א היה זה ביום שישי, א’ בטבת תרס”ו, יום השביעי של חג החנוכה. יום שוק סואן ושגרתי

א

היה זה ביום שישי, א’ בטבת תרס”ו, יום השביעי של חג החנוכה.

יום שוק סואן ושגרתי בליובאוויטש. איכרים ואנשי בקר מכל הכפרים שמסביב לליובאוויטש, התאספו לשוק המרכזי כדי למכור ולקנות, לשאת ולתת, בעגלים ופרות, סוסים ותרנגולות, יחד עם מוצרי תבואה ומיני סדקית.

עוד קול המולת השוק נשמע - ובעדה בקע לפתע קול שירה רועם וחזק, כמו בטוח ומכיר בערך עצמו. קול השירה הלך והתעצם, עד אשר נראו ראשוני הצועדים בתהלוכת צעירי מפלגת “פועלי ציון” שהלכו בתהלוכה בטבורו של השוק; דגל אדום בידם ובפיהם שירי חופש והוללות.

שירה זו של עצמאות וחופש הכעיסה את האיכרים הנוצרים, גם את הזקנים והוותיקים שבהם. יותר מכך, השירה הקניטה את פקידי המשטרה. והרי לכך נועדה השירה, להרגיז ולהטריד את נציגי השלטון.

קצין המשטרה הקבוע, מר ירמאלוב, לא היה בעיר באותה השעה, ובמקומו פיקד קצין התחנה של רודניא, ולצדו שני עוזריו, נוסף על השוטרים הזוטרים הקבועים בליובאוויטש.

השוטרים שהופקדו על השמירה בשוק, מיהרו אל הצעירים נושאי הדגל האדום, והורו להם להתפזר חיש קל. כדי להבהיר את עמדתם באופן חד–משמעי, הוסיפו ואיימו כי אם לא יסתלקו לבתיהם - יירו בהם.

חוצפתם של הפרחחים הצעירים עברה גבולות. אלו, לא רק שלא התפזרו אלא הרימו את קולם ביתר שאת, ושירתם ההוללת נשמעה בשוק הליובאוויטשי מקצה לקצה. קצין המשטרה הגאה, מהיר החֵמה, הורה לירות באוויר כדי לאיים ולהפחיד. בו במקום התחוללה מהומה רבתי; התגרנים והסוחרים נעלמו במהירות מהשוק, וכעבור רגע היה המקום כולו ריק מאדם. רק קולות געיית הפרות וצהלות הסוסים נשמעו היטב, יחד עם קרקורי התרנגולות המבוהלים.

גם ההוללים הצעירים כמעט התפזרו לכל רוח - אילולא אחד מהם שעמד על עגלה מזדמנת וצעק אחריהם בקול רם:

“חברים! אל תימלטו על נפשותיכם. גשו הנה מיד. מי שאינו חוזר, הריהו מוג לב ומקומו אינו עמנו עוד”.

כעבור רגעים לא ארוכים, חזרה התהלוכה המשונה, ובראשה הדגל האדום וקול השירה החצוף.

חמתו של קצין המשטרה בערה בו. הוא הורה לירות שנית באוויר לנוכח הצעירים. הפעם היה לבם גס ביריות, ולא רק שלא התפזרו, אלא שבעזותם התנפלו על השוטרים והכו אותם עד זוב דם. נחת זרועם לא פסחה גם על הקצין עצמו. הם לקחו ממנו את אקדחו, קרעו את בגדיו ושברו את חרבו לרסיסים. ושוב הדהדה שירתם בליובאוויטש…

קצין המשטרה אסף את חרפתו עם שברי חרבו, ונשבע בכל הקדוש לו לנקום בהם נקמה עזה ומתוקה…

ב

כל השבת עברה על יהודי ליובאוויטש בפחדים. היה ברור כי מעשה זה של מרידה במלכות לא יעבור בשתיקה. עד מהרה התברר כי הקצין הראשי, ירמאלוב האכזר, חזר במהירות לעיירה ועמו קוזקים קשוחי לב, שבאו להשיב את כבודה של המשטרה והמלכות למקומה הראוי.

“במוצאי שבת היינו בפחד גדול”, כותב אדמו”ר הריי”צ באחד ממכתביו. “חברי ועד ההגנה, כמאה איש, ותלמידי ‘תומכי תמימים’ מבני האולם, ישבנו כל הלילה מזוינים ומחכים לישועת ה’”.

שבוע ימים התנהל משא ומתן קשוח בין נציגי השלטונות ליהודי ליובאוויטש. הצעירים הפוחזים עצמם נמלטו מהמקום שעות ספורות לאחר האירוע… כמה מהם שנתפסו, הוכו ועונו עינויים קשים, אך הם בלמו פיהם מלהסגיר את שמות חבריהם לפשע.

בבוקרו של יום שני הגיע לליובאוויטש שר המחוז בכבודו ובעצמו, מלווה בפקידי הבולשת; אלו נפגשו לשיחה עם חשובי עדת ליובאוויטש. השיחה הייתה קשה ובלתי מתפשרת. שר המחוז דרש להסגיר את הצעירים המורדים בתוך 24 שעות, אחרת יעשו בהם שפטים.

מובן כי נציגי הקהילה לא יכלו להסגיר את הצעירים, שכן הם עצמם התרחקו מהם, ולא ידעו את שמותיהם; מה גם שאלו נמלטו לארבע רוחות השמיים.

למחרת, ביום שלישי, נקראו לשיחה נוספת. קצין המשטרה האריך את מועד פקיעת האולטימטום ב–24 שעות נוספות. “אם לא תביאו את המורדים בזמן הנקוב, צהרי יום רביעי, יוטל קנס על יהודי ליובאוויטש, חמש מאות רובל בעד כל נפש מורדת. כסף זה יהיה הערבון עד אשר יעמדו הצעירים למשפט!”

ג

בבוקר יום רביעי, הגיע שליח מיוחד למעונו של הרבי הריי”צ, ובידו הזמנה להתייצב בשעה עשר אצל ועדת החקירה בבית המשטרה העירונית. על טופס ההזמנה לא נכתבה הסיבה מלבד הציון “לרגל עניין נחוץ ואחראי”. לטופס גם נלוותה אזהרה ברורה: “העדר ביאתו של הנקרא סבוך בעונש מאסר שבוע ימים או בעונש אלף רובל כסף!”

ההזמנה, והאיומים הנלווים, לא עשו כל רושם על הרבי הריי”צ. ואולם נפשו של אביו, כ”ק אדמו”ר הרש”ב, עגמה עליו, והוא היה טרוד בגינה.

בשעה הנקובה התייצב הרבי הריי”צ לפני חברי ועדת החקירה. בראש צוות החוקרים ישב שר המחוז, מר קובצקוב. זה הכיר מלפנים את הרבי הריי”צ, והושיט לו ידו בברכת שלום לבבית, ואף ערך היכרות בינו לבין קצין הבולשת הראשי.

“יודע אני בבירור כי לא אתם ולא תלמידי הישיבה שלכם השתתפו במעשה התעתועים שהתרחשו ביום שישי שעבר”, פתח ואמר. “אך למרות זאת, ועדת החקירה החליטה לקחת אתכם בערבון, עד אשר תסגיר הקהילה היהודית את הצעירים המורדים למשפט המלוכה…”

הרבי הריי”צ לא נבוך. הוא השיב בביטחון פנימי:

“לא אכחיש, אדונים נכבדים, כי אין לי במה להתגאות ב’כבוד’ זה שאתם ‘מכבדים’ אותי. אינני דואג אלא לצערם של הוריי ומשפחתי; מה גם שאני חס על כבודי שיחולל בשל הוצאת דיבה עליי. אני מקווה שהנכם שוקלים היטב את התוצאות שייצאו ממאסר שווא זה”.

פניו של קצין הבולשת הזעיפו:

“את האחריות על התוצאות אנו ניקח על עצמנו. אנחנו יודעי חוק ומשפט”.

הוא פנה אל שר המחוז והורה לו להוביל את האדון שניאורסאהן אל אחד החדרים, תחת שמירה קפדנית.

שר המחוז השיב בנימוס מעושה: “האדון שניאורסאהן הוא אזרח נכבד לדורותיו, סוחר בעל מדרגה שנייה בעירנו. ובכן, לאיש דגול זה אני בעצמי אראהו את החדר שעליו לשבת בו…”

הרבי הריי”צ ועמו שר המחוז הלכו לתא המאסר. ברגעים אלו, כשנעלמו מעיניו של קצין הבולשת, התנצל בפניו שר המחוז באומרו, כי הקצין מקווה לעלות בדרגה באמצעות פרשה זו…

הוא הראה לרבי הריי”צ את החדר, סגרו מבחוץ והלך לדרכו.

ד

“עברו איזה שעות, ואין אני יודע עד מה, ואם כי לא אכלתי סעודת צהריים, לא היה לי כוסף האוכל, כי הייתי מצטער בצער הוריי וביתי” - כותב הרבי הריי”צ ברשימותיו - “וביודעי אשר הצעירים ברחו, מי יודע כמה זמן אתעכב במאסר. התפללתי תפילת מנחה; נייר, דיו ועט ניתנו לי, ואשב ואכתוב  (את אשר כתבתי שמור הוא בארכיון שלי), וכשפנה יום, הביאו מנורת נפט”.

רק בשעה חמש בערב נשמע קול שקשוק המנעול, וכעבור חצי רגע נפתחה הדלת. שוטר הורה לרבי לבוא אחריו אל חדר החקירות.

החוקרים ישבו כמקודם. פניו של שר המחוז היו חיוורות מאוד, ופני חברי הבולשת “להבים”. כל אלו הביטו בניירות שלפניהם, כמו אינם רואים ושומעים מהנעשה מסביב.

“שבו”, אמר לבסוף אחד הנוכחים, והרבי הריי”צ התיישב על כיסא סמוך. “נקריא בפניכם את החלטתה של ועדת החקירה:

“לטובת החקירה על אודות מרד הצעירים בממשלה, מצאה ועדת החקירה צורך לאיים ולהפחיד את ראשי קהל היהודים, כדי שאלו יסגירו את הצעירים המורדים, ויוציאום ממקומות מחבואיהם. לחלופין, יוטלו עליהם קנסות ערבון בסך חמש מאות רובל כסף בעד כל אחד מהצעירים המורדים.

“החלטה שנייה: לאסור - למראה עיניים - את האדון שניאורסאהן כערבון בעבור היהודים המורדים. לפיכך קראנו את האדון שניאורסאהן, וסיפרנו לו את החלטתנו - והוא הסכים עמנו. הננו מודים אפוא לאדון שניאורסאהן על כך שהואיל לסייע לנו בחקירה, וכעת הוא חופשי ללכת לביתו”…

כשכילה פקיד הבולשת לקרוא את ההחלטות, הגיש את הגיליון לרבי הריי”צ, נתן בידו את אחד העטים, טבל בדיו, והורה לו לחתום בשולי המסמך.

עיניו של הריי”צ הצטמצמו באי–הסכמה גלויה. מבלי להעיף מבט בגיליון שלפניו, אמר בקול ברור: “אינני חבר בוועדת החקירה שלכם, ועל כן אין לי זכות לחתום על פרוטוקולים שלכם. ובמה שנוגע אליי - אין זו אמת שהסכמתי להיאסר”.

“פקיד הבולשת הביט עליי בעיניים דוקרות”, מספר הרבי הריי”צ: “אם אינך חפץ לחתום, מובן שהרשות היא בידכם; אולם דע לך, שאחרים מתייחסים להצעותינו באופן אחר מהתייחסותכם…”

“קמתי, אמרתי לילה טוב, והלכתי” - מסיים הרבי הריי”צ את קורות פרשת מאסרו השלישי - - -