יום אחר יום היה יושב לבדו בחנות שבמרכז המסחרי בלב העיר אשקלון - ומצפה לקונים. לע

יום אחר יום היה יושב לבדו בחנות שבמרכז המסחרי בלב העיר אשקלון - ומצפה לקונים. לעתים היה מגיח אדם מהרחוב ומתעניין בפריט זה או אחר, אבל בכללות, חנותו היתה ריקה

ובכל זאת, יושב היה שם, שערו הלבן מסורק בקפידה, דמות מאופקת, שרק הקמטים הרבים שנחרטו בפניו, מעידים על שנות הסבל והתלאה שעברו עליו במשך השנים. מפעם לפעם היה מעיף מבט דרך חלון הראווה אל הרחוב, ומביט בעוברים–ושבים החולפים במהירות מול החנות. הוא קינא בהם מעט, שאף להיות כמותם, לרוץ פה, ולרוץ שם, אבל שנותיו הרבות הכריעוהו לשבת בחנותו, ולהסתפק בצפייה בהם מרחוק. איבריו כבר לא נשמעו לו כפי שהיה רגיל בעבר.

אחת לשבוע היה צופה בדבר מוזר, לא–שגרתי, שמיקד תמיד את מבטו לשעה ארוכה. הוא ראה בחורים מזוקנים, שציציותיהם מבצבצות משולי חליפתם, ומגבעת לבד שחורה לראשם. לעתים היו שניים, לעתים אף יותר - עומדים סביב שולחן קטן וצר, עמוס בזוגות התפילין. מפעם לפעם ניגשו לעובר ושב זה או אחר כשחיוך רחב על שפתותיהם, ובפיהם קריאה של חיבה, כעין בקשה מתחננת, “יהודי אולי תרצה לעצור רגע ולהניח תפילין”?

בדרך כלל היו האנשים עונים בחיוב, והיו נגשים לשולחן הקט, מפשילים שרוולים ומניחים תפילין. לאחר כמה דקות של תפילה קצרה, כשחלצו את התפילין, היתה משתפכת על פניהם נהרה. “הנחנו תפילין היום”, היו אומרים בסיפוק והולכים לדרכם, לא לפני שהצטיידו בדף של “שיחת השבוע”.

והוא יושב בחנותו ומביט דרך חלון הראווה בבחורים הללו בעיניים מלאות משטמה וזעם. “משוגעים” - היה ממלמל לעצמו מפעם לפעם. “מה הם רוצים מהאנשים הללו?” - הרהר בכעס - “הרי הם עוד ‘יחרדו’ אותם”…

לפעמים היה כעסו גובר עד כדי כך, שכמעט רצה לצאת ולגרשם בבושת–פנים מנגד עיניו, אך תמיד בא דחף פנימי אחר והשאירו כמו בעל כורחו צמוד לכסאו. הוא נזכר אז פתאום באבא, אשר היה יוצא באשמורת הבוקר ל”שטיבעל” של חסידי גור, כשטליתו ותפיליו בנרתיק תחת בית–שחיו, והוא עצמו רץ בצעדים קטנים אחרי אביו, מנסה להדביק את פסיעותיו הגדולות. אביו היה תמיד מעשרה הראשונים שהגיעו לבית הכנסת, ועכשיו - ובימים הקודמים - רצה לברוח ולהתרחק ככל האפשר מהמחזה הזה. כל השנים עמל לברוח מהזיכרונות, למחקם. אפילו בכוח…

בשלב מסוים נדד מפולין לרוסיה, והיה לחבר צעיר ונלהב במפלגה הקומוניסטית. לאחר מכן הגיע לארץ ישראל וחייו המשיכו בקיבוץ בגליל המערבי. כל אחד מבני משפחתו הארצישראלית ידע כי אסור להעלות על דל שפתיו את זכר ילדותו ואביו. הוא עשה הכול כדי להותיר את הזיכרונות הרחק מאחוריו. וכאן, לפתע, הם, כן הם, הוא לא יכול היה אפילו להוציא מפיו את המילה “חרדים”, “מעזים” לעמוד ממש מול חנותו, וברוב חוצפתם מציעים לאנשים לזכות במצווה הזו בכל שבוע מחדש! כל גופו רעד כאחוז קדחת; דמו עלה לראשו מכעס, אך משהו בתוכו היה מעכב אותו מלצאת אליהם ולצווח לעברם עד כלות גרונו.

בסופו של דבר תמיד נותר מתוסכל וחסר–אונים, חושק שפתיים בכוח.

במשך השבועות התרגל. כבר הסכין לראות מדי שבוע את הבחורים מופיעים במקומם הקבוע כמו שעון. מדי צהרי יום שישי כבר עמדו שם, ניצבים ליד השולחן ועסוקים בעבודתם. לא היה שבוע שהחסירו ולא באו. מפעם לפעם היה עדיין רוגז, וחש בכעס הקודם הגואה בו, אך משבוע לשבוע התקצר הכעס, והיום כבר הביט במחזה בסוג מסוים של אדישות.

•

יום שישי אחד - רגיל ככל ימי שישי; היום היה גשום - עבים שחורים, רוח צולפת, הרחוב רטוב והקור חודר לעצמות, אבל אנשים יוצאים כהרגלם לקניות לקראת השבת - וגם הבחורים עומדים שם כרגיל, עסוקים במלאכת זיכוי הרבים, גם בגשם…

הוא עצמו התעסק עם לקוח מזדמן שנכנס לחנותו. הלה שילם ויצא והסוחר שלנו רצה כבר לחזור ולהתמכר לתצפיותיו, כשפתאום נכנס לקוח אחר. כשהמוכר הביט בו, לבו החסיר פעימה; כעס הציף את פניו בבת–אחת. ‘כן’, חשב, ‘זה הבחור הזה מהתפילין… מדוע הוא נכנס לפה? איך בכלל הוא מעז?’

הוא לא בטוח אם זה בכוחו שלו, או שמשהו חזק ממנו מנע ממנו מלהתנפל על הבחור שעמד מולו. הוא רק שמע את עצמו אומר בקול: “מה אתה רוצה פה?”

והלה, מנוסה וותיק מול כל סוגי האנשים באוכלוסיה, כאילו לא שומע את נימת הכעס, בוחר להתעלם, מישיר מבט גלוי אל הזקן, עיניו מצטמצמות בחיוך, כל פניו אומרות סיפוק, והוא אומר–שואל: “תפילין בטח כבר הנחת היום, ר’ יהודי?!”, והוא משתתק, עדיין מחייך חיוך קטן וממתין לתשובה.

דמו עלה לראשו ועיניו כמעט יצאו מחוריהן. ‘תסתלק מכאן’, רצה לצרוח, אך קולו בגד בו ונשנק באיבו. הבחור לא זז והוסיף לעמוד שם, רגוע ובוטח. “רק דקה אחת, לא יותר” - הוסיף ואמר.

הסוחר צנח על כסאו בכבדות. הכעס נהפך פתאום למין עייפות. הוא חש במלחמה הניטשת במחשבותיו, אך ידע שהקרב אבוד; שאינו מתכוון באמת לגרש את הבחור. עוד רגע חזר ואמר לעצמו ‘מה לי ולתפילין, וליהדות, ולכל זה?’ - אך קול אחר החל להדהד במחשבותיו: ‘הרי אתה יודע שאינך מתכוון לזה באמת. אבא ואמא מסתכלים עליך כעת ואתה יודע מה הם מצפים ממך’. והקול הראשון חוזר ונוהם בתוכו: ‘אבל חמישים שנה כבר לא היה לך קשר עם “שטויות” כאלה. מה בכלל לך ולהם’…

לפתע צפה ועלתה תמונה בזיכרונו: דמות חבושה בשביס לבן וצח. הפנים מכוסות בכפות ידיים רכות, ודמעה זולגת ויורדת מביניהן אל מול שני נרות דולקים ומאירים באור בהיר וזך, המונחים על שולחן מכוסה במפה לבנה וצחורה.

‘אמא! - התפעם לבו - זוהי אמא, בשעה שהיא מדליקה נרות שבת!’.

עוד רגע לא ידע איך להגיב, מה לומר. עוד רגע חשק את שפתיו בעקשנות, כמו רצה לחזור לסרבנותו הישנה, עיניו הצטמצמו בגבורות, אלא שלפתע חש ברגש החם שמציף את לבו וגובר על הכעס. הוא הרים את עיניו והביט בעצב בחור הממתין בסבלנות. הוא קם ממקומו וללא אומר ודברים פסע אחריו, והשניים יצאו מהחנות והלכו יחדיו לעבר השולחן הקטן. כשקרב אליו, חבש לראשו כיפה גדולה ושחורה, הפשיל את שרוולו עד למעלה מן הפרק, ובעזרתו של הבחור החל להניח תפילין.

“ברוך… ברוך… אתה… אתה…” החל לקרוא אחריו מילה במילה. הרגשת חמימות עלתה בלבו והתפשטה אט–אט בכל גופו. נזכר שוב בבית אבא, ב”שטעטעל”, באחיו ואחיותיו. הוא ראה את ה”שטיבעל” הגוראי הקטן, את חבריו לשעבר בתלמוד–תורה, ישובים מול ה’מלמד’ ועדנה וזוך על פניהם.

כל גופו רעד מבכי. הוא בכה כילד. דמעות חמות ירדו–גלשו על לחייו - - -

(נרשם מעדותו של הבחור בעל המעשה, מבוסס על דבריו של בעל החנות ששוחח עמו לאחר מעשה)