‘אותיות פורחות’ בשיחותיו של רבי לוי יצחק עם הרבי

אותה אמונה איתנה בכל אות ובכל תג בתורה היא גם זו שעומדת ביסוד ה”עקשנות” שהרבי מספר כי קיבל אותה מ”משפחת שניאורסאהן”: העמידה על כל קוצו של יוד, ללא פשרות וללא ויתורים, בנוסח “אף שעל”, ההדגשה היתירה על “אל ייבוש מפני המלעיגים”, ו”לא להתחשב בעולם” • לרגל יום כ’ במנחם אב, יום ההילולא ה–70 של הרה”ק רבי לוי יצחק שניאורסאהן

לקראת יום כ’ מנחם אב, יום ההילולא ה–70 של הרה”ק רבי לוי יצחק נ”ע, אביו של כ”ק אדמו”ר שליט”א מלך המשיח, נתעכב קצת על שיטתו המיוחדת והנפלאה של רבי לוי יצחק בלימוד התורה וגם בהסתכלות על העולם בכלל. שיטתו זו, משמשת במידה רבה יסוד ועמוד, עליה מיוסדת וניצבת תורתו של הרבי, אשר מרחיב, מבאר, מעמיק ומבסס אותה, ויחד עם זה הוא מוריד אותה למילים פשוטות ביותר, שיוכל להבין אותם אפילו הקטן שבקטנים והפשוט שבפשוטים, כך שהיא מקבלת כאילו “פנים חדשות” לגמרי. והרי לפי דברי הרבי (ש”פ תזריע–מצורע תנש”א), תורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו, היא מעין ודוגמא והכנה לתורתו של משיח!

ישנו מכתב מהרבי שבו הוא מציין שישנן בכללות שתי שיטות בלימוד: ישנם כאלו ששמים את עיקר הדגש על ההבנה על אתר, להבין כל פרט וכל דיוק בלשון הגמרא, לשון רש”י וכדומה - מה הכוונה בדיוק זה ולשם מה הוא נאמר דווקא כך ולא אחרת וכו’. אופייניים בשיטה זו הם המהרש”א, המהר”ם ושאר המפרשים על אתר, שהמשימה שהם הציבו לעצמם הוא ביאור והבנת הסוגיא לכל פרטי’. לעומתם ישנם מן המפרשים שמסתכלים על כל דבר במובן הרבה יותר רחב. הם לא מתחילים לדייק ולדקדק און “קוועטשן זיך” בלשונות ובדיוקים ה”קטנים”. הם חוקרים נושא כללי מסויים, המשתקף במקומות רבים בתורה, ובאותו ענין הם מפלפלים ומנסים להוכיח כיצד הוא הענין לאמיתתו מכל מיני סוגיות, מכל מיני נושאים, וגם מדיוקי הלשונות.

בספר “קצות החושן”, למשל, שהוא אחד האופייניים בשיטה זו, או בספרי הגאון ר’ חיים מבריסק, הגאון ר’ יוסף ענגיל וכדומה, לא מתחילים מדיוקי לשונות, אלא מתחילים לדון ולחקור נושא כללי: אם “מיגו” הוא “בירור” או “דין”, אם “הפקר” הוא ממש כ”נדר” או שהוא ענין של דיני ממונות, אם שליח הוא “כמותו דהמשלח ממש” או שהוא רק נותן את “כח המעשה” שלו אל המשלח וכן הלאה. לכל צד מביאים הוכחות ממקומות שונים, וכל הדיון נסוב על הבנת כללות הענין. מה שמעניין אותם הוא לא הפשט והפרט בסוגיא פרטית, מה הכוונה בדיוק פלוני, מה רוצה רש”י בהוספת מילה זו וכדומה, אלא הבנה בענין הכללי.

והרבי כותב באותו מכתב “בטח נודע לו משיטתי בזה, מיוסד על שיטת הגאון הרוגטשובי” לאחד את שני הדברים יחד - לדייק גם בפרטי הפרטים הקטנים, ואפילו אלו שנראים לכאורה שוליים ולא חשובים כלל וכלל, ומאידך למצוא איך שדווקא בכל אותם פרטים ודקדוקים, שהיה נדמה כי הם קטנים ושוליים ולא חשובים, דווקא בהם באה לידי ביטוי הנקודה הכללית שרוצים להביע באותה סוגיא ובאותו ענין.

לדוגמה: כל מי שלומד שיחה של הרבי על רש”י רואה כי הרבי פותח בשאלות ובדיוקים כל כך “קטנים”, שנדמה כאילו מחפשים כאן את השאלות “מתחת לאדמה”: מדוע העתיק רש”י ב”דיבור המתחיל” את המילים הללו ולא העתיק מילה נוספת? מדוע הביא שני פירושים ולא הסתפק בפירוש אחד? מדוע הביא שני פסוקים להוכחת דבריו ולא הסתפק באחד מהם? מדוע הביא את שמו של בעל המימרא? מדוע כאן הוסיף את האות ו’ וכאן לא הוסיף אותה, וכן הלאה.

כל דיוק כזה כשלעצמו מהוה “קוועטש” שכל אדם רגיל שלומד רש”י כמעט אפילו לא יבחין בו. וגם אם יעוררו את תשומת לבו לכך והוא ינסה להתעכב על כך ולהסביר זאת, סביר להניח שהוא ייכנס לכל מיני תירוצים והסברים בדוחק, עד שעדיף היה שלא להתחיל עם זה בכלל.

לעומת זאת הרבי בשיחות הקודש, אחרי כל הקושיות והדיוקים הקטנים, מגיע ל”קלאץ קשיא” (“קושיא של עץ”. כלומר, קושיא פשוטה מאד אבל גם חזקה מאד) בכללות הבנת הענין, כך שהענין כולו הופך להיות תמוה ובלתי מובן לגמרי. ואז מגיע הביאור, שהוא חידוש מפתיע בכל ההסתכלות על כללות הענין, והרבי מוכיח ומראה כיצד כל פרט ופרט בכל אותם דיוקים, שהיו נדמים כקטנים ושוליים, מכולם יחד עולה התמונה הכללית באופן הברור והפשוט ביותר, כך ששום פרט לא היה יכול בשום אופן להיכתב אחרת ממה שנכתב.

אותה שיטה רואים אנו בשיחות על הרמב”ם או על מאמרי חז”ל וכדומה. בתחילה שאלות ודיוקי לשונות שנדמים קטנים ושוליים. לאחר מכן קושיא חזקה בכללות הענין. ולבסוף ביאור מקיף המנתח בבהירות רבה את הענין כולו ומגלה בו פנים חדשות לגמרי, תוך שהוא מראה כיצד כל מילה וכל פרט קטן היה מוכרח להיות אך ורק בדיוק בצורה ובאופן בו נאמר ונכתב.

‘אותיות פורחות’ בשיחותיו של רבי לוי יצחק עם הרבי

נקודה נוספת, גם היא ייחודית, שכמעט ולא מוצאים כמותה גם אצל גדולי ישראל, וגם היא מיוסדת על תורתו ושיטתו של הגאון הרוגטשובי, הוא הקישור והשייכות בין כל חלקי התורה: שאלות בנגלה דתורה מבוארות על פי יסודות בחסידות ובספרי חקירה. רמזים וגימטריאות מבהירים את התמונה להבנה בספרי קבלה. עניני דרוש מיישבים קושיא ברמב”ם. והסבר בפשוטו של מקרא מונע טעות ברמז ובסוד. הכול חרוז בהכול.

והרי גם זה מהוראותיו של רבי לוי יצחק לבנו הרבי כפי שהוא כותב לו (אגרות לוי יצחק עמוד ש”ז–ש”ח): “…אמנם בני מחמדי עצתי אמונה לך כי תראה בכל ענין כמו זה להוסיף יותר פלפלין ומלח. היינו לראות שיהיו הדברים יותר ויותר מיוסדים על פי חכמת האמת, על פי קבלה, שהוא אמיתתה של תורה, והוא הטל והמאור שבתורה. כי אז יהיו הדברים בהירים ומאירים יותר, וכל הענינים יעלו אז כפתור ופרח, היינו קיילעכדיק (“עגול”) מכל צד ופנה, שאז נראה וניכר היטב שהענין הוא אמת … ובכן, בני שמע לדברי ועשה ככה, הרי חננך ה’ בינה ודעת, וביכולתך ללמוד זה ולהבין ולהשכיל בהם, ולכשתעמיק בהם תוציא פנינים יקרים ואבני חפץ אין די. ואז יהיו הדברים שמחים ומאירים אי”ה”.

מספרים כי כאשר היה רבי לוי יצחק משוחח עם בניו בענייני תורה, היה נדמה למאזין מן הצד כי מתנהל כאן “דו שיח בין חרשים”:  רבי לוי יצחק מדבר באותיות של קבלה ורמז, עם צירופים, ראשי וסופי תיבות וגימטריאות וכו’. לעומתו עונה הרבי שליט”א בהסברים בשפה של תורת החסידות. ואילו הבן השני, הרה”ח ר’ ישראל ארי’ ליב, מדבר בשפה של ספרי חקירה ומונחים שכליים הלקוחים משם. בצורה כזו התנהלה השיחה ביניהם, אבל הם הבינו היטב זה את זה. ה”אותיות” לא הפריעו למהלך השוטף של השיחה, שכן הם יצאו מן ה”ציור” של כל ענין. היה ברור להם ש”כל התורה ענין אחד”, כך ששאלה על ענין ב”חקירה” יכול למצוא תשובה על ידי רמז וגימטריא, או על ידי הסבר בחסידות, וכן להיפך. הם יצאו מה”ציור” ומההגדרות המצומצמות של הדברים, וכך הכל הפך למקשה אחת. כל פרט וכל דיוק בכל חלק שבה הוא חלק מהבהרת התמונה הכללית, המורכבת דווקא מכל אותם פרטי פרטים שונים ומגוונים, שבמבט שטחי אין שום קשר ביניהם.

המיוחד בשיטה זו הוא לא רק הגאונות המבהילה יחד עם הפשטות והמקוריות, אלא במיוחד ההסתכלות על התורה כולה כ”תורה אחת”, “תורת ה’ תמימה”, שכולה אלוקות, וכולה מבטאת את ה’ אחד. ודווקא בגלל אחדותו המוחלטת, רוצה הוא כביכול לבוא ולהתבטא בכל מיני וסוגי הצורות והאופנים הרבים והשונים, שמכולם יחדיו תעלה בכל תפארתה הנקודה של הכל, שהוא לבדו ואין זולתו.

בלי להצטדק ובלי ‘להתייפייף’

מלבד העמקות הנפלאה וה”תפארת” של השילוב בין כל חלקי התורה, שאין לה אח ורע ואין דומה לה בכל גדולי ישראל שלפניו - באה לידי ביטוי במיוחד בתורתו של רבי לוי יצחק, ובהרחבה ובהדגשה עוד הרבה יותר בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א, האמונה החזקה והאיתנה בכל אות ובכל פסיק בתורה. העובדה כי התורה כולה היא מאת ה’, ולכן חייבים כל חלקיה להתאים זה לזה ולהשלים זה את זה.

כך כותב רבי לוי יצחק (אגרות לוי יצחק ע’ רס”ג): “בקצרה אומר לך, אל תדמה שהלימוד והשכלה, בענין הדיון והסברא, של חכמי המשנה והתלמוד, וגם מי שאחריהם עסקו בתורה לשמה, היא בחינת לימוד והשכלה דשכל אנושי פשוט וכדומה, כמו השכל וההבנה דשארי בני אדם. לא כן הוא כלל וכלל… רק שכל אחד מהם הביט וראה בחכמה דתורה כמו שהיא למעלה, ולפי שרש נשמתו וחלקו בתורה, אם בהלכה או באגדה… שאין ספק כלל וכלל, שכל מה שנאמר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, הן בהלכה והן באגדה ובכל הספרים שחברום חכמים צדיקים שלמדו תורה לשמה, וכן ההלכה שעלי’ אמרו אחר כך שבדותא היא … כולם ממש  אמר ה’ ובאותו הלשון ממש שנאמרו כמו שהוא ממש, וה’ עצמו אומר ההלכה והוא עצמו אמר שבדותא היא. וכן כל האיבעיות שנשארו בתיקו, והדברים שנשארו בתיובתא, כולם אמרם ה’, והוא גם כן אמר התיקו והתיובתא וכדומה … והוא מפני שיש בחינות ומדרגות לאין קץ ושיעור כלל בתורת ה’ תמימה, שהיא כולה אלוקית לגמרי, ועם ישראל הוא בעצם למעלה מן הטבע לגמרי, ושכל דישראל הלומד תורה לשמה, או על כל פנים באמונה פשוטה ודאית שכל התורה כולה היא אלקות, אין שכלו בעצם כמו שכל בני אדם בכלל, והוא לפי אופן המשכת התורה בכל ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, שגם בהם יש בחינות ומדריגות עד אין קץ ושיעור כלל, ומפני זה נעשה כל החילוקי בחינות והמחלוקת שיש בחכמי התורה … אבל כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים אמיתיים ונאמנים לעד ולעולמי עולמים, בלי שום ספק כלל וכלל”.

אותה אמונה איתנה בכל אות ובכל תג ובכל פסיק בתורה היא גם זו שעומדת ביסוד ה”עקשנות” שהרבי מספר כי קיבל אותה מ”משפחת שניאורסאהן”: העמידה על כל קוצו של יוד, ללא פשרות וללא ויתורים, בנוסח “אף שעל”, לא רק על שטחי ארץ ישראל או הדרושים לבטחון ישראל, אלא גם על “מנהג נשים זקנות” או “מנהג בית הכנסת של כ”ק מו”ח אדמו”ר”. ההדגשה היתירה על “אל ייבוש מפני המלעיגים”, ו”לא להתחשב בעולם”. הדיבורים בנוסח “הזיבורית של ליובאוויטש טובה מהעידית שלהם”. הגישה של האמת המוחלטת, שאינה צריכה לנסות להצטדק או לייפות ו”להתייפייף” בפני ה”חוצה”, אלא להביא חוצה את כל האמת המוחלטת, לא רק “מים מן המעיין” אלא את “המעיין עצמו” כמות שהוא, ללא כחל ושרק, ובוודאי שלא לשנות אף פסיק או תג משום שיש מישהו שהדבר לא מוצא חן בעיניו.

וכפי שנכתב בספר תולדות לוי יצחק (ח”א ע’ 176):

“במצב ששרר אז ברוסיה, בה השפיעה הרוח הכפרנית, במידה עקיפה, גם בחוגים הקשורים ליהדות - היו רבנים שהשתדלו להסביר הלכות בשולחן ערוך בנימוקים “הגיוניים” אשר יתקבלו על דעת ההמון. לא כן רבי לוי יצחק, אשר השמיע בעוז ובלי היסוסים את דבר ה’ - זו הלכה, בהדגשה שזהו דבר ה’ ללא הסברים ונימוקים. מסופר שפעם באה אשה אחת אל רבי לוי יצחק בשאלה על תרנגולת. כאשר נוכח, לאחר הבדיקה, שהתרנגולת טריפה, אמר אל השואלת: דעי לך שהתרנגולת בריאה, אך על פי ההלכה אסור לאכול אותה כי היא טריפה!”

“זהו שניאורסאהן” וזוהי ליובאוויטש - מי שאינו מתפעל מכל הפיתויים ומכל האיומים, מכל הטענות ומכל ההסברים וניסיונות השכנוע שכדאי לוותר לפי שעה, שעל ידי זה ירוויחו יותר בהמשך.

וכפי שמספר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס כי בתקופות הקשות ברוסיה הצליחו לפעמים איכשהו להבריח מכתבים קצרים מכ”ק אדמו”ר מוהריי”צ נ”ע לחסידים, ובהם כתב מדי פעם פתגמים קצרים נלהבים (חלקם לקוחים מן הקדמונים) לעודד את רוח החסידים ולחזקם ולאמצם לעמוד בתוקף על היהדות ולא לזוז מכך אף זיז כלשהו. ואחד מאותם פתגמים היה: “חסידים הם שמוכנים לעמוד כמגדל עוז ולא ישתנו בתהפוכות הזמנים!”

המסר מתורת רבי לוי יצחק - לבשורת הגאולה

ובעניין הנוגע לדורנו, ה”דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את בני ישראל מן הגלות”: לעמוד בכל התוקף, בלי לזוז אף זיז כלשהו, ומבלי להתפעל מכל הפיתויים, מכל הטענות ומכל ההסברים וניסיונות השכנוע שכדאי לוותר לפי שעה, שעל ידי זה ירוויחו יותר בהמשך. לא לשנות אף זיז כל שהוא את המסר בגלל הטענות שמא לא יקבלו אותו. כדברי חז”ל: “יאבד שלמה ואלף כמותו ולא תיבטל אות אחת מן התורה”!

וכהדגשת הרבי פעמים רבות מאד שבשום אופן ובשום פנים לא “מקרבים את התורה אל הבריות” ח”ו. לא מתפעלים מה יגיד פלוני ואיך יגיב אלמוני, אלא מעבירים את המסר כמות שהוא גם ל”בריות בעלמא”, גם לכאלו שאין בהם שום מעלה, מעלתם היחידה היא העובדה שנבראו ע”י הקב”ה, וגם אליהם מביאים את כל האמת. “מקרבים את הבריות אל התורה”, תורת אמת, כמות שהיא ללא כחל ושרק.

וביחד עם זה, כמובן, לעשות הכל שהמסר של “אורות דתוהו”, שהרבי הוא הוא המלך המשיח והוא חי וקיים, ועלינו כולנו לקבל את מלכותו ולבקש את התגלותו - יבוא “בכלים דתיקון”, כדי שהדברים אכן  יגיעו ויתקבלו בכל מקום ואצל כל אחד ואחד.

וכפי שמלמד אותנו הרבי, שצריך לחשוב “בגדול”, ולא “להסתפק במועט” ברוחניות. כפי שלא אחת שמענו מפי קדשו את הביטוי “שלא יישאר אף יהודי” שלא ישתתף במבצע פלוני, או “שלא יישאר אף ילד יהודי” שלא יקבל חינוך כראוי וכדומה - הרבי לא מדבר על מאות או על אלפים או על עשרות או מאות אלפים, אלא על כיבוש והכנת העולם כולו. וכך צריכה להיות הגישה שלנו, להפיץ באופן שימלא את כל המציאות, את המעיין עצמו דווקא, כמות שהוא ללא כחל ושרק, אל ה”חוצה”, לכל מקום בכל פינה ולכל אחד ואחת, עדי תימלא הארץ כולה דעה את ה’ כמים לים מכסים. ויקבלו כולם עליהם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!