באחת ההתוועדויות הסביר הרבי מה”מ, כי למרות שהניגון “אני מאמין” אינו ניגון חב”די,

באחת ההתוועדויות הסביר הרבי מה”מ, כי למרות שהניגון “אני מאמין” אינו ניגון חב”די, בכל זאת הוא מועלה על שולחן ההתוועדות משום חביבות מיוחדת שיש לניגון זה - ניגון שניגנו יהודים בשעה שהלכו למסור נפשם בפועל ממש על קידוש השם, והוא נותן כוח ליהודים עד היום בחיזוק בקיום התורה והמצוות

הרה”ח ר’ עזריאל דוד פאסטאג הי”דניגונים עם מסר של ‘משיח’

בבואינו להתייחס לניגוני משיח, בואו ונשאל שאלה כללית: מה זה בעצם ניגון שקשור למשיח? איזה סגנון של ניגון זה אמור להיות? האם זה משהו שחייב להתבטא בקצב של הניגון או באופי? ובכלל, מה בין משיח לבין ניגונים?

האמת ניתנת להיאמר, שכלל ניגוני חב”ד שנושאים את המסר של החסידות, הם בעצם ניגוני משיח. אדמו”ר הזקן היה נשמה חדשה, נשמה מלעתיד לבוא, ובא להאיר ולהכין את העולם לקראת גילוי משיח; החסידות שלו היא טעימה מתורתו של משיח, והניגונים שלו הם טעימה מהנגינה של לעתיד. אדמו”ר הרש”ב התבטא בי”ט כסלו תרס”ג, שעם ניגוני אדמו”ר הזקן נלך לקבל פני משיח, וניגון ארבע בבות נקרא בפי החסידים הראשונים “שופרו של משיח”.

בדור שלנו, הדור השביעי, ובזמן שלנו זמן השיא של ביאת המשיח, נושא המשיח הוא הנושא המרכזי, השער של כל העניינים. וכך גם בניגונים, נושא המשיח הפך להיות אחת הנקודות העיקריות בניגונים שעלו על שלחן ההתוועדויות אצל הרבי. ניגונים רבים הרבי עצמו קישר בצורה זו או אחרת לנושא המשיח.

ישנם כמה שהמילים שלהם לא רק קשורים למשיח, אלא מדברים על משיח ישירות. ניגונים אלו נוגנו אצל הרבי פעמים רבות, והחביבות אליהם יתירה מפני הנושא.

במדור הפעם נתייחס לניגון ‘אני מאמין’.

 

סיפורו של ניגון האמונה

קולו הערב של ר’ עזריאל–דוד פסטג היה שם–דבר בוורשה כולה. רבים נהרו אל בית–הכנסת שבו נהגו ר’ עזריאל–דוד ואחיו, אף הם משוררים בחסד, להתפלל בימים הנוראים. ר’ עזריאל דוד היה עובר לפני התיבה  והם ליוו אותו כמקהלה. הוא ניחן בקול רם, צלול ומרגש, שסחף את כל שומעיו.

שמי אירופה התקדרו בעננים שחורים, ענני הכיבוש הנאצי. ר’ עזריאל–דוד פסטג נדחס עם אלפים מאחיו היהודים באחת מרכבות המוות, בדרך מוורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. האוויר בקרון הבקר העמוס היה מחניק. אנשים, נשים וטף, ששיוועו למעט אוויר ומים, נדחסו באכזריות על ידי החיות הנאציות. ר’ עזריאל–דוד היה מכונס בתוך עצמו. שקשוק הגלגלים המונוטוני, עם מעט האוויר שחדר פנימה מבעד לחלון הקטן, השקיטו במקצת את האווירה. האנשים עמדו דבוקים זה לזה, נאנחים ונאנקים בשקט. מול עיניו של ר’ עזריאל–דוד קמו לפתע מילות העיקר הי”ב: “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא”. הוא עצם את עיניו והתעמק במילים ובתוכנן. דווקא עכשיו, אמר בלבו, כשהכול נראה אבוד, נבחנת אמונתו של יהודי.

ופתאום החלו שפתיו לפזם נעימה שקטה וחרישית. הנעימה השתפכה לה, ואט אט חברה אל המילים עד שהתאחדה עמן. דבקותו של ר’ עזריאל–דוד גברה והלכה מרגע לרגע. עיניו עצומות וגופו דחוס, אבל רוחו נוסקת אל על. הוא לא חש כלל בשקט המוחלט שהשתרר בקרון ובמאות האוזניים הכרויות בתדהמה למשמע הצלילים המופלאים, שכאילו נלקחו מעולם אחר לגמרי. אט אט הצטרפו אליו קולות נוספים, בתחילה בשקט, ומרגע לרגע בקול גובר והולך. קרון שלם, דחוס באנשים מושפלים, מורעבים ומדוכאים, העושים דרכם לטרבלינקה, שר בעוז: “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה…”

לפתע, כמתעורר מחלום רחוק, פקח ר’ עזריאל–דוד את עיניו והביט נכחו. הוא היה נסער מאוד. “אחים יקרים!”, פנה אל הסובבים אותו, “הניגון הזה הוא ניגונה של הנשמה היהודית. זהו ניגון האמונה הטהורה, שגם אלפי שנות גלות ורדיפות לא יכלו לה”. קולו נחנק לרגע. “רוצה אני להציע לכל מאן דבעי עסקה בלתי שגרתית: מי שיקפוץ מהרכבת, יציל את עצמו ויצליח להביא את הניגון הזה אל מורי ורבי האדמו”ר רבי שאול ידידיה אלעזר ממודז’יץ - אתן לו מחצית מחלקי בעולם הבא…”

כעבור רגע הורמו שתי ידיים. אלה היו שני בחורים צעירים שכוחם עוד עמד להם. “מקבל עלי”, אמר האחד. “מוכן לעסקה”, החרה–החזיק האחר. כעבור שעה קלה הצליחו השניים בעזרתם של האחרים, לפרק את הקרשים שסגרו על החלון הקטן שבמרומי הקרון. הם נפרדו מאחיהם וקפצו בזה אחר זה מתוך הרכבת השועטת.

כעבור זמן התייצב על סף דלתו של הרבי ממודז’יץ בארצות הברית אחד מהשניים. התברר, כי חברו התרסק אל מותו בקפיצה מהרכבת, ואולם הוא ניצל והצליח להימלט מהתופת. הוא נכנס אל חדרו של הרבי, גולל באוזניו את הסיפור המלא ושר לפניו את ניגונו של ר’ עזריאל–דוד, חסידו. כל אותה שעה ישב מולו הרבי ומירר בבכי.

הרבי ממודז’יץ הוא שהפיץ את ניגונו של ר’ עזריאל–דוד פסטג בכל העולם כולו. “עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים”, אמר, “ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח צדקנו”.

 

הפעם הראשונה אצל הרבי

ביומנו של ר’ יואל שי’ כהן, תיאור משבת פ’ וירא, כ”ף מרחשוון תשי”ג - הפעם הראשונה שהרבי ביקש לנגן את הניגון הזה.

היה זה אחרי המאמר “והוא עומד עליהם”, ניגנו ואמרו לחיים, לפתע הרבי שאל, אולי יש מישהו מהנוכחים כאן שיכול (=שיודע) לשיר “אני מאמין” (הוא הניגון שנגנו היהודים בגטו). מיד כשהתחילו לנגן, נשתנו פניו הק’ ונעשה מאד רציני, וכעבור כמה דקות רמז בידיו שינגנו את הניגון כראוי, כמו שמנגנים כל ניגון (כי בתחילה ניגנו אותו בלחישה, כי לא הבינו את פשר הדבר כו’, כי הרי אין זה ניגון חב”ד ולא נגנו אותו מעולם אצל אדמו”ר). אך מיד שרמז בידיו, התחילו לנגן כראוי, וגם הרבי ניגן אותו עם כל המסובים.

 

“נתקדש הניגון”: ניגון של מסירות נפש

בשבועות תשי”ג, לקראת סיום ההתוועדות, הרבי הסביר את ייחודו של הניגון, שהיה בו מענה על תמיהת החסידים הנזכרת בדבר הניגון:

“בנוגע לניגונים - מחבבים את הניגונים של הרביים, דהיינו, ניגונים שהרביים חיברו בעצמם או שבחרו בהם וחבבום. ואף על פי כן, בוודאי יש חביבות מיוחדת גם לניגון זה (“אני מאמין”) - ניגון שניגנו יהודים בשעה שהלכו למסור נפשם בפועל ממש על קידוש השם, שכן, להיותם בני אברהם יצחק ויעקב יש בהם כוח המסירת נפש שמצד נקודת היהדות, ועד כדי כך, שאף שידעו היטב להיכן מוליכים אותם, הלכו בתוקף ומתוך ניגון!

..על ידי זה שיהודים הלכו למסור נפשם על קידוש השם עם ניגון זה, נתקדש הניגון, ולא עוד אלא שעל ידי זה פעלו שכל אלו שינגנו ניגון זה, יתוסף אצלם כוח וחוזק בענין המסירות נפש, וע”פ המבואר בתניא ש”קיום התורה ומצוותי’ תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה’ כו’” - הרי ניגון זה נותן כוח וחיזוק בקיום התומ”צ”.

זמן קצר לאחר מכן, בשבת פרשת עקב תשי”ג, שוב ציווה הרבי לנגן “אני מאמין”, כשהוא מדבר בהרחבה על הציפייה לגאולה.

 

“אני מאמין” לכבוד מועדי הגאולה

בשבת מברכים ניסן תשי”ד הרבי ציוה לנגן “אני מאמין” באמרו, שזהו חודש הגאולה ועדיין לא נגנו “אני מאמין”.

בשבת מברכים אייר אותה שנה אמר הרבי: מכיוון שהתוועדות זו היא בהמשך ל”סעודת משיח” דאחרון של פסח, יתחילו בניגון “אני מאמין”.

בכ”ף מנחם אב תשט”ו שוב ניגנו “אני מאמין”, אך כנראה שלא בחיות כל כך. הרבי הפסיק את הנגינה באמצע ודיבר על כך, שענייני משיח זה לא דבר רחוק, אלא דבר קרוב, והביא ראייה לכך מנגלה לגבי איסור שתיית יין לכהן בזמן הזה, ולבסוף ציוה לנגן את הניגון “אני מאמין” שוב ביתר חיות.

 

שלילת האפשרות שיתמהמה

מעניין שבהקלטות אפשר לשמוע כי בכל פעם שמגיעים בניגון למילים “ואף על פי שיתמהמה”, הרבי לא אומר זאת, אלא חוזר על המילים הראשונות של “בביאת המשיח אני מאמין”.

כלומר, עצם הזכרת האפשרות של “יתמהמה”, בפרט שאצל צדיק הרי כל מילה משפיעה על המציאות, איננה אפשרית אצל הרבי. לאחר שכבר כלו כל הקיצים, וה”יתמהמה” התקיים כבר בהידור רב, ממילא ההדגשה כעת איננה על “אני מאמין” למרות התאחרותו של משיח, כי אם “אני מאמין” שתיכף ומיד אנחנו נכנסים לגאולה שלימה.

 אם כי יש לציין שמאז שהחלו לשיר בהתוועדויות של הרבי את השיר “ווי וואנט משיח נאו”, ובהמשך אף הורה הרבי לשיר בסיום כל התוועדות את הניגון “שיבנה בית המקדש”, הרבי לא הורה שוב לשיר את הניגון אני מאמין בהתוועדויות.