לפני שנה התכנסו כמה מהתמימים ששהו ב-770 בשנת תשמ”ז, ל’פאנל’ מיוחד בו העלו זיכרונ

לפני שנה התכנסו כמה מהתמימים ששהו ב-770 בשנת תשמ”ז, ל’פאנל’ מיוחד בו העלו זיכרונות מיום הבהיר ה’ טבת הראשון. במשך שעה ארוכה ריתקו את המשתתפים בזיכרונות מאלפים, ספוגים ברגש חסידי, בספרם את האירועים כמו חיים וניצבים לנגד עיניהם * “בית משיח” מביאם את זיכרונותיהם באדיבות “התאחדות החסידים”

אלפי אנ”ש התכנסו בשנה שעברה ביום הבהיר ה’ טבת כדי לחגוג את חג הספרים וה’דידן נצח’. ההתוועדות שנערכה כמסורת הטובה מדי שנה בשנה על ידי “התאחדות החסידים” בניהולו של הרה”ח ר’ שמעון יהודה פיזם, הייתה ספוגה ברגשות חסידיים שפיעמו באלפי לבבות של המשתתפים שבאו לחגוג את החג של הדור השביעי.

שיא ההתוועדות היה במהלך ‘פאנל’ מיוחד בו השתתפו כמה שלוחים שזכו להסתופף בחצרות קדשנו ביום הבהיר ה’ טבת תשמ”ז, היום בו נודע והתפרסם כי ‘דידן נצח’.

במשך שעה ארוכה גוללו את זיכרונותיהם מתקופת המשפט ומימי השמחה הגדולה. בעין חדה ובוחנת, עין חסידית, הבחינו בשלל ההנהגות של הרבי, עקבו אחר כל הנעשה והנשמע בעניני המשפט והניצחון. זכרונותיהם ריתקו את אלפי משתתפי ההתוועדות, וכעת בוודאי גם את קוראינו.

 

ההפתעה הרצינית של ה’ טבת

הרה”ת מנחם מענדל הכהן פרידמן, שליח הרבי באור יהודה

לחיים לחיים!

בחודש כסלו תשמ”ו, כשהתחיל המשפט עצמו, משפט הספרים, והיה מתח רב באוויר, הרבי דיבר בצורה חזקה על עניין השמחה. המצב אז היה דומה מאוד להיום, שיש ששואלים על מה הריקודים?… זכורני שבאחת השיחות שאל הרבי: מה החידוש של חסידות? וענה: שלפני שיהודי למד חסידות, הוא מרגיש עול ולחץ, אבל יהודי אחרי לימוד חסידות, אז הוא יוצא בשמחה וריקודים בלי הגבלות…

גם יומיים לפני התחלת המשפט, הרבי דיבר על עבודת השמחה.

בעקבות זאת החל מצב שהזכיר את תשרי. למה כוונתי? במשך כל השנים, כשהרבי היה נכנס לשחרית, היו עושים “שששש” וכך היו יודעים שהרבי נכנס לתפילה. אולם בחודש תשרי זה היה אחרת, שכן אז היה מגיע ר’ זושא הפרטיזן, ובכל פעם שהרבי היה נכנס לתפילה, הוא היה מתחיל בניגון שמחה וכולם אחריו, וכך הרבי היה נכנס כשהוא מעודד את השירה. מיד לאחר תשרי, כשר’ זושא חזר ארצה, המצב חזר לקדמותו, שהשירה פסקה ושוב סימן ההיכר לכניסת הרבי היה “ששש”.

מאז שהרבי דיבר בחודש כסלו תשמ”ו על עניין השמחה, התחיל להיות מצב ששרים בכל פעם שהרבי נכנס או יוצא לתפילת שחרית, והרבי עודד את השירה.

יום אחד היה ויכוח ב–770, האם כשהרבי יירד למעריב, ישירו או לא ישירו, משום שבאותו יום היו שתי לוויות מאוד קשות שעברו על יד 770; האחת של אחד מזקני השלוחים והשניה של בתו היחידה של ר’ זושא ריבקין.

בין הבחורים עבר אז מפה לאוזן סיפור, שבתחילת הנשיאות הרבי היה הולך לכל לוויה. יום אחד עברו שתי הלוויות, וכשהגיע המזכיר לומר לרבי שההלוויה השניה יוצאת - הרבי אמר שהוא לא יכול לצאת יותר מהלוויה אחת ליום… זו הייתה האווירה, ומשום כך הבחורים דיברו ביניהם שלא מתאים לשיר כשהרבי ייכנס, כי היו שתי לוויות והרבי יצא לשתיהן…

בפועל, כשהרבי ירד למעריב, התחיל מאן דהו (תמיד יש את היוצא מן הכלל…) לשיר והרבי עודד את השירה… זה היה רגע שיא מבחינתנו כתמימים באותה תקופה.

ככלל, בתשמ”ו הרבי דרש שמחה יותר מתמיד, וכל הזמן היה עידודים יותר ממה שראינו בשנים שקודם לכן.

וכאן מגיע הפלא הגדול: כשהיה ‘דידן נצח’ עצמו, בה’ טבת, השמחה הייתה עצומה, כולם רקדו שעות על גבי שעות. כשהרבי ירד לתפילה באותו יום, כולם היו בטוחים שיהיו עידודים של שמחת תורה או לכל הפחות העידודים הרגילים… לפועל, הרבי ירד ללא שום עידוד! הרבי ירד בסבר פנים מאוד רציני, כמו שהרבי יורד לסליחות.

כשראינו כך, זה שבר לנו את המחשבות הקדומות שהיו בטוחים לכל הפחות שהרבי ירד עם תנועות מיוחדות.

באותם ימים הסבירו זאת הבחורים על דרך דברי אדמו”ר הזקן שכתב את אגרת “קטונתי” אחרי היציאה מהמאסר בפטרבורג; ולכן, דווקא בגלל הנצחון הייתה תנועה של ‘קטונתי’…

אבל זו נקודה מעניינת שחרותה במוחי מתקופת המשפט: לאורך כל חודשי המשפט הארוכים, בפרט בשלבים הקשים כשהבחורים ‘אכלו את עצמם’ בכל תגובה של השופט שהייתה נשמעת כנגד ליובאוויטש - דווקא הרבי היה בשיא השמחה, עודד ולא הפסיק לדבר על הוספה בשמחה כל זמן המשפט…

הטענות במשפט נידונו מראש על ידי הרבי

הרה”ת אשר דייטש, שליח הרבי בפתח תקווה 

הסיפור של הדידן נצח הוא משהו שמאוד קרוב אלינו, גם בזמן, והדברים ידועים. אבל בכל זאת יש כמה דברים שאצלי נשארו בזיכרון.

זכורני שקיבלנו את הידיעה על הניצחון במשפט בשעה 11:15. תלמידי הקבוצה, ואני בתוכם, למדו אז ב’זאל’ של ‘חובבי תורה’, ‘בלאק’ אחד מ–770. פתאום נכנס אחד הבחורים וצעק צעקה עד לב השמים “דידן נצח!” סגרנו מיד את הגמרות, רצנו ל–770 והצטרפנו לכל הרוקדים שכבר היו שם, כאשר ה’משקה’ נשפך כמו מים.

חשוב לזכור שבמשך שנה וחצי לא שמעו מהרבי שום דבר בנושא הספרים. מאז שהפרשיה התפוצצה, הרבי דיבר חמש פעמים בלבד על הספרים. עדיין אני זוכר היטב את התאריכים: י”ב תמוז תשמ”ה, ביחידות לאורחים, בט”ו תמוז, בשבת בלק ובשבת פ’ פנחס - או אז הרבי אמר שהוא מוסר את כל הענין לחסידים, ומאז לא דיבר על כך כלל במשך שנה וחצי, לא לחיוב ולא לשלילה. אף אחד לא ידע מה הרבי חושב, רק ידענו שזה מסב לרבי עגמת נפש עצומה.

הפעולה היחידה שראינו בעיניים באופן חריג, ‘מעשה רב’, שבשלושת השבועות של המשפט הרבי נסע כל יום לאוהל! זה אומר שהרבי לא אכל, וחזר בשעות מאוחרות. זה נתן לחסידים להבין שמדובר כאן במשהו מאד רציני. זה היה ממש מפחיד. היו אנשים שבאו לרבי והתחננו שהרבי יפסיק, אך הרבי לא הפסיק. מעבר לזה הרבי לא אמר מילה…

המשפט החל בי”ט כסלו תשמ”ו. עצם התאריך הזה היה דבר מעניין. כשהצד השני שמע שהתאריך נקבע ליום זה, הוא ביקש לשנות את התאריך, שכן הוא הבין והרגיש שאם המשפט יתחיל בתאריך הזה, התוצאה צפויה מראש… השופט מצדו לא הסכים להזיז את התאריך.

כל המשפט התנהל באופן של שאלה ותשובה. עורך–הדין שלנו שואל את הנציג שלהם, וכן להיפך.

השאלה הראשונה שהיתה במשפט היתה: מי היה אדמו”ר הזקן? ובכלל, הנושא המרכזי במשפט היה: מה המשמעות של רבי וחסידים. שכן העדויות והטיעונים היו מבוססים על הטענות שהרבי טען שהספריה שייכת לחסידים, ושהרבי בכלל שייך לחסידים.

כשהרבי דיבר על כל הענין באותן שיחות בודדות שהזכרתי, הרבי הסביר את כל הטענות שלמעשה עלו אחר כך במהלך המשפט. הרבי הסביר את חשיבות הספרים, ולמה חשוב שיהיו דווקא במקום שבו הם נמצאים, ומה זה הספרים בשביל הרביים.

במהלך המשפט התגלו הרבה עניינים מעניינים. גם מהצד השני התגלו כמה עניינים. אחד הדברים שהם סיפרו, שבליובאוויטש היו עגלות רתומות לסוסים 24 שעות ביממה שהיו מוכנות כל הזמן, שאם תהיה שריפה יוכלו להבריח את כל הספרים ואת כל הכתבים - מה שנקרא מכונית לשעת חירום… כל זאת על מנת להסביר עד כמה הספרים היו חשובים לרביים.

כששמענו בעצמנו את הטענה הראשונה שהרבי טען, היינו ב’שוק’: הרבי אמר שטוענים שיש ירושה! אחד הביטויים שהרבי אמר, שאין שום ירושה מכיון שהוא חי! (הרבי צעק את המילים הללו), והוסיף: איך אומרים שהוא חי? הגמרא אומרת ש”מה זרעו בחיים הוא בחיים”.

והרבי ביאר: הוא טוען שהיה בהלויה של הרבי הריי”צ והוא אמר קדיש… גם הגמרא שואלת את אותה שאלה - “וכי בכדי חנטו חנטיא וספדו ספדניא”? ולמרות זאת הגמרא אומרת ש”מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”… הרבי הלך עם המהלך הזה של “זרעו בחיים” ו”הוא בחיים” ואין ירושה. רק אחרי זה הגיע ההסבר שרבי הוא לא אדם פרטי ולא רכוש פרטי. אבל ההסבר הבסיסי היה - שהרבי חי וממילא אין ירושה ולכן אין מה לדבר על ירושה.

(באותה שנה, תשמ”ה, עוד למדתי בירושלים. השידורים היו מתחילים ב–4:30 לפנות בוקר ואחרי השידורים ירדנו הבחורים לבית הכנסת בשיכון חב”ד וסיפרנו לבעלי בתים מה הרבי דיבר.

עוד לפני שידור השיחה הראשונה בי”ב תמוז, כולם ידעו שהרבי אמר שהוא ידבר על ענין סודי בי”ב תמוז, וכולם שאלו על מה דיבר הרבי. כששאלו אותנו על מה הרבי דיבר? לא ידענו בדיוק מה כל הסיפור, אבל דבר אחד ידענו לומר: שהרבי אמר שאין ירושה מכיון ש”הוא חי” וכולם שאלו ולעגו “מה אתם אומרים? הוא חי?”… כבר אז לעגו על העניין הזה).

הטענה השניה שהרבי דיבר: ש’רבי’ הוא לא אדם פרטי, וכל המהות שלו היא ציבורית. והיות ו’רבי’ הוא איש ציבורי בעצם, ממילא אין לו רכוש פרטי, וגם הספריה אינה פרטית, וכך גם הבנין של 770 לא פרטי, ממילא אין ‘ירושה’.

באחד הביטויים הרבי חיבר את שתי הטענות יחד: הרבי דיבר על היוקר של הספרים אצל הרביים, ואמר שהרביים הם חיים. הרבי אמר: “חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם הם חיי אמונה יראה ואהבה. ומאיפה הוא לוקח את אותה אמונה? ומאיפה הוא לוקח את אותה יראה? ומאיפה הוא לוקח את אותה אהבה? - מאותם ספרים!” ממילא, הספרים זה לא חפץ שיש לרבי - אלא זה הוא עצמו! כי משם הוא לוקח את כל כולו!

פתאום קיבלנו עולם חדש של מושגים: מה זה הספרים של הרביים, שהרבי חי, שהרבי הוא לא פרטי.

[דרך אגב, אחד העדים לטובתנו במשפט, היה הסופר המפורסם אלי ויזל שקיבל פרס נובל (הביאו כמה מומחים למשפט שידברו - ‘הם’ הביאו מומחים ו’אנחנו’ הבאנו מומחים. שאלו את המומחים שלהם: כמה אתם מקבלים לשעה על זה שאתם מביאים את חוות הדעת שלכם? אני זוכר שאחד אמר 100$ לשעה… כששאלו את המומחים שלנו - אף אחד לא לקח כסף! כולם באו להעיד כי הם רצו לעזור לרבי לנצח במשפט!…).

אחת השאלות ששאלו וחקרו את אלי ויזל (שגדל בבית של חסידי ויז’ניץ לפני השואה, ואבא שלו היה נוסע לאדמו”ר מויז’ניץ) האם כשאבא שלו נסע לאדמו”ר מויז’ניץ ונתן ‘דמי מעמד’ - הוא נתן אותם לרבי כדי שישתמש בו כרכוש פרטי או כרכוש ציבורי. זה היה חלק ניכר מהדיון במשפט].

כאשר עורכי הדין נכנסו לרבי על מנת לדון בעניני המשפט, הרבי אמר להם את הטענות הראשונות שמניתי כאן קודם, ואחר כך הרבי אמר להם שהיות ואנו נמצאים בעולם הזה הגשמי, לכן צריך לדבר ברמה הגשמית והמשפטית יותר. לכן, שיטענו במשפט שהספריה רשומה על שם אגודת חסידי חב”ד.

הרבי הדגיש ואמר להם להציג בבית המשפט את המכתב שכתב הרבי הריי”צ, ובו הוא מספר שהוא הצליח להציל את הספריה, והוא קורא לספריה “רכוש האומה” - זה רכוש של עם ישראל.

עורכי הדין לא חשבו כמו הרבי. הם חשבו שאין למסמך הזה ערך משפטי, שכן המושג “רכוש האומה” זה משפט יפה ומליצי אבל לא כל כך משפטי… כמובן שעורכי הדין השתמשו במכתב, ביחד  עם מסמכים נוספים לפועל, בפסק הדין השופט מצטט את המכתב הזה של הרבי הריי”צ שהוא כותב שזה “רכוש האומה”…

•     •     •

נחזור לבוקרו של יום ה’ טבת תשמ”ז: כשקיבלנו את ההודעה בבוקר, אף אחד לא ידע איך הרבי יגיב… כששמענו שהרבי יורד למנחה ב’זאל’ הגדול - היתה שמחה גדולה (באותן שנים, הרבי התפלל בדרך כלל ב’זאל’ הקטן למעלה).

כשהרבי ירד למטה, מראה פניו היה רציני מאוד. השליח–ציבור במנחה היה שתוי, והוא אמר קדיש בניגון של ראש השנה ושמחת תורה גם יחד… באמצע הקדיש הרבי הסתכל עליו בעיניים מאד רציניות.

היינו מבולבלים לגמרי ולא ידענו מהי תגובתו של הרבי. אחרי מנחה הרבי ביקש לומר שיחה, בה אמר הרבה דברים נפלאים. המשפט שנשאר חקוק אצלנו לתמיד, הוא פסוק שכתוב בחת”ת היומי והרבי חזר עליו: “ותחי רוח יעקב אביהם”.

כאשר שמענו את המילים האלה - זה היה מספיק… אחרי שנה וחצי של מתח, שלא ידענו מה יהיה, וגם אחרי הניצחון כשהחלו הספקות לנקר - אבל כשהרבי אמר את המשפט “ותחי רוח יעקב אביהם” - זה היה מספיק עבורנו.

לחיים! שיהיה דידן נצח בכל הענינים!

הרבי הודיע: זו מלחמה על ה’כסא’

הרה”ת מנחם טל, שליח הרבי ורב היישוב בעין איילה, חוף הכרמל

כפי שדובר כאן - היה הרבה ערפל במשך משפט הספרים, ועוד קודם לכן. זכורני שהרבי אמר שכל מי שמחזיק אצלו ספר זה “פצצה מתקתקת”, שכל מי שקנה - שיחזיר את הספרים.

אני זוכר שאחד הבחורים בישיבה נסע לרבי בראש חודש אדר תשמ”ו. כשחזר לישיבה סיפר שראו את הכאב והצער על הרבי עקב פרשת הספרים. עד שזה השפיע על צורת ההליכה של הרבי. היו צריכים לשים תומכות משני הצדדים, טורי שולחנות, בהם נתמך הרבי בהליכתו.

באותם ימים עדיין לא תפסו עד כמה כואב העניין לרבי ומה בעצם כואב לו. כולם הבינו שהספרים קדושים ונעלים, והיה את הביטוי המזעזע שעושים עוד הפעם לויה לרבי הריי”צ. אם לא די בכך, הרי שאז גם התפרסם שהרבי אמר לחברי ועד אגודת חסידי חב”ד, שזו מלחמה “על הכסא” - - –

כשמדברים על המלכות של הרבי, אינני יכול שלא לסטות לרגע מסיפור המשפט והתקופה, ולספר את הסיפור הבא שאירע שנים רבות קודם לכן.

כאשר ביקש הרבי לייסד את כפר חב”ד ב’, נשלחה משלחת לכנסת עם בקשה לבנות כפר חב”ד ב’. אחד השרים שהיה אחראי על כך, הסביר לחברי המשלחת שהדבר אינו אפשרי, שכן מתכוננים להרחיב את שדה התעופה שיגדל עד כפר חב”ד המקורי, ואם כן, אין מקום לכפר חב”ד ב’. הוא ציין שיש כבר תכניות ואדריכלים וכו’.

ר’ זושא הפרטיזן שהיה אף הוא באותה משלחת, ביקש מהשר להצביע לו על המפה היכן כפר חב”ד. השר הראה לו. “והיכן שדה התעופה?” - ושוב השר הראה לו.

בין כפר חב”ד לשדה התעופה היה רווח של אצבע (על המפה), ור’ זושא נגע באצבע שלו ואמר: “כאן בדיוק המלך רוצה שיקום כפר חב”ד ב’!”

כל חברי המשלחת מכפר חב”ד היו בהלם. הם לא ידעו מה תהיה התגובה. והשר הגיב בפשטות: “אם המלך רוצה - כך יהיה!”…

כך הבין השר, ועל אחת כמה עלינו להבין שסיפור המשפט לפני ה’ טבת, עניינו מלחמה על המלכות של הרבי. כשמסתכלים על הדברים באופן זה, הכל כבר מקבל השקפה אחרת לגמרי.

ב’דבר מלכות’ של ה’ טבת תשנ”ב אומר הרבי את העניין של “נזכרים ונעשים”. זאת אומרת שגם עכשיו, ה’ טבת תשמ”ז “נזכר ונעשה”.

זכורני שבה’ טבת תשמ”ז כל החסידים הגיעו במהירות מכל ארצות הברית, ואחר כך החלו להגיע גם מארץ הקודש. כל מי שיכל, עלה על מטוס ונסע לרבי ל–770. הגיעו חסידים ושלוחים מכל רחבי תבל. לא אשכח את הרה”ח בומי פרידלנד, בהתרוממות הרוח, רוקד ב770 וצועק במשך כמה שעות “כל הענין הוא שהרבי עם החסידים”, עמד וצעק שעות על גבי שעות, בעוד כולם ממשיכים ורוקדים…

כל הענין עכשיו בה’ טבת תשע”ז, “נזכרים ונעשים” - הוא שהרבי חי וקיים, והרבי עם החסידים כל הזמן!

בדור שלנו, הענין של “דידן נצח” מתבטא בכך שכל מה שאנחנו עושים, צריך להיות חדור בענייני גאולה ומשיח. שליח שמפרסם פליירים, חסיד ששולח הזמנות לבר מצוה, לחתונה, תלמוד תורה ובית ספר ששולח מכתבים ומודעות להורים - כל דבר צריך להיות חדור בענייני גאולה ומשיח. שיהיה כתוב “יחי אדוננו”, שיהיה כתוב “בציפיה לגאולה מיד ממש” - לא יתכן אחרת! אם אתה שולח מכתב בלי משיח, זה דור השישי ולא דור השביעי.

אתה מניח תפילין ליהודי - תדבר איתו על משיח. אישה מחלקת נרות שבת - שתדבר על משיח. כל ענין מעשרת המבצעים חדור בענין העיקרי של משיח. זה המלכות של הרבי, זה הדידן נצח שלנו. אנחנו זכינו להיות החיילים של הרבי לפעול את הענין הזה. לא מדובר כאן על היסטוריה של לפני שלושים שנה, אלא ענין עכשווי לחלוטין!

אנחנו צריכים ללקט כל יהודי ויהודי! להגיע ללב של כל יהודי ויהודי על ידי עשרת המבצעים כפי שהם חדורים במסר האחד שיש לנו מתשנ”ג - יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד. זה ה”דידן” שלנו!