משתתפי אחת ההתוועדויות פגשו את המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס והחליטו לשאול לחוות–
משתתפי אחת ההתוועדויות פגשו את המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס והחליטו לשאול לחוות–דעתו: מה הרבי מתכוון באומרו שנכנסים לתקופה חדשה וצריך לחשוב ולהתנהג לפי מושגים אחרים לגמרי, מה משמעות הדברים? “פשוט מאוד”, השיב ר’ מענדל כמעט ספונטנית: “תקופה חדשה פירושה ‘אז מ’דארף אויפהערן בלאפן’ (שצריך להפסיק ‘לבלף’).
משתתפי אחת ההתוועדויות פגשו את המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס והחליטו לשאול לחוות–דעתו: מה הרבי מתכוון באומרו שנכנסים לתקופה חדשה וצריך לחשוב ולהתנהג לפי מושגים אחרים לגמרי, מה משמעות הדברים? “פשוט מאוד”, השיב ר’ מענדל כמעט ספונטנית: “תקופה חדשה פירושה ‘אז מ’דארף אויפהערן בלאפן’ (שצריך להפסיק ‘לבלף’). צריך להתחיל להיות באמת כפי שצריך להיות” * התוועדות חסידותית ברוח יום ז”ך באדר
לאחר שהרבי אמר (בתקופה שלאחר הסתלקות הרבנית חי’ מושקא נ”ע) שמתחילה עתה תקופה חדשה, וצריך להסתגל לחשוב ולנהוג במושגים אחרים לגמרי, היו דיונים וויכוחים בין אנ”ש והתמימים - למה בדיוק הרבי מתכוון. פעם, אחרי דיון סוער במיוחד, פגשו המשתתפים את המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס והחליטו לשאול לחוות–דעתו: מה אומרים אתם, ר’ מענדל, פנו אליו. מה הרבי מתכוון באומרו שנכנסים לתקופה חדשה וצריך לחשוב ולהתנהג לפי מושגים אחרים לגמרי, מה משמעות הדברים? “פשוט מאוד”, השיב ר’ מענדל כמעט ספונטנית: “תקופה חדשה פירושה ‘אז מ’דארף אויפהערן בלאפן’ (שצריך להפסיק ‘לבלף’). צריך להתחיל להיות באמת כפי שצריך להיות”.
צריך לחשוב ברצינות ולנסות להבין מה רוצים מאתנו במצב העכשווי? וחשוב להדגיש שכל הבא לקמן לא בא ח”ו להסביר את המצב הבלתי מובן כלל שקורה עמנו, ולא להשקיט ח”ו את גודל הזעקה “עד מתי?!” ננסה אפוא להדגיש פן מסוים באותו עניין של “תקופה חדשה”, שבה עיקר ההדגשה על לחיות עם משיח ולקבל פני משיח בפועל ממש, ודווקא בתחתון כמו שהוא מצד עצמו.
ללכת על הרגליים שלנו
כשמלמדים תינוק ללכת בכוחות עצמו, נותנים לו בתחילה יד והולכים יחד עמו. אבל עד שלא יעזבו את ידו ויניחו לו ללכת בכוחות עצמו ממש - הוא לעולם לא ילמד ללכת. רק כאשר הוא נשאר “לבד” כביכול, מבלי להישען על אביו או על אמו - הוא לומד ללכת על רגליו בכוחות עצמו. כך גם בלימוד שחייה, וגם בנהיגה: כל לימודי התיאוריה לא יועילו, אם לא “יעזבו” את התלמיד, כביכול, וישליכו אותו לתוך המים. שם יהיה עליו לשחות או לנהוג בכוחות עצמו.
כך הוא גם בכל רב ותלמיד - וזו הדוגמא שהרבי עצמו נתן כמה פעמים, בפרט בקשר לארבעים שנה אחרי תש”י שאז “קאים אינש אדעתא דרביה”: כאשר הרב מלמד את התלמיד באופן המובן לו ובצורה שבה הוא רגיל לחשוב - התלמיד לעולם לא יתרומם ממצבו ולעולם לא יתחיל לחשוב בצורה אחרת. רק כאשר הרב “עוזב אותו” כביכול - אף שח”ו לקרוא לזה “עזיבה”, שכן ההורים, המורה והרב נמצאים תמיד לידו, משגיחים עליו, שומרים עליו ודואגים לו על כל צעד ושעל. אלא שכך מלמדים אותו להשתמש בכוחותיו–הוא כראוי ולא להישען רק על היד המחזיקה אותו - רק אז הוא לומד ללכת ולהתקדם.
הילד צועק בוכה ומבקש: אבא, תן לי יד, אני לא יכול, אני נופל. והאבא כאילו מתאכזר, לא שומע ולא מאזין. הוא מסתכל ומשגיח על כל צעד ושעל, הכל מחושב ומדויק, ובצורה נסתרת ובלתי מורגשת כל כך הוא אכן מוליך ומנהיג עד לפרט היותר קטן והיותר אחרון (ובפרט בנמשל). אלא שהוא דורש ותובע: הגיע הזמן שתלמד כבר ללכת על רגליך. בסופו של דבר זוהי המתנה הגדולה ביותר שהאב נותן לבן, שהוא יהיה כביכול עצמאי מצד עצמו ובכוח עצמו, ללא שיצטרכו להחזיק אותו כל הזמן. בשביל זה “שווה” כל הכאב והחולשה ואפילו הנפילות של הבן לרגע קטן.
משמעותה של ‘תקופה חדשה’
במשך יותר מארבעים שנים פינק אותנו הרבי מלך המשיח שליט”א ונשא אותנו ממש על כפיים. הוא האזין לכל הצרכים הקטנוניים שלנו בסבלנות ובאהבה, הקדיש המון זמן ב”יחידויות” פרטיות וגם במכתבים וב”צעטלאך” כדי “לעזור לנו ללכת”. ליטף ועודד אותנו כשהיה צורך בכך, ונתן גם גערה או אפילו סטירה קלה במקום שהיה צריך. הוא מסר ונתן את הזמן שלו, היקר מכל יקר לאין קץ, כדי להתוועד עמנו. עמד שעות רבות לתת לנו דולר לצדקה, עם ברכות וישועות נפלאות. לחלק כוס של ברכה. לקבל פני”ם, לתת “זיסע–לעקאח”, ועוד.
ואנחנו - דומה שנשארנו מה שאנחנו. אותו דבר, כמעט ללא שינוי. וגם אם פה ושם עשינו איזשהו מאמץ קטן - היינו בטוחים שמגיע לנו על כך את כל העולמות, עם הלוויתן ושור הבר ויין המשומר. כאשר לא התחלנו אפילו להבין מה רוצים מאתנו.
הרבי מדבר על כך שצריך לזעוק ולהרעיש שרוצים, חסרים וזקוקים ל”משיח נאו” - ואנחנו לא מבינים מדוע זה כל כך נחוץ ודחוף. הרבי זועק “קער א וועלט היינט!” (הפוך את העולם היום) - ואנחנו עשינו טובה, עשינו “קולע” והתהפכנו עם הראש למטה והרגליים למעלה. הרבי תובע “אידן, גייט ארויס פון גלות!” (יהודים, צאו מהגלות) - ואנחנו יצאנו מבית–הכנסת הביתה, לאכול, לישון ולהתפנק. הרבי אומר “עשו כל אשר ביכולתכם” - ואצלנו “לא נגע ולא פגע”. הרבי דורש ללא הרף “לחיות עם משיח”, ואף לצאת בריקוד “בתופים ובמחולות” על כך שהגאולה מגיעה תיכף ומיד ממש - ואנו מנענעים בראשנו לאות הסכמה. הרבי מכריז “הגיע זמן גאולתכם!”, “העולם כבר מוכן לגמרי לגאולה!”, הדור שלנו “כולו זכאי” ודרושה רק “קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. ועבודה זו, ממשיך הרבי ואומר לנו, מוטלת עליכם, אתם שנבחרתם להיות “בני לוי”, חסידי חב”ד, אנ”ש, תמימים ושלוחים. אלו שבתוך החושך כפול ומכופל הזה מסיימים את המלאכה ועושים את העבודה המיוחדת של דורנו - הבאת התגלות וביאת המשיח בפועל ממש.
ואנו? שומעים וחוזרים על הדברים, רושמים אותם ומניחים על המדף, אך לא מתחילים לזוז; לא מתחילים להבין שכאן נדרש מאתנו משהו מיוחד. הגיע הזמן להפסיק לחיות באופן של “בלוף” ולהתנהג בפועל כפי מה שרוצים מאתנו: “לחיות עם משיח” בעצמנו, כראוי לגודל השעה. להשקיע עצמנו בלימוד ענייני גאולה ומשיח. לצאת בריקוד, “בתופים ובמחולות”, על הגאולה שמגיעה תיכף מיד. לקרוא לעולם כולו לקבל את מלכותו של מלך המשיח ולבקש ממנו שיבוא וימלוך עלינו, ככתוב “וביקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” - שאת כל זה מבטאת הקריאה וההכרזה “יחי אדוננו”.
וכאן מגיע הרגע בו הרבי מחליט “לזרוק אותנו למים” ולא לחכות עד שנגיע בעצמנו למה שהיינו צריכים להיות. הוא כאילו “עוזב” (ח”ו וח”ו) את אחיזתו בידינו, ומשאיר אותנו עומדים “לבד” כביכול, מבולבלים ומאוימים להיסחף בזרם המים הזדונים. התחלנו להרגיש שאנו טובעים ח”ו, והיינו מוכרחים להתחיל סוף סוף להתחיל לעשות משהו כאילו בכוחות עצמנו.
האכפתיות מהמצב הקיים וההשתוקקות לגאולה עתה כבר אינם רק “מפני הציווי”. היום אנו משתוקקים באמת (עד כמה ששייך לומר עלינו בכלל איזו מילה שקשורה עם האמת) “זעהן זיך מיט’ן רבי’ן”, ולשם כך אכן אנו “חסרים וזקוקים” ל”משיח נאו” דווקא, באופן שאי–אפשר בשום אופן כלל וכלל לקבל מצב שהדבר מתעכב ח”ו אפילו עוד רגע. כולנו רואים ומרגישים - גם אם אין לנו שום הבנה והשגה בכל מה שקורה כאן - שהחלה תקופה חדשה והנהגה חדשה. כל המצב השתנה לגמרי וכל צורת החיים החסידותית של כל מי ששם ‘חסיד’ ו’תמים’ ו’שליח’ נקרא עליו - השתנתה.
קודם היינו רגילים לחיות סביב התוועדויות של הרבי. סביב חלוקת הדולרים. סביב “כוס של ברכה”. סביב המבצע העכשווי והענין בו עוסק הרבי בלהט ובהתלהבות. בארץ–הקודש ובמקומות הרחוקים בגשמיות מ”בית חיינו” היינו רגילים לחכות בדריכות לצלצול טלפון באמצע הלילה שהקפיץ אותנו מיד - “שידור” “פארבריינגען”. גל נושאי השיחה בהתוועדויות נסובו סביב מה שהרבי מדבר ועוסק בו עכשיו. זה היה המצב הטבעי והרגיל של כל מי ששם חסיד נקרא עליו.
בתקופה הנוכחית - נכון לשעת כתיבת הדברים (וכולנו תקווה ובטחון שבעוד רגע כל זה יהיה שייך כבר להיסטוריה) - הדברים שוב אינם טבעיים ורגילים כל כך. כיום נדרש מאמץ גדול הרבה יותר כדי לחיות עם הרבי. איננו מתעוררים מידי כמה לילות כדי לשמוע שיחה או מאמר. איננו שומעים את דיברות הקודש ואיננו רואים את הרבי בעיני בשר. ולמרות כל המעלות של קלטות הוידאו והאודיו (שעל ידם שומעים את הקולות והלפידים שהיו בעבר והם חיים ונצחים כנתינתם מסיני) עדיין ובדרך הטבע קשה הרבה יותר לחיות עם הרבי במצב הנוכחי.
ואנחנו צועקים בכל כוחנו, כבר לא “מפני הציווי”: אבא, רבי, איננו יכולים, איננו מסוגלים יותר. הכל מתפרק, שום דבר לא מסתדר. ואדרבה, נדמה שגם מה שהיה בו טיפה אמת, מתבטל. נשארנו מבולבלים.
אך אבינו מלכנו לא מוותר. הוא רוצה שנבין מה רוצים מאתנו, וסוף סוף נהיה שייכים באמת לאלקות ואל הרבי מלך המשיח, גם מצד עצמנו ובכח עצמנו. הוא מאמין בנו ובוטח בנו ונותן לנו את כל ה’קרדיט’ בנוגע לכל העניינים, עד לגילוי עצמות ומהות ממש.
ואכן, דווקא בתקופה זו, הרי כל אשר בשם חסיד יכונה, עושה כל מאמץ - ואדרבה, דווקא בגלל שזה קשה יותר, הרי מתבקש ונדרש ביתר שאת - “האלטן זיך אין די קליאמקע” (לאחוז ב”ידית הדלת”) של הרבי, בלשון הפתגם הידוע. כלומר: שאף אם הוא נמצא כמעט לגמרי בחוץ, הרי הוא נאחז בכל כוחו בידית הדלת, לשמור על קשר כלשהו. לאמר: אינני יודע כמה אני בפנים, אבל בחוץ - אינני מוכן בשום אופן להיות. כיום נוסעים אל הרבי לא פחות מפעם, והרבה יותר. מתעקשים להתפלל עם הרבי (בלי מירכאות) גם אם לא רואים בעיני בשר, אלא את הכסא והסטנדר. ממשיכים להתוועד עם הרבי, תוך ידיעה והרגשה ודאית שאכן כן הוא, גם אם לא רואים ולא שומעים מאומה. משתדלים לחיות עם הדבר–מלכות תנש”א–תשנ”ב. גם כותבים לרבי הרבה מאוד, כולל דוחות על פעילות ודוחות אישיים, בקשות ברכה ושאלות. חסידים משתדלים שיהודים רבים ככל האפשר ישאלו בעצת “שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו” וישמעו להוראותיו. וכאשר הם רואים את הנסים והנפלאות שמחולל הרבי, ובפרט דרך האגרות–קודש, מתקשרים אליו הרבה יותר אפילו ממה שהיה פעם. משתדלים היום, יותר מפעם, לצפות בקלטות וידאו ולהאזין לקלטות אודיו מהרבי, ובמיוחד ה”וידיאו” של “לראות את מלכנו” המוקרן מידי מוצאי–שבת כמעט בכל בתי–הכנסת של אנ”ש ברחבי תבל. ובמיוחד חיים את המבצע שבו “דער רבי קאכט זיך” עכשיו - “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” - עושים כל מאמץ ‘לחיות עם משיח’, ובלשון הרבי (בסוף קונטרס ראש חודש כסלו תשנ”ג): “מ’האלט אין איין רעדן וועגן משיח, אין איין טראכטן וועגן משיח, אין איין שרייבן און מפרסם זיין וועגן משיח” (מדברים כל הזמן אודות משיח, חושבים כל הזמן על משיח, וכותבים ומפרסמים כל הזמן אודות משיח). ופועלים שכולם יקבלו את פני הרבי משיח צדקנו בפועל ממש, שזהו “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות”.
והעולה על כולנה: הכרזת “יחי אדוננו”, כאשר ראינו בעיני בשר במשך כשנה וחצי כיצד הרבי מוסר נפשו ממש על זה, וסובל ייסורים קשים לעיני בשר, תוך כדי עידוד בכל עוז. כאשר יודעים את דברי הרבי שהכרזה זו תוכנה התגלות עצם מציאותו של משיח, והיא הפועלת שאחרי זה, ועל ידי זה, יהיה גם הגילוי לעין כל על–ידי פעולותיו של משיח בעולם - הרי הכרזה זו ממלאת את כל חיינו, והיא תמצית כל ההתקשרות וכל השייכות לרבי.
ונדגיש שוב: איננו מבינים, איננו מסכימים ח”ו, ואין לנו שום מושג במה שקורה כאן - אבל אסור לנו להתעלם ממה שתובעים מאתנו: להפסיק לחשוב במושגים הילדותיים שלנו, ואפילו לא במושגים אמיתיים ונכונים מן התקופה הקודמת בלבד. צריכים לדעת שהרבי מוליך אותנו כעת למשהו אחר לגמרי, והוא דורש ותובע מאתנו “אויפהערן בלאפען” (להפסיק לנהוג באופן של “בלוף”), להתחיל לחשוב, לדבר, לעשות, להבין, להרגיש, לרצות, להתענג, ולחיות - במושגים של “ימות המשיח, שבהם נמצאים עתה”. למלא את השליחות המוטלת עלינו, הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.
וכל זאת תוך געגועים ותשוקה עזה, כואבת ותובעת ללא הרף, ששום דבר לא יוכל להרגיע אותה ולהשקיט אותה. וביחד עם זה, ועוד הרבה יותר, שמחה גדולה וריקודים “בתופים ובמחולות” על הגאולה שמגיעה תיכף ומיד ממש. [וחשוב מאד, כיוון שכעת הוא זמן הרישום למוסדות חינוך ולישיבות - לוודא שהבן או הבת יקבלו אכן חינוך בכיוון זה, חינוך שיהי’ חדור כולו בדבר היחיד שנותר - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש. ולא לסמוך שאת זה הוא יקבל בבית. כי הניסיונות הוכיחו לצערנו שפעמים רבות הוא עלול להתאים את עצמו לסביבה, ולשכוח מהשליחות והתפקיד].
מתאספים ומחזקים
בז”ך אדר ראשון, בדיוק ביום בו “זרקו אותנו למים” והתחלנו להרגיש בצורה כואבת מאד את אחד ההיבטים של תקופה זו - מתאספים אלו שאכפת להם, להתכנסות והתלכדות מחודשת סביב “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. כינוס זה יהיה גם תמיכה ועזרה ממשית - גם בכסף ממש - ל”מרכז ממש”, לאלו שעושים עבור כל אחד מאתנו את העבודה, ומוציאים לאור בצורה מכובדת ויפה את העלונים והפרסומים שאנו אמורים להשתמש בהם כל הזמן, המסבירים וקוראים לציבור להתלכד סביב קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש. ובוודאי יראה כל מי שאכפת לו חובה וזכות להשתתף בגופו ובממונו. ועצם ההחלטה בזה בוודאי תביא שעוד לפני כן, תיכף ומיד ממש, נתכנס כולנו בבית המקדש השלישי ומלכנו משיחנו בראשנו.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.