינו שע”פ פשט (ובש”ס — חגיגה ג, א) תיכף שנולד מחוייבים להביאו. ואולי י”ל — לא כהקס”ד משום דספק (נפל) לחומרא, כ”א בתורת ודאי, ואפילו נולד לח’ ולא גמרו שעריו וצפרניו (ראה שו”ע אדה”ז או”ח סש”ל ס”ח) — כי חד טעמא בכל הטף — לתת שכר למביאיהם — העירני ח”א מתויו”ט למגילה פ”א מ”ג: וטף לא באו אלא כדי ליתן שכר למביאיהן. . וא”כ אפי’ הוא קטן כמות שהוא יש שכר למביאיהם ומביאין אותו.

ויברך אלקים את יום השביעי: בראשית ב, ג.

יום השביעי. . השנה השביעית: ראה תו”כ וכו’ דלעיל הערה ד”ה שנת השמיטה . . שבת לה’. וראה ויק”ר פכ”ט, יא: כל השביעין חביבין לעולם . . בשנים שביעי חביב שנאמר (משפטים כג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה .. בימים שביעי חביב שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי.

היקף השבועי . . בהיקף של שבעת השנים: ראה שו”ת הרשב”א ח”א ס”ט. חינוך מצוה של. סהמ”צ להצ”צ שבהערה הבאה.

הבדל עיקרי בין יום השבת לשנת השמיטה באופן השביתה: ראה (ע”פ קבלה וחסידות): ל”ת (טעמי המצוות) להאריז”ל פ’ בהר. שער המצוות שם. לקו”ת בהר מד, סע”א ואילך. סהמ”צ להצ”צ מצות קדושת שנת השביעית (לה, א ואילד). ועוד. — וראה לקוטי לוי”צ אגרות ע’ רפ. וראה גם מכ’ ו’ תשרי ה’תש”מ ובהערות שס (לקו”ש חי”ט ע’ 608).

שביתה מוחלטת . . ומכל מלאכה: ועד באופן ד”כל מלאכתך עשוי” — מכילתא ופרש”י עה”פ יתרו כ, ט. טושו”ע (ודאדה”ז) או”ח סש”ו ס”ח (סכ”א).

שביתת יהודי . . הן ביום השביעי והן בשנה השביעית . . עדות ברורה על בורא העולם: ראה חינוך מצוה לא־לב. מצוה פד. וראה גם רמב”ן עה”פ בהר כה, ב.

אמנם כו’: בהבא בפיסקא דלהלן ראה מכתבי ח”י אלול ה’תשל”ט (לקדש חי”ט ס־ע 600 ואילך), י”א ניסן ה’תש”מ (לקדש חי”ז ע’ 446), ובהערות שם. וש”נ.

להקדיש את זמנם שנתפנה . . תפלה. לימוד התורה: בנוגע לשבת ראה: ירושלמי שבת פט”ו ה”ג. יל”ש ר”פ ויקהל. טושו”ע (ודאדה”ז) או”ח סר”צ ס”ב (ס”ג). תניא (קו”א): בסופו: פנימיות השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובת”ת לדבקה בה’ אחד כו’.

ובנוגע לשנת השמיטה ראה ספורנו עה”פ בהר כה, ב־ד: שתהי’ כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו . . שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה’ (תפלה, וגם תורה). ובסד”ה כי תבואו גו’ ושבתה תר”ל (סה”מ תר”ל ע’ קלח), דכל השנים כללות נש”י א”א להם להיות בעבודתם כהסנהדרין כיון שהם טרודים לחרוש ולזרוע כו’ אבל בשביעית היתה עבודתם כמו הסנהדרין כו’.

מובן כו’: בהבא בב’ הפיסקאות דלהלן ראה מכתבי ח”י אלול ה’תשל”ט, עש”ק ח”י אלול ה’תש”מ (לקו”ש חי”ט ע’ 600. שם ע’ 613).

שהלכות שמיטה . . ורק בארץ הקודש: ירושלמי שביעית רפ”ו. רמב”ם הל’ שמיטה ויובל פ”ד הכ”ה. וראה לקוטי לוי”צ אגרות ע’ רמז. — ושמיטת כספים נוהגת גם בחו”ל (רמב”ם שם פ”ט ה”ג. טושו”ע חו”מ ר”ס סז. שו”ע אדה”ז הל’ הלואה סל”ד).