א פורים תרפ ” א . המצב ברוסיה היה מתוח מאוד . היו אלה ימי מלחמה ומהפכת האזרחים .

א

פורים תרפ”א.

המצב ברוסיה היה מתוח מאוד. היו אלה ימי מלחמה ומהפכת האזרחים. המצב ברוסטוב גם הוא היה חמור מאד. ואסור היה לצאת לרחוב אחרי השעה אחת עשרה בלילה, ועוד גזירות שונות ומשונות.

אם לא די בכך  – הרי שאצל עדת החסידים המצב היה עגום פי כמה. היה זה פחות משנה לאחר הסתלקותו של אדמו”ר הרש”ב נ”ע. בנו יחידו, כ”ק אדמו”ר הריי”צ אשר הוטל עליו לשאת את עטרת המלכות ושרביט הזהב, מיאן עדיין לנהוג מנהגי אדמורו”ת. “והנני אחיכם הנדכא”, חתם הרבי הריי”צ באחד ממכתביו. אין הוא מורם מעם, אלא מרגיש כאחד החסידים, אח לאחָיו, אבל בין אבלים. החסידים מבינים כי עליהם עוד להמתין; הם קיוו כי בקרוב מאוד, בתום שנת האבל ייצא הרבי השישי אל עדת החסידים ויחל להורותם את הדרך אשר יילכון בה. בינתיים תחושת היתמות התחדדה וייסרה את הלבבות.

אם לא די בכך, הרי שאותו חורף היה הריי”צ נתון במחלה קשה. לא הייתה זו מחלה של מה בכך, אלא מחלה קשה ואנושה, מחלת ה’טיפוס’ האיומה והנוראה שהפילה באכזריות חללים רבים אין ספור. רופאים הוזעקו לבית הרבי ובדקוהו שבע בדיקות. ‘המצב קשה. הרופאים חוששים לחייו’, נפוצה השמועה.

הימים חלפו ומחלתו של הרבי הלכה והחריפה והייתה לאנושה. סכנת חיים מוחשית ריחפה על הרבי החדש. “בחודש כסלו תרפ”א נחלו ל”ע כל בני ביתנו שי’ במחלת הטיף [= טיפוס] ר”ל, ומצבנו היה נורא” – כתב כ”ק אדמו”ר הריי”צ לימים – “פרשת הימים ההם אין להעלות על הכתב. עד אשר ריחם השי”ת והעמידנו בחיים .. כשלושה חדשים שכבתי ל”ע על ערש דוי. ימים אחדים היו – ל”ע – אשר פרפרתי והתאבקתי בין החיים והמות כו’ והרופאים אמרו נואש”.

רק בחודש אדר, החלה הטבת-מה במצב בריאותו של הרבי, אולם עדיין היה חלש מאוד. אף על פי כן, החמיר הרבי עם עצמו, ובתענית אסתר צם כאחד האדם. אלא שבעיצומה של התענית, נפל והתעלף. בני המשפחה קראו מיד לרופא מר לנדוי והוא נענה מיד: “הרי הוא מתענה, ולכן התעלף“… אף על פי כן, המשיך הרבי את תענית עד תומה.

הרבי הוסיף ושאל את הרופא:

“מחר יבואו חסידים ואנ”ש – האם אני רשאי להתוועד ולומר דא”ח בפניהם?”

הרופא השיב כי הרבי רשאי להתוועד אך לא למשך שעות ארוכות, כיוון שעליו להשגיח על בריאותו. כמו כן ביקש מהרבי שיאמר חסידות בקצרה לא יותר מחמש עשרה דקות, ושהרבי לא יתבונן לפני כן באריכות, כיוון שהדבר גוזל ממנו כוחות רבים.

במשך קריאת המגילה היו פניו של הרבי חיוורות, אך הוא עמד על רגליו כל משך זמן הקריאה. עם זאת, ביקש הרבי מבעל הקריאה שיקרא את המגילה במהירות, ויחזור בשנית רק בשני הפסוקים “ואיש לא עמד בפניהם” וכן “להרוג ולאבד”.

ב

המצב המדיני באותם ימים, היה מתוח ביותר. עבים שחורים הקדירו ובאו על שמיה של רוסיה. בשנים אלו נערכה מלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם בין ה”לבנים” לבין ה”אדומים”. אלה גם אלה מצאו ביהודים שעירים לעזאזל והיו מכלים בהם את חמתם. הבולשביקים כבר שלטו ברוסטוב והכול ידעו כי סכנה טמונה רבה בשלטונם.

במצב מתוח זה, אי אפשר היה שלא להעלות במחשבה את מאורעות יום הפורים בשנה החולפת, תר”פ, בצלו הקדוש והטהור של כ”ק אדמו”ר הרש”ב. הפורים האחרון בחייו עלמא דין. רק מלהיזכר בכך נשנק הגרון – – –

דומה כי בעקבות פלישתם של הבולשביקים וביסוס שלטונם, התהפכו אצל הרבי הרש”ב כל סדרי בראשית. שינוי גדול חל בהנהגת הרבי. לפתע היה מסתגר רבות בחדרו ומתבודד בינו לבין עצמו; כמעט לא קיבל חסידים, והיה במצב של עבודה עצמית. כמו עננה שחורה ירדה על חצרו של הרבי. אותה חצר חסידית שוקקת חיים הפכה לשקטה. אווירה של תוגה שררה במקום. החסידים כמעט לא פקדו את בית הרבי, עובדה נדירה ביותר.

אולם בפורים תר”פ, החליטו החסידים כי אי-אפשר לתת לפורים לעבור סתם כך, בלא ציון מיוחד, והחליטו להיכנס לביתו של הרבי ולו להתוועדות קצרה. הרבי נתן את הסכמתו, אך הכול הבינו כי הרבי לא יאריך הרבה בשולחנו, ישמיע שיחה קצרה מעניינא דיומא ומיד לאחר גמר אמירת דברי התורה, ילך כל אחד וישוב לביתו.

הפחד לא היה בכדי. באותם ימים נהגו השלטונות הבולשביקים ביד חזקה. הם הוציאו שורה של תקנות מחמירות בניסיון למנוע הפיכת אזרחים נוספת בכל מחיר. התקנות קבעו כי בלילה אסור להימצא ברחוב לאחר השעה שבע. אפילו ביום היו נמנעים ללכת עד כמה שאפשר, אלא במקרה דחוף ביותר. כל התוועדות של כמה אנשים נאסרה בהחלט ונחשבה לעוון חמור ביותר.

לא פלא אפוא שהחסידים שהגיעו לביתו של הרבי להתוועדות פורים, ישבו בתנועה של כיווץ ובחשאיות. כל אחד מהם נטל ידיים, אכל כזית ‘המוציא’ מתוך ידיעה כי יצטרך לקום מהמקום מיד כשיתאפשר, ולחזור הביתה במהירות האפשרית.

הרבי הרש”ב נטל ידיים, ולאחר מכן מזג יי”ש ובירך ‘לחיים’. בו במקום הרגישו הנוכחים בשינוי במצב רוחו של הרבי, כאילו רוח אחרת נחה עליו. הרבי החל לעודד את החסידים להוסיף בשמחה. הוא לא הסתפק בכך, ואף הוציא מכיסו סכום כסף והורה להביא עוד הרבה בקבוקי משקה. לאחר מכן ציווה לנגן ניגונים שמחים כפי שנהג בחג פורים בכל השנים.

אל השולחן הובא משקה לרוב והחסידים שראו את מצב רוחו המרומם של הרבי, התעודדו אף הם ורוחם הייתה טובה עליהם. הרבי עצמו השגיח שכל אחד מהמתוועדים ישתה יי”ש, והוא עצמו התחיל לנגן בקול רם עד שקולו היה נשמע מחוץ לבית, אף על פי שדירתו הייתה במקום מפורסם ביותר בעיר…

בנו יחידו של הרבי, אדמו”ר הריי”צ נ”ע, נבהל מאוד ולא ידע לשית עצות לנפשו. הוא חשש שמא בסופו של דבר יתנקם זה באביו הרבי. אך הרבי חיזק אותו בכל פעם בדבריו המתוקים המלאים חכמה ועונג רוחני. פעם אחת אף נטל אותו בידיו הקדושות בתנועה של קירוב ואמר לו:

“יוסף יצחק. אל תירא! אינני מתפעל מהם! שלום יהיה לנו! אינני מתכוון בחדרי חדרים אלא בכל היציאה וההתפשטות שלנו! בכל ה’עצמיות’ שלנו, אמשיך ללכת, אם באופן של סדר והדרגה ואם כ’מדלג שור’, כך הנני ‘שומע’ וכך הנני מרגיש, שלום יהיה לנו, כי הקליפה לגבי הקדושה איננה כל מציאות, רצוני שהקדושה תהיה בהתגלות…”

פניו של הרבי היו להבות ודבריו חוצבי להבות אש. כל הסדר באותו לילה היה אצל החסידים לפלא רב. “הרבה פעמים היינו אצל הרבי בלילות של שמחה בעת התוועדות, אבל באופן כזה של שמחה לא ראינו אצלו אף פעם. דברי התורה שהשמיע אז היו עמוקים וטמירים”, סיפר לימים אחד החסידים מזיכרונותיו.

כעת, שנה אחרי, אי אפשר שלא להיזכר גם מביקורם הלא-צפוי, ושמא הצפוי, של הבולשביקים, פתאום באמצע סעודת פורים. חיל ורעדה אחזו בחסידים, שכן באותה שעה היה קהל גדול של חסידים בהתכנסות בביתו של הרבי, ואסיפה זו הרי אסורה היא לפי החוק. לאיש מהנוכחים לא היה ספק כיצד ינהג השלטון במפרי החוק והסדר. אך הרבי לא הניח להפסיק אפילו רגע אחד מהשמחה ומהניגונים. אדרבא, הוא המשיך בניגונים ובדברי החסידות עד שאלו, הרשעים, הסתלקו אלו לדרכם מבלי להגיב מאום על כל שורת “הפשעים” שהתרחשו לנגד עיניהם…

שתים עשרה שעות רצופות ארכה אותה סעודת הפורים מיוחדת, והייתה זו מעין מסיבת פרידה, שכן שבועיים לאחר מכן עלתה נשמתו הקדושה בסערה למרומים…

ג

שנה אחרי…

המצב המדיני עדיין המשיך להיות מתוח, אף על פי כן, ביום הפורים התאספו כל אנ”ש והתמימים שהיו ברוסטוב להתוועדות לכבוד יום הפורים, יום של שמחה, היום בו פורצים את כל ההגבלות. הרבי עצמו יצא להתוועדות, ומבלי לשעות לאזהרותיו של הרופא, ישב עם אנ”ש שעות ארוכות והתוועד ממושכות.

באמצע הסעודה החל לומר מאמר חסידות במילים הפותחות “אמר רבא מחייב איניש לבסומי בפוריא”. אמירת המאמר נמשכה כשעתיים וחצי, וניתן היה לראות כי הרבי מתעלה מעל כל המגבלות הגשמיות.

מפליא היה, שלמרות כל ההתנהגות הזאת, פתאום החל הרבי לקצר ולמהר במטרה לסיים במהירות ככל האפשר את ההתוועדות. החסידים אכן בירכו ברכת המזון וכולם התפזרו לבתיהם. כולם היו בטוחים שהרבי סיים בעוד מועד את המאמר כדי שלא יצטרכו לצאת לרחוב לאחר אחת-עשרה בלילה, המועד האחרון בו מותר להסתובב ברחובות.

למחרת אמר הרבי:

“אנשים סברו שקיצרתי בגלל השעה המאוחרת, לא ולא! הנימוק הוא, שמעתי מאבי שכאשר אומרים מאמר חסידות והכול מסתדר טוב ויפה, צריך לעזוב באמצע ולהפסיק, ולכן קיצרתי“…

זה היה מהותו של יום הפורים תרפ”א – פורים הראשון תחת נשיאותו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע.

(על פי “שמועות וסיפורים”;
“רשימות דברים”)