יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

הניגוד בין תשרי של שנת ‘הקהל’, ביחוד בארמון בו אנו נמצאים עם הרבי מה”מ, לימים שאחריו, ולאירועים החמורים בארה”ק במיוחד, מחייבים את כולנו לפעול, להתקהל ולעמוד על נפשנו ונפש עם ישראל כולו,  לחיות את הגאולה ועם המלך המשיח. 

כעת מסתיים חודש תשרי, חודש השביעי המשובע והמשביע, החודש שהכל בתוכו, חודש בו נותנים לנו את כל מה שנוכל לרצות ולקבל, מראש השנה ויום הכיפורים, לחג הסוכות — השמחה והמצוות שבו, ועד לשמחת תורה ושבת בראשית. המעבר לחודש מרחשוון, המסמל את ה”שגרה”, הימים ה”רגילים” בלי חגים ומועדים — הוא תמיד מעבר שמסמל ניגוד שנראה חריף מאד, במצב הרוח ובעוצמה הרוחנית. לשם כך נדרשת עבודה ונתינת כח מיוחדת, כדי ש”יעקב הלך לדרכו” וכדי שנוכל ללכת לדרך ביחד עם המלאכים שמלווים אותנו — כל מה שאגרנו במהלך החודש שהסתיים.

אצל חלק גדול מאתנו, המעבר הוא חריף ומאתגר שבעתיים, שכן סיום חודש החגים, הוא גם התקופה בה חוזרים מהשהות במקום הטבעי של כל חסיד, מארמון המלך אליו אנו שייכים, אל המקום אליו נשלחנו. כך שהמעבר מרגעי ההתעלות אל הימים הבאים, מקבל משנה תוקף. כך בכל שנה, וכך במיוחד בשנה כזאת ‘שנת הקהל’ כאשר מילות הפסוק “הנני מביא אותם מארץ צפון, וקבצתים מירכתי ארץ… קהל גדול ישובו הנה” — הפסוק אותו הוספנו על פי הוראת כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א באמירת “אתה הראת”, שבות ומתנגנות ומלוות אותנו, בכל מקום אליו אנו מגיעים, שהרי ה”קהל גדול” מורכב מנציגים מכל עיר ועיר, משפחה ומשפחה.

ואילו השנה, הניגוד בין התחושות והכחות בעת השהות אצל הרבי, לבין המציאות ה’חיצונית’ היא חריפה במיוחד, כאשר אמצעי התקשורת המפותחים מדווחים כבר בעת היותנו בחצרות קדשנו, על המתרחש בארץ הקודש. אמנם ‘מרחוק’ בגשמיות וברוחניות, הידיעות נתפסות כנושא מופשט ולא מוחשי, שהרי כאשר האלוקות היא בהתגלות, מציאות העולם היא בגדר חידוש, לא מוחשית.

אלו שחזרו לארץ הקודש — גילו כבר בשדה התעופה, כי מדובר במציאות נוראה, מציאות בה מדיניות ההפקרות, ההתעלמות והפחדנות — הביאה את האויבים, כולל את אלו היושבים בתוכנו ונחשבים אזרחים בארצנו, לביטחון מופרז, ואת חייהם של יהודים, לנתונים לסכנה מוחשית. כולנו חשים את הזעזוע, התדהמה והזעם שמתעורר כתוצאה מהנפגעים והנרצחים הי”ד, ומושפעים מהמצב ברמה היומיומית, בכל החלטה על יציאה מהבית, כאשר יש לעקוב ולדעת היכן כעת מתרחש רח”ל אירוע טרור כזה או אחר.

זהו המרחק הבלתי נתפס, בין המציאות האמתית, כפי שהיא צריכה להיות, מציאות של ‘הקהל’ לבין המצב שאליו מובילה אותנו ממשלה ומדיניות כושלת, של עשרות שנים, מצב עליו התריע וממנו הזהיר כל העת הרבי. 

בדרך הטבע — מעבר להפגנות ומחאות שהן חובה גמורה לנוכח המצב — די קשה לראות במה כל אחד מאתנו יכול לפעול בצורה ישירה. מבחינה פוליטית — מעט מאד, אם בכלל, מחברי הכנסת והמפלגות שהצליחו להיבחר אליה, מבטאים עמדות שקרובות להיות נכונות, פשוטות וברורות. חישובים שונים ומשונים מנחים אותם, ויכולת ההשפעה שלנו עליהם, קיימת אך מוגבלת למדי, התקווה שמהם תצמח ישועה כלשהי, היא קלושה ביותר, ועלינו להסתמך כרגיל, על התקווה והידיעה כי הקב”ה יגן על עמו וארצו.

ולכן ההשפעה של המתרחש, על כל אחד מאתנו, צריכה להתבטא לכל לראש בהתמסרות לתפקיד שאותו מוסר לנו המלך — ‘הקהל’. להקהל ולעמוד על נפשנו ועל נפש העם כולו, בכך שכולנו “ישמעו, ילמדו ויראו את ה’”. ישמעו ויחיו את האמונה, ואת הידיעה כי כל הקשיים נובעים מכך שאנו במצב זמני, שעומד לפני סיום. שאנו נמצאים כבר בזמן אחר לגמרי — זמן של גאולה, זמן בו כולנו נקהלים, מקהילים ומתקהלים, על ידי ועל פי הוראות והשליחות של מלך המשיח.

ידיעה והכרה זו, הן אלו שנותנים לנו את הכח להקהיל את העם כולו אל המלך, ולפעול את מה שהמלך דורש. להיות ‘יהודים של הקהל’ של ימות המשיח, על ידי קיום השליחות היחידה, הכנת עצמנו והעולם לקבל את פניו של מלך המשיח, כך ש”קהל גדול ישובו הנה” לשמוע את דבר ה’ מפיו של המלך, ולקבל עלינו את המלכות של זמן הגאולה מתוך שירה והכרזה:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!