- סיפור מפליא ומרגש, מוגש לכבוד פסח שני, י”ד באייר -

- סיפור מפליא ומרגש, מוגש לכבוד פסח שני, י”ד באייר -

החוברת השבועית באנגלית | הרב זלמן חנין | הרב יצחק דוד גרונר בשנים ההן א

כארבעים ושלוש שנים עברו מאז אירע הסיפור השמיימי הבא, ונדמה כי מעולם לא סופר עד כה:

באחד הימים של חורף תשל”ה, נראתה דמותו הלבבית והמיוחדת של החסיד הרב יצחק דוד גרונר בחצרות קדשנו. זה עתה הגיע לביקור, לחסות בצל כנפי הקדושה, לשאוב כוחות חדשים להמשך עבודתו כשליח באוסטרליה הרחוקה. כך היה נוהג מדי שנה בשנה, כפי שכל חסיד ושליח נוהגים לעשות.

לקראת תום ביקורו, נכנס אל הקודש פנימה ל’יחידות’, שם ביקש את ברכתו של הרבי בטרם יחזור לאוסטרליה. כתגובה, הורה לו הרבי לנסוע לביתו דרך “מדינת הודו”. כלומר, לתכנן את הנסיעה כך שחניית הביניים תתבצע בהודו.

כחסיד נאמן, הרב גרונר לא שאל שאלות. הוא הרים טלפון אל משרד הנסיעות, וביקש לסדר מחדש את כרטיס הטיסה שלו לאוסטרליה.

מיד לאחר מכן, נכנס אל משרדי ה’וועד להפצת שיחות’, שם ישב באותה עת מנהלו הוותיק הרב זלמן חאנין.

“ר’ זלמן”, פנה הרב גרונר לאיש שמאחורי השולחן, “שמא יש בידך כמה שיחות קודש מתורגמות לאנגלית בעבורי?” כאן פתח הרב גרונר וסיפר לרעהו כי זה עתה קיבל תשובה מהרבי לעשות חניית ביניים בהודו. “אין לי כל מושג על מה ולמה, אבל ברור לי שאם אני נמצא שם, אני צריך לעשות משהו לטובת עם ישראל. לכן, אם יש בידך קצת העתקים משיחות הקודש שתורגמו לאנגלית, על מנת שאוכל להשאירם שם”.

ר’ זלמן לא הרהר הרבה, ושלף מאחד הארגזים את העלון “A Thought for the week” (מחשבת השבוע). “הא לך, הרב גרונר”, הגיש לו כמות יפה של עלונים. “קח עמך כמות של עלונים. אי אפשר לדעת מה השליחות של הרבי ואת מי תפגוש בדרך. יהיה לך אפוא די חומר באנגלית לתת למי שצריך”.

הרב גרונר סידר את חבילת הגליונות, ובטרם עזב, מלמל, ספק לעצמו ספק לר’ זלמן חאנין, “לך תדע את הענינים של הרבי. מה יש לי כבר לעשות בהודו? אני יודע זאת כי כבר הייתי שם כמה פעמים בדרכי לאוסטרליה. אבל אם הרבי אומר, צריך לבצע” (אילו רק ידע שיום יבוא, וכעשרים בתי חב”ד שוקקים ופעילים יהיו פזורים ברחבי הודו…).

כשהגיע להודו, ביקש מנהג המונית לקחתו לבית הכנסת המקומי בבומביי, שם נפגש עם כמה יהודים, בני הקהילה המקומית. לא שליח כהרב גרונר יבזבז את זמנו, והוא נשא דברים לפני מעט היהודים שנכחו שם ועוררם לקיום מצוות וללימוד התורה.

בטרם עזב, הותיר במקום את עלוני ‘מחשבת השבוע’ באנגלית.

ב

חודשים מספר חלפו, ובתיבת המכתבים של ה’ועד להפצת שיחות’ נתחבה מעטפה. המכתב נכתב על ידי יהודיה, תושבת אריזונה שבארצות הברית.

“בבקשה מכם, האם אוכל לקבל מכם כתובת של חסיד חב”ד כלשהו המתגורר בהודו?”

הרב חאנין שקיבל את המכתב, תהה לפשר הבקשה. הוא ידע כי בכל תת–היבשת ההודית אין אפילו לא שליח חב”די אחד. עוד יותר תמה, מדוע אישה מאריזונה שבארה”ב זקוקה לכתובתו של חסיד חב”ד שמתגורר בהודו הרחוקה?

חוש האחריות שלו כחסיד חב”ד, לא נתן לו להשליך את המכתב לפח. הוא התקשר למספר הטלפון שצורף למכתב, לברר מדוע האישה צריכה כתובתו של חסיד חב”ד בהודו. אם היא זקוקה לעזרה רוחנית, שמא יוכל לסייע לה בדרך אחרת.

קל היה לשמוע את נימת ההתרגשות בקולה של האישה. היא שמחה שהמכתב הגיע ליעדו כמו גם על היחס והנסיון לסייע לה.

לשאלתו של הרב חאנין, פתחה היהודיה האלמונית וסיפרה על אודות בנה שעזב את הבית בכעס. גיל הנעורים נתן בו את אותותיו, והוא ביקש כנראה להיות עצמאי. המריבות והחיכוכים בינו לבין הוריו, הביאו אותו להחלטה לעזוב את הבית. מזה תקופה ארוכה היא אינה יודעת היכן הוא נמצא, רק יודעת שהוא נסע למרחקים. “מאז שעזב את הבית לפני יותר משנה”, סיפרה בקול רועד, “הוא לא התקשר אלינו אף לא פעם אחת ואף לא כתב מכתבים. עקבותיו פשוט נעלמו”.

בשנים ההן, כידוע, לא היו טלפונים ניידים וכל התקשורת המשוכללת שהייתה כיום, לא הייתה אפילו בדמיון. אדם שלא היה לידו טלפון קווי מחובר לשקע, היה פשוט מנותק מן העולם.

“והנה פתאום אני מקבלת ממנו מכתב”, ממשיכה האם לספר בהתרגשות. “במכתבו הוא מספר לי כי לפני כמה ימים הלך עם חבריו לים כדי לבלות. לאחר ששחה במים, עלה על החוף וביקש לנוח מעט, אלא שאז יצאה השמש והחלה לסנוור אותו. כבדרך שגרה הושיט את ידו כדי למצוא דבר מה לכסות בו את ראשו, והוא מצא גיליון מודפס, והניחו על עיניו. הוא קיווה לעצום את העיניים לשעה קלה, כשלפתע הבליחה בראשו המחשבה שהעלון שזה עתה מצא, מודפס באנגלית.

‘אנגלית? איך הגיע כאן, לחוף ההודי, עלון באנגלית?!’ תמה בינו לבין עצמו.

“הוא הזדקף ממשכבו בחדות, נטל את העלון והחל לדפדף בו. אכן, זה עלון באנגלית. ‘איך הגיע לכאן עלון באנגלית’, מלמל לעצמו בחוסר–אימון. ‘מי כאן בכלל מבין את השפה?’

“הוא החל לקרוא בעלון, ולנגד עיניו המשתאות, קרא דברים שנשא הרבי מליובאוויטש על אודות חג יהודי שנקרא ‘פסח שני’. הרבי שאותו לא הכיר, הטעים בדבריו את הרעיון המרכזי העומד מאחורי החג - אין מצב של ‘אבוד’, ולכל מצב, לכל אדם, בכל דרך, יש תקווה. גם אדם שהתנהגותו עד כה הייתה שלא כראוי, הרי החג היהודי ‘פסח שני’ מלמד אותו שלא אבוד ואפשר לתקן את העוול.

“דבריו של הרבי נכנסו ללבו של בני”, המשיכה האם לספר לרב חאנין בטלפון, “הם חוללו בתוכו התרגשות רבה. הוא הרגיש שמשהו זז בקרבו. הוא החל פתאום לחוש ברגשות געגוע הביתה זאת לאחר נתק שנמשך יותר משנה”. כאן האם אף ציטטה פיסקה מתוך מכתבו אליהם “אתה הרי ילד אמריקאי, לאיפה אתה חושב שאתה הולך?! אתה יהודי, אתה לא באמת שייך להודו; אתה שייך לאיפה שההורים שלך שייכים”.

והאם הנרגשת ממשיכה לספר:

“אין לי מושג איך הגיע העלון הזה להודו. אני לא מצליחה להבין איך הוא התגלגל והגיע דווקא לחוף, סמוך למקום בו שכב הבן שלי. עמוק בלבי אני מרגישה שזה מסר שהתגלגל אליו במיוחד משמים כדי שיחזור לעצמו ולמשפחתו - מה שאכן גרם לו לכתוב אלינו.

“במכתבו צירף את כתובת ההוצאה לאור של העלון וביקש שאפנה אליכם ואשאל איך ידעתם לשלוח בדיוק אליו את העלון עם המסר הזה. הוא גם הוסיף וציין כי הדברים של הרבי לא מניחים לו, והוא היה מאד רוצה לדבר עם איזה רב יהודי בהודו, להתייעץ אתו איך להתנהג עד למועד בו יעזוב את הודו בדרכו הביתה.

“מיהרתי אפוא לעשות כבקשתו ובחרתי לשלוח אליכם את מכתבי, בניסיון לחבר את הבן שלי עם חסיד חב”ד שמתגורר בהודו כדי שזה יפעל עליו לשוב למוטב ולחזור לביתו ולעמו”.

קולה של האם נשבר בטלפון. “אנא ממך”, הפצירה ברב חאנין, “עזור לי להציל את בני, להוציאו משם ולהחזיר אותו חזרה לחיק המשפחה”!

כאמור, בתי חב”ד המפוזרים כיום בהודו, טרם היו באותן שנים, והרב חאנין נתן לה מספרי טלפון וכתובותיהם של שלוחים הנמצאים במדינות הסמוכות להודו, שמא ואולי הם יוכלו לעזור לבן שהחליט כי ‘אין מקרה אבוד’, ומי יודע את סוד דרכי ה’ יתברך.

ג

חלפו חודשים ארוכים, ושוב הטלפון צלצל במשרדי הוועד להפצת שיחות. מעבר לקו הייתה האישה מאריזונה. “האם אני מדברת עם הרב חאנין?” שאלה בזהירות.

“אכן”.

“אין לך מושג כמה עזרת לי עם הכתובות שנתת לי, ובעיקר מה פעל העלון שלכם שהגיע עד להודו. זה ממש הציל את בני, והחזיר אותו לחיק המשפחה”. הרב חאנין זיהה מיד באיזה מקרה מדובר, והוא היטה אוזנו כאפרכסת.

האישה המשיכה לספר כי היא חייבת להודות על העזרה שהגיש לה, ובשעה טובה ומוצלחת בנה שב הביתה, ואף החל להתעניין אודות יהדותו. בזמן הקצר שחלף, שינה את אורחות חייו מן הקצה אל הקצה. הוא עומד כעת בקשר עם נציגיו של הרבי מליובאוויטש באריזונה, ואף מבקר תכופות במרכז חב”ד. “העיקר שקיבלתי את בני בחזרה”, אמרה ואי אפשר היה שלא לשמוע בקולה את נימת ההתרגשות.

מאז לא היה עוד קשר בין המשפחה לבין הרב חאנין, והוא אינו יודע מה אירע בהמשך עם הבחור, אך מה שידע - הספיק לו כדי לדעת בפעם המי–יודע–כמה, כי מה שהרבי רואה וצופה למרחוק, אדם מן השורה אינו יכול להבין כלל וכלל.

ד

בשנה הבאה, כשהגיע שוב הרב יצחק דוד גרונר לבית חיינו, ניגש אליו הרב חאנין וסיפר לו דברים כהווייתם. נהרה של חדווה פשטה על פניו. “אני אומר לך זאת שוב”, אמר לרב חאנין. “לך תדע מה הם הענינים שפועל הרבי. הרי מה כבר יש לי לעשות בהודו, אבל אם הרבי שולח לשם - יש לבצע ללא שאלות. בזה שקיימתי את הוראת הרבי, הצלחנו לעורר נשמה יהודית נוספת במקום שבו ‘אשר לא ישב אדם שם’…”

(תודת הכותב נתונה לרב זלמן חאנין שי’, ממנו קיבלתי את הסיפור)