משפחת הבר

בימי מלחמת העולם הראשונה נאלצו רבבות יהודים לנדוד למחוזות מרוחקים בעקבות מוראות המלחמה. השינויים והתמורות הובילו להיכרותם של משפחות שונות להכיר מקרוב את ליובאוויטש ואת נשיאיה, והללו הפכו לחסידי חב”ד מובהקים • בפרק הנוכחי נביא את סיפורן של שלוש משפחות כאלו: לבנהרץ, הבר וקליין, הידועות היום בענפיהן הרבים בכל רחבי העולם החב”די • מלחמת העולם הראשונה פרק רביעי

הרב חיים אליעזר הבר עם בנו - התקרב בעקבות אחיוהרבה אירועים וסערות גרמה מלחמת העולם הראשונה על מליוני החיילים שנלחמו בה, משפחותיהם, כמו גם עשרות מליוני אזרחים שנפוצו לכל עבר מאימי הקרבות. תוהו ובוהו שרר באירופה הגדולה.

לצד האירועים הכלל–יבשתיים, משפחות לא מעטות גם עברו שינויים חשובים בחייהם, קטנים כגדולים.

בפרק הנוכחי נטה אלומת אור לכמה משפחות מליטא, מפולין ומגליציה, שנפוצו אף הם והגיעו שלא מרצונם לחצר החב”דית שבתחילה הייתה בליובאוויטש ולאחר מכן נדדה לרוסטוב, שם הכירו מקרוב לראשונה את חסידות חב”ד, וברבות הימים הפכו לחסידים מן השורה. כיום, לאחר מאה שנה בדיוק, צאצאיהם מפארים את קהילות חב”ד ברחבי העולם, מהם רבים המכהנים כשלוחים ברחבי תבל.

בפרק הנוכחי העוסק בספיחי מלחמת העולם הראשונה מזווית חב”דית, אנו סוקרים לראשונה על אודות שלוש משפחות שהתקרבו לליובאוויטש בעת מלחמת הראשונה, ובגינה.

משפחת הבר
מאלכסנדר לליובאוויטש

הרב יעקב הבר, מנכבדי הסוחרים בעיר קאליש ומחשובי חסידי אלכסנדר בפולין, היה תלמיד חכם מופלג וידוע כנדיב לב.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלט עם רעייתו מרת שיינא שרה וילדיהם לתוככי רוסיה. בהתקרב ראש השנה, היה ברור לו, כי בשנה זו לא יוכל לנסוע להסתופף בצל רבו בחגי ישראל כפי שנהג מידי שנה בשנה. אשר על כן, חשב לפחות להסתופף בצילו של אדמו”ר אחר ולינוק מאוצרות הקדושה והרוח לשנה החדשה. הוא החל להתעניין היכן ישנו רבי חסידי, עד שיהודי הסביבה יעצו לו לנסוע לעיירה ליובאוויטש כדי לשהות בצלו של אדמו”ר הרש”ב.

הרב יעקב הבר עשה כעצתם, ולקראת ראש השנה תרע”ה, הגיע לליובאוויטש. הפגישה הראשונית שלו עם חסידות ליובאוויטש הלהיבה אותו, ועד מהרה התקשר בכל נימי נפשו ונשמתו לאדמו”ר הרש”ב, והפך לחסיד חב”די מן המניין, עד שהחליט להשתקע עם משפחתו בליובאוויטש, גם אם באופן זמני. כמים הפנים אל הפנים - גם הרבי קירבו מאוד ואף דאג למלמדים מיוחדים שילמדו את שני בניו יהודה–לייביש ושלמה–דוד.

יחד עם ישראל דובער, אחיינו של הרבי (בן אחיו הרב מנחם מענדל), למדו הבנים ‘נגלה’ אצל החסיד המפורסם הרב משה רוזנבלום, ואילו חסידות למדו אצל המשפיע הנודע, הרב שלמה זלמן הבלין. האחרון כיהן עד אותם ימים כראש ישיבת “תורת אמת” בחברון, אך בתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה, שב לליובאוויטש.

תוך כדי לימוד משותף, התיידד בנו לייביש עם ישראל–בער, אחיין הרבי, וכך נעשה לייביש ל”יוצא ונכנס” בבית הרב. משפחת הבר התקרבה לרבי הרש”ב, עד כך שבימות הקיץ תרע”ה הצטרפה משפחת הבר למשפחת בית הרב לנופש בעיר אורשא, והם התגוררו בסמיכות. במהלך הנופש זכו בני המשפחה לקירובים מיוחדים, ובין היתר בחן הרבי הרש”ב את לייביש על לימודו.

בתקופה ההיא הורה הרבי הרש”ב, שלייביש ילמד לקראת בר המצוה שלו מאמר חסידות העוסק בקרבנות, כדי לחנכו למסירות נפש. הוא אכן למד את המאמר ‘אדם כי יקריב’ מליקוטי תורה, ולאחר מכן הרבי הרש”ב בחנו.

בתו מרת נעכא, היתה בגיל בנותיו של אדמו”ר הריי”צ, ואף הן נהיו ידידות נפש.

כאשר צבא גרמניה התקרב לליובאוויטש בתחילת שנת תרע”ו, עזב הרבי הרש”ב את ליובאוויטש ובעקבותיו החלו גם החסידים והתמימים לעזוב את העיירה השקטה. לאחר נדודים ותחנות ביניים רבות, התיישב הרבי הרש”ב ברוסטוב והקים בה מחדש את חצרו. התקשרותו הנפשית של הרב הבר לרבי, הביאה אותו להשתקע עם משפחתו ברוסטוב, סמוך ונראה. 

בחודש אדר תר”פ חלה אדמו”ר הרש”ב, ומצבו הקשה הביא את החסידים להעתיר תפילות, והדמעות נשפכו כמים. באותם ימים נוראים ועצובים, התאספו מניין מחשובי החסידים מדי ערב בביתו של הרב יעקב הבר, והיו אומרים תהילים כל הלילה. אולם בב’ בניסן תר”פ כבתה השמש עם הסתלקותו של אדמו”ר הרש”ב.

לאחר ההסתלקות, התקשר הרב יעקב הבר בעבותות אהבה לבנו יחידו, אדמו”ר הריי”צ, עמו היה בידידות מאז הגיעו לליובאוויטש.

בתקופה הבאה עזב הרב יעקב עם רעייתו, בתו מרת נעכא וחתנו הרב דובער ריבקין את רוסטוב. בטרם עזיבתם מסר להם הרבי הריי”צ אגרת מיוחדת בה בירכם לרגל הנסיעה.

הרב יעקב הבר שב לפולין והפעם כחסיד ליובאוויטש. עם הגיעו החל לקרב לליובאוויטש את אחיו הצעיר הרב חיים אליעזר הבר.

לימים סיפר האחרון, על התפעלותו באותם ימים מהחידוש שחידשה חסידות חב”ד: “בידוע, לומד תינוק תחילה א–ב, לאחר מכן חומש ומשנה ולבסוף גמרא. אולם בעניני עבודת ה’, ראיתי שיש הקופצים תחילה לגמרא, לשלבים נעלים ולדרגות גבוהות מבלי ללמוד ולהפנים תחילה את היסודות, את הא–ב של חסידות. זה היה לי חידוש בחסידות חב”ד, שלמרות שמגיעים שמה לעומק נפלא, מתחילים עם העניינים הכי פשוטים ויסודיים”.

הרב חיים אליעזר הבר הפך אף הוא לחסיד ליובאוויטש. בשנים הבאות, בכל פעם שאדמו”ר הריי”צ הגיע לפולין, היה הרב חיים אליעזר נוסע להסתופף בצלו של הרבי ואף זכה להיכנס ל’יחידות’.

על אחת מנסיעותיו אל הרבי סיפר בנו הרב ישראל צבי הבר:

“אבי זכה לראות מספר פעמים את אדמו”ר הריי”צ. על אחת הפעמים הללו סיפר לי. היה זה בראש השנה, באחת השנים, כשהרבי הריי”צ שהה בעיר וורשה. אבי נסע להסתופף בצילו במשך החג. באחד מלילות החג האריך הרבי מאוד בתפילה, ואבי יחד עם אחיו התבוננו בתפילתו ספוגת הגעגועים של הרבי. כשסיים הרבי להתפלל, נעמדו דודי ואבי בדרך היציאה. הרבי עבר לידם, הסתכל על דודי ר’ יעקב, ואמר לו: ‘אשריך שזכית לראות את האבא’ [אדמו”ר הרש”ב]”.

הרב יעקב הבר נפטר בגטו ורשה. בנו ר’ לייביש שהיה בילדותו בן בית אצל הרבי הרש”ב והרבי הריי”צ, היגר לפריז, שם  היה לעזר לרבי בעת שהותו שם בשנות טרום השואה.

הבת מרת נעכא התגוררה בניו יורק ועמדה בקשר מיוחד עם הרבנית חיה מושקא. בעלה הרב דובער ריבקין שכיהן כראש ישיבת ‘תורה ודעת’ בניו יורק, סייע רבות בעסקנות הכלל של חב”ד בארצות הברית.

הרב ישראל צבי, בנו של הרב חיים אליעזר, למד ב’תומכי תמימים’ בלודז’ ובישיבות חב”ד בארץ הקודש. בשנים הבאות היה משפיע בתל אביב ובכפר חב”ד, ואף נסע לשליחות ברומניה בתקופת הקומוניסטים. צאצאי משפחות הבר, מפוזרות כיום בקרב קהילות חב”ד בעולם, מהם שלוחים ומנהלי מוסדות חב”דיים.

משפחת לבנהרץ
מבריסק לליובאוויטש

ר’ זלמן־יואל לבנהרץ התגורר בבריסק שבמדינת ליטא, העיר ששמה נודע למרחוק כמרכז תורני ובעלת קהילה יהודית ענפה, ממנה צמחו במשך הדורות גדולי תורה רבים.

ר’ זלמן־יואל לבנהרץ נמנה על חסידי קוצק, והתגורר בחצר אחת עם הגאון הליטאי הנודע רבי חיים סולובייצ’יק, הידוע בכינוי “ר’ חיים בריסקער”.

החיים השלווים בבריסק הופרו לקול רעמי מלחמת העולם הראשונה. צבא גרמניה הלך וכבש חלקים נרחבים ברוסיה בהותירו אחריו שטחים חרבים ומדממים. חיילי הצבא הרוסי לא התמהמהו והחלו לבצר את בריסק מפני הפולשים הצפויים. אלפי יהודים גויסו לעבודה זו, אך הדבר נעשה באי סדר ורבים מהם חזרו עד מהרה לבתיהם.

הגרמנים התקרבו אל העיר בצעדי ענק,  ומפאת החשש מנזקי המלחמה, נמלט ר’ זלמן יואל לבנהרץ עם בני משפחתו למעמקי רוסיה. כשהגיעו למקום מבטחים יחסית, החל אבי המשפחה לדאוג היכן ילמדו בניו תורה. הוא ביקש למצוא ישיבה שבה שוקדים על לימוד התורה, והחל לבקר במספר ישיבות ששכנו באזור, אך אף ישיבה לא ענתה לדרישותיו ביראת שמים, לימוד ועבודת ה’ - עד שהופנה לישיבת ‘תומכי תמימים’ בליובאוויטש.

ר’ זלמן־יואל הציץ ונפגע. הוא ערך ביקור בישיבה, שבמשך 18 שנות קיומה רכשה לעצמה שם טוב, והתרשם ממנה עמוקות עד שהחליט להשתקע עם משפחתו בליובאוויטש. כך חשב יוכלו לשבת בשקט ובבטחה ולהתעלות במעלות התורה והיראה.

ר’ זלמן־יואל שב אל משפחתו, ויחד עמם נסע לליובאוויטש בה קבע את מקום מגוריו. הבן הבכור אברהם שמואל, התקבל לישיבה. הבן נחמן יוסף נכנס ללמוד בכיתות ה’חדר’ של ישיבת ‘תומכי תמימים’, ואילו אם המשפחה התקבלה לעבודה במטבח הישיבה.

ר’ זלמן־יואל עצמו שב לימי בחרותו וישב מדי יום באולם ישיבת ‘תומכי תמימים’ וצלל בלימוד התורה. בתחילה התמימים לא ראו בעין יפה את העובדה שמבוגר ילמד עמם יחד וביקשו לסלקו, אולם כ”ק אדמו”ר הרש”ב הורה להם להניח לו להמשיך ללמוד במקום. הוראה זו חוללה פלאים. ר’ זלמן־יואל טעם עוד ועוד מתורת חסידות חב”ד, ראה מקרוב את הנהגת הרבי וחסידיו וכעבור זמן קצר הפך לחסיד מן השורה.

בתקופה זו נולדה לר’ זלמן־יואל בת בשם רייזל (רוזה גורוכובסקי), ובכל המסמכים שהונפקו עבורה במשך השנים צוין מקום לידתה: ליובאוויטש.

ר’ זלמן־יואל התגורר בליובאוויטש בערך שנה. משהתקרבו הגרמנים גם לליובאוויטש, בקיץ תרע”ו, עזב הרבי את העיירה ולאחר מספר תחנות בדרכו השתכן ברוסטוב. היו מהחסידים שנסעו אף הם לרוסטוב כדי להיות קרובים אל הרבי, וכך עשו גם ר’ זלמן־יואל ומשפחתו. אלא שכעבור זמן קצר הלך ר’ זלמן לבית עולמו וזכה שבהלווייתו השתתפו אדמו”ר הרש”ב ובנו אדמו”ר הריי”צ.

בני משפחתו המשיכו בדרך ליובאוויטש, ובנו ר’ אברהם שמואל כבר למד בישיבות ‘תומכי תמימים’ והקים בית חסידי לתפארת. כעבור שנים רבות בברכת הרבי הצליח לעלות עם בניו ונכדיו לארץ הקודש, הלא הוא אבי משפחת לבנהרץ הידועה לענפיה. 

מגליציה לליובאוויטש

ר’ שמואל מנחם קליין התגורר בילדותו בעיירה טורקי שבגליציה. משפחתו נמנתה על חוגים החרדים במקום מגוריהם. בימי מלחמת העולם הראשונה כבש הצבא הרוסי גם את גליציה. לאחר הכיבוש הוכרזו חלק מאזרחי גליציה, בהם יהודים רבים, כ”שבויי מלחמה” וממשלת רוסיה החליטה להגלותם למחנות עבודה בסיביר. כך הועלו כל יהודי טורקי, בהם משפחת קליין, על רכבת שיעדה סיביר. לאחר נסיעה רבת תלאות הגיעו יהודי גליציה הגולים לסיביר שם שהו במחנות עבודה.

תוך כדי המלחמה פרצה המהפכה הקומוניסטית, והשלטון החדש החליט לשחרר אסירים שנאסרו על ידי השלטון הקודם בגין סיבות פוליטיות. הליך השחרור אמנם ארך זמן, וכשנה לאחר המהפכה שוחררו יהודי טורקי מגלותם והועלו על רכבת שיעדה - גליציה.

שמחת היהודים ובהם בני משפחת קליין, היתה גדולה, אך הדרך הביתה היתה ארוכה וממושכת. מלבד זמן הנסיעה הארוך בלאו–הכי, התארכה הנסיעה מעבר לרגיל - פה עיכבו את הרכבת בתחנה כלשהי למספר ימים, שם המתינו מספר ימים לרכבת נוספת שמנהל כלשהו החליט לצרף את קרונותיה לרכבת הנוסעת לכיוון גליציה.

במהלך הנסיעה הארוכה, חצתה הרכבת את רוסיה הלבנה ואת אוקראינה, ובאחד הימים נעצרה הרכבת בתחנת ביניים נוספת, הפעם בעיר פולטבה. בני משפחת קליין ירדו כהרגלם מהרכבת כדי לפוש מהנסיעה ולנסות להצטייד במזון נוסף להמשך הדרך.

באותה שעה עמדו בתחנת הרכבת מספר חסידי ליובאוויטש, שהתגוררו בעיר. כאשר הללו ראו יהודים מזוקנים יורדים מהרכבת, קיבלו את פניהם בשמחה גלויה. אחדים מהם יצרו קשר עם הבחור שמואל מנחם קליין והציעו לו להישאר בפולטבה, ונימוקם עמם: אם יחזור לגליציה יש סיכוי גדול שיגויס לצבא. מאידך, בפולטבה יש קהילה מסודרת וגם ישיבת ‘תומכי תמימים’ מסודרת, בה יוכל ללמוד ללא אימת הגיוס.

הלבטים היו קשים, אך בסופו של דבר הבחור הצעיר השתכנע והחליט להישאר בפולטבה. ברגשות מעורבים נפרד מהוריו, מבני משפחתו ומידידיו הרבים שהמשיכו בדרכם לגליציה. שמואל מנחם נותר בפולטבה עם חסידי ליובאוויטש ונכנס ללמוד ב’תומכי תמימים’ - מה ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה.

מנהל הישיבה באותה תקופה היה הרב שמואל לייב לוין ע”ה, ראש הישיבה, המשגיח על לימוד הנגלה היה הרב יהודה עבער הי”ד, והמשפיע היה הרב יחזקאל פייגין הי”ד (לימים מזכירו של אדמו”ר הריי”צ). דמויות שלושתם השפיעו עמוקות על הבחור הצעיר, והוא החל להתקרב לחסידות ליובאוויטש. עוד חסיד שהשפיע עליו רבות, היה הרב שלמה חיים קסלמן שהוגלה לפולטבה על ידי הקומוניסטים, ולמרות זאת המשיך להשפיע על הצעירים להתחזק בלימוד הנגלה והחסידות.

התמים שמואל מנחם קליין הפך לחסיד ליובאוויטש, וכעבור מספר שנים התחתן עם מרת מרים בת הרב שניאור זלמן חוסידוב, מחשובי חסידי ליובאוויטש בפולטבה. בשנים הבאות התגורר בלנינגרד ובטשקנט, ובמקומות אלו החזיק מניין מחתרתי, שם עסק רבות בפעילות למען החזקת היהדות והחסידות. ר’ שמואל מנחם נפטר בטשקנט ושם מנוחתו כבוד, אך לפני כארבעים שנה זכו שלושת בניו וילדיהם לעלות לארץ הקודש והתיישבו בנחלת הר חב”ד, ובמשך השנים התרחבה המשפחה לענפיה השונים.

רב חדש בליובאוויטש

בימי מלחמת העולם הראשונה הוכתר בליובאוויטש רב חדש, ושמו הרב אלחנן יעקובוביץ’. הוא מונה כרב שני לצידו של המרא דאתרא הרב דוד יעקובסאן. בד בבד הוא כיהן כ’נושא ונותן’ עם התלמידים בישיבת ‘תומכי תמימים’ בעיירה ליובאוויטש.

הרב אלחנן יעקובוביץ’ למד בישיבות סלבודקה, קעלם וראדין. אחרי חתונתו שימש כמגיד שיעור בכמה ישיבות, בשצוצין, ורשה וטעלז. כשהתחילה מלחמת העולם הראשונה נדד לרוסיה, ושהה תקופה קצרה בליובאוויטש.

ביום כ”ג במנחם אב תרע”ה הוכתר לרבנות ועשרות מתושבי ליובאוויטש חתומים על כתב הרבנות בו מוסדרת חלוקת העבודה בין שני הרבנים בליובאוויטש. בין החותמים גם ר’ זלמן יואל לבנהרץ שאך זמן קצר קודם הגיע לליובאוויטש כפי שמובא בגוף הכתבה.

הרב יעקובוביץ’ כיהן ברבנות מספר חודשים בלבד, והמשיך בנדודים. הוא חזר למקום מגוריו הקודם, אך בשנים הבאות עלה לירושלים, שם הוציא ספרים חשובים ונפטר בשנת תש”א. כמה מצאצאיו הפכו לחסידי חב”ד והם משפחות יעקובוביץ’ החב”דיות בירושלים ובנחלת הר חב”ד.

(ע”פ מבית הגנזים)

מקורות: חסיד במעשיו (תולדות ר’ זלמן [ב”ר אברהם שמואל] לבנהרץ), שליחות ברומניה הקומוניסטית (תולדות ר’ ישראל צבי הבר), מבית הגנזים, חסיד ללא פעמונים (תולדות ר’ שואל משה קליין), כפר חב”ד, בית משיח, ראיונות אישיים ועוד.