א גלות של ממש עבר הגאון הצדיק רבי לוי יצחק שניאורסאהן במקום גלותו בעיירה צ’יאילי
גלות של ממש עבר הגאון הצדיק רבי לוי יצחק שניאורסאהן במקום גלותו בעיירה צ’יאילי, לאחר שנשלח אליה על ידי הקומוניסטים הארורים, בלי משפט צדק ואף בלי משפט של ממש.
א
גלות של ממש עבר הגאון הצדיק רבי לוי יצחק שניאורסאהן במקום גלותו בעיירה צ’יאילי, לאחר שנשלח אליה על ידי הקומוניסטים הארורים, בלי משפט צדק ואף בלי משפט של ממש.
תלאות רבות עבר אותו צדיק בכפר גלותו הקטן, שהיה רחוק ממרכזי יישוב גדולים והומים. גלות, כשמה כן היא. אל מקום זה הצטרפה אליו רעייתו הרבנית הצדקנית מרת חנה, כדי לסייע לבעלה להתמודד במקום הקשה הזה ככל האפשר. רבי לוי יצחק שהיה דמות רוחנית עילאית, היה צריך את ה”עזר כנגדו” שתסייע לו בענינים השונים שעל הפרק.
אם לא די בכך שצ’יאילי הייתה מקום מבודד מן היישוב הגדול, מנסה להתקיים נוכח כל המחסור שנגזר עליה - הרי שבשנות המלחמה, מלחמת העולם השניה, הגיעו אליה אלפי פליטים שברחו מן החזית אפופת האש של רוסיה וגרמניה הנאצית, מה שהקשה עוד יותר את ההתמודדות הקיומית של תושביה. מלאי המזון הלך והתרוקן, והרעב שגם ככה היכה בעיירה בגלל המלחמה, החריף פי כמה.
זאת ועוד, גלי הקור - כמו להכעיס - נעשו חזקים יותר ויותר, מה שהחריף את המצוקה. הקור העז והרעב הגדול גרמו להתפשטותה של מחלת ה’טיפוס’ ר”ל יותר ויותר. רבים מהתושבים ומהפליטים לקו במחלה קשה זו, שכמעט אי אפשר היה להתאושש ולהבריא ממנה, בוודאי לא בתנאי הבריאות שהיו בשנים ההן.
המצב השפיע לרעה גם על מצבם הגשמי של רבי לוי יצחק ורעייתו, שגם ככה אך בקושי התמודדו עם המחסור ועם הרעב שהיו אורחים קבועים בקיתונם הדל, בביתה של אותה כפריה נוצריה שמיררה את חייהם ללא הרף.
בין אלפי הגולים שהגיעו לצ’יאילי, היה גם יהודי, ספק עיקש ספק מוזר, שהוגלה מפולטבה הרחוקה על ידי השלטונות הקומוניסטיים למקום רחוק ונידח זה. בני קהילתו היו מכנים אותו בתואר “רב”. לא שהיה רב, שכן באותה תקופה כבר לא היה רב של ממש בערים השונות בשל רדיפות הקומוניסטים, אולם בכל זאת זכה לתואר נכבד זה בזכות שיעור ב”עין יעקב” שנהג לומר בבית–הכנסת בעירו.
למרבה הצער, בשל הרעב ששרר באותו מקום זה, הגיע רב זה למצב שבו נזקק ללכת ברחובות ולבקש נדבות מיהודים ומלא–יהודים כאחד. כה קשה הייתה מלחמת ההישרדות.
באחד הבקרים עמדו רבי לוי יצחק ורעייתו הצדקת בתור הארוך לקבלת לחם. התור היה ארוך ונפתל; הכל המתינו לתורם בשתיקה עגומה, שתיקה ששררה בחלל האוויר לאורך שנות המלחמה; שתיקה שרק מזי רעב ונפוחי כפן מבינים את עומק התהום שבה. איש איש עמד בתורו בידיעה שזה המוצר היחיד שיחזיק אותו בחיים, ואף הוא במשורה. פת קיבר של חסד.
לפתע פתאום הבחין אותו “רב” ברבי לוי יצחק, ומבלי להסס ניגש אליו והחל לפלפל עמו בדברי גמרא הלכה. הלה שהחזיק את עצמו ידען מופלג, ביקש להראות את ידענותו, והפגין זאת בקול רם, כאשר הגויים מסביב מתאספים כדי לראות את המתרחש. “חנות הלחם היתה סמוכה לחלון בית הנ.ק.וו.ד.”, מתארת הרבנית חנה את תחושותיה ופחדיה באותו רגע. “היה זה מצב בלתי–נחוץ בעליל”.
משראתה הרבנית חנה שה”רב” מנותק מהנעשה סביב, ובשל פחדה הרב לגורלו של בעלה הרב שנאסר על תורתו ועבודתו, ניגשה אליהם והפצירה: “בבקשה מכם, אל תצעקו כל–כך! הרי יש כאן ‘עין רואה ואוזן שומעת ומעשיך בספר נכתבים’ - מה אתם עושים?!”
נתן בה ה”רב” עיניים מבט מכווצות, ומבלי להסס רבות השיב כי אנשי הנ.ק.וו.ד. אינם “בעלי–הבית” שלו, ומי ששלח אותו למקום גלות זו, הוא הקב”ה!…
כך, לא פחות ולא יותר.
האיש השתתק לרגע, והניצוץ המוזר שעלה בעיניו, כבה פתאום. מכיסו שלף פתק קטן שבו נרשם מקומו בתור. נאמר לו שהוא עומד בעשירייה השלושים–ושש, אך המספר שעל גבי הפתק צויין ברוסית, ורצונו לדעת מהו מספרה של עשירייה זו…
כשסיפרה זאת הרבנית בזיכרונותיה, לא יכלה שלא לגחך על השלטונות הקומוניסטיים: “אדם זה לא ידע היטב את שמות המספרים ברוסית, אך נחשב בעיני השלטונות כאלמנט מזיק מבחינה פוליטית ולשם כך הוגלה למרחקים!”
ב
בשלב מסוים של גלותו, הצטרפו אליו אשתו ובנו, שהיה נער צעיר. שניהם הגיעו מפולטבה כדי לסייע לו להתקיים. בדוחק רב הצליחו לארגן מקום מגורים שלא היה אלא קורת גג מינימלית לראשם. לא היה זה דבר של מה בכך, שכן באותה תקופה, כל דירה שהייתה באיזור, נחלקה לכמה משפחות….
בנו הצעיר מצא עבודה כשוליה בסנדלריה בעיר קזיל–ארדא, במטרה שישתכר ויסייע להוריו, ולו במשהו.
הבן ואמו לא רוו נחת, בלשון המעטה, מקורות חייו ומגלגוליו של ה”רב” - הבעל והאב. הם חשו כי מגיע להם לחיות חיים נוחים ורפודים יותר בעיר מגורם. ה”רבנית” בפרט, חיפשה אמתלה לחזור לעיר מגוריה. עד מהרה נקרתה לידיה הזדמנות אכזרית. בעלה חלה פתאום ונדבק אף הוא במחלת ה’טיפוס’ המסוכנת. זו לא הסכימה להותירו במקומו ולסעוד אותו, ומיהרה להוביל אותו אל בית–הרפואה והותירה אותו שם. היא השיגה מפה ומשם כמה רובלים ושבה לביתה כשהיא מותירה את בעלה לאחור, בודד לנפשו, נתון לחסדי הרעב, המחלות ואנשי בית הרפואה שלא באמת יכלו לטפל בו.
מי שקיים בו מצוות ביקור חולים וביקר אותו מדי פעם, היה רבי לוי יצחק עצמו, שקיים מצווה זו שהיא מן הדברים ש”אין להם שיעור”. למרות חמשת הקילומטרים שהפרידו בין בקתת מגוריו של הרב לבין בית הרפואה, הוא התאמץ והלך לבקרו כמה פעמים; זאת למרות הסכנה שבהידבקות מהמחלה.
באחד מביקוריו, הבחין הרב כי מצבו של היהודי הלז הורע מאוד. רבי לוי יצחק ניגש אפוא אל הרופאים שעבדו במקום, אחד מהם גולה בעצמו, הציג את עצמו בפניהם, והפציר בהם לעשות ככל האפשר כדי לטפל בו היטב. דמותו המרשימה של הרב, הותירה רושם גם בלבותיהם של הרופאים שהבטיחו לעשות כל שביכלתם.
נראה שתנאי המקום והשעה היו חזקים מהכל - וכעבור ימים אחדים שלח הרופא היהודי הגולה להודיע לרבי לוי יצחק, כי הרב היהודי מפולטבה, נפטר לבית עולמו.
במוחו של הרב מיד צפה ועלתה שאלת הבאתו לקבורת ישראל. לא הייתה זו משימה של מה בכך, שכן בית–חיים יהודי כלל לא היה במקום, זאת בנוסף לסיכון שבהבאתו לקבר ישראל והחוסר בקרשים למיטה ותכריחים כדין.
למרות הצער העצום שמילא את לבו, נרתם רבי לוי יצחק לעסוק בנושא הקבורה. שוב כיתת את רגליו לבית הרפואה, פגש את הרופא היהודי במקום ולא זז ממנו עד שקיבל ממנו הבטחה נאמנה שגופת הנפטר תישמר בבית–הרפואה למשך שלושה ימים, ולא תבוצע בה נתיחה שלאחר המוות כפי שנהגו לעשות בגופותיהם של כל המתים ממחלת ה’טיפוס’, ואף לא ייקברו בקבר אחים עם שאר מתי ה’טיפוס’.
מיד עם צאתו מבית הרפואה, הלך רבי לוי יצחק אל משרד הטלגרף - למרות שידע בבירור כי כל צעד שלו נתון להשגחה ולעין פקוחה מ”טעמם” - ושלח מברק לקהילה היהודית בקזיל–ארדא הסמוכה, בבקשה שנציג הקהילה יגיע לצ’יאילי, כשהוא מפרט את מטרת הבקשה. מחמת הסכנה, חתם רבי לוי יצחק על המברק בשמו הפרטי בלבד, ללא שם משפחתו.
כבר למחרת הגיעה מקזיל–ארדא משלחת קטנה ובה שני יהודים: הרב המקומי שלא היה אלא יהודי בוכרי פשוט. לפרנסתו עסק בשעות היום בצחצוח נעליים, ולפנות ערב היה הולך לבית–הכנסת וממלא את תפקידו כ”חכם” העיר. אמנם, הוא היה רחוק מלהיות בור גמור…
יחד עם ה”חכם” הגיע גם גבאי ה”חברה קדישא” של קהילת קזיל–ארדא. הלה היה יהודי קאזאחי, לבוש בבגדים קאזאחיים שצווארו היה עטוף בצעיף אדום גדול. לא היה צריך לראות אותו בעין בוחנת כדי לזהות בו פשוט, עבה–גוף ובעל פנים מגושמות. רבי לוי יצחק תהה על קנקנו, וראה כי למרות שהלה לא יודע אפילו לקרוא “עברי”, עם זאת הוא ירא–שמים גדול.
שניים אלה באו בעקבות המברק ששיגר הרב לקהילה, כדי לסייע בקבורתו של הרב מפולטבה. הם הביאו עמהם את כל הדרוש לקבורה - קרשים לארון, ואפילו בד פשתן חדש לצורך התכריכים. מהיכן היה להם אוצרות אלו? מתברר כי בנו של גבאי ה”חברא קדישא” שהגיע, הוא קצין בצבא, והגבאי הורה לו לספק לו בד פשתן חדש בכל כמות שתידרש. גם את הקרשים הוא סיפק - שני דברים אלו לא היו ניתנים להשגה לאזרחים רגילים.
הגיעו השניים מנסיעתם היישר לבקתה בה התגוררו הרב והרבנית חנה. הם התיישבו מיד על הארץ, כנהוג אצלם, אכלו את המזון שהביאו עמם, ולאחר ששבעו ובירכו את ה’, פנו לרבי לוי יצחק וביקשו ממנו הוראות הלכתיות כיצד לנהוג בנפטר.
לכל לראש היה צורך ללכת לבית–הרפואה, כדי לדעת אם הרופא אכן קיים את הבטחתו ולא מסר את המת לקבורה יחד עם שאר החולים הנוצרים. כשהשניים שאלו על כך את הרופא, פניו חוורו, והוא הניח ידו על לבו בהתרגשות עמוקה: “אם הבטחתי משהו לשניאורסאהן - יהיה הדבר קשה ככל שיהיה, לא אעבור על הבטחתי!”
לאחר תשובה זו, נרגע רבי לוי יצחק ועמו שני היהודים המקומיים.
מבית הרפואה יצאו השניים אל השדה כדי למצוא חלקת אדמה על מנת לחפור בה את הקבר. הם עצרו לאחר שמצאו מקום מתאים, לא הרחק מבית–הרפואה. הצורך לחפש מקום מתאים נבע מכך שהקבורה לא היתה יכולה להיעשות בצורה גלויה מדי, בפרט נוכח העובדה שבראש הפעולה עמד “חוטא” מפורסם שהוגלה בשל פעילותו החתרנית. הרב היה מודע לסכנה שבקבורת ישראל…
רבי לוי יצחק מסר לרב הבוכרי ולגבאי ה”חברה קדישא” את כל ההוראות ההלכתיות הנחוצות, נכנס שוב לבדו אל בית–הרפואה כדי לבקש מחילה מהנפטר, ומשם חזר מיד לביתו במטרה שלא יבחינו בו.
שעות חלפו, שעות חמות של היום, ובשעה ארבע אחר–הצהריים הגיעו שני העוסקים בהלוויית המת לביתו של רבי לוי יצחק. הם היו מלאי–סיפוק והודו רבות לרבי לוי יצחק על שזיכה אותם במצווה כה נעלה.
הרב המקומי דיבר כאדם יודע–ספר, במידת–מה. אולם גבאי החברא קדישא היה עם–הארץ שלא ידע ולו מלה אחת באידיש, ועל לשון–הקודש לא היה מה לדבר כלל. למרות זאת חש רגש עצום של ביטול מול הדרת פניו של רבי לוי יצחק, ובשל גודל התפעלותו שאותה רצה לבטא בפני רבי לוי יצחק, לחץ בחוזקה את ידו, ואמר: “לחיים, רבי!”… היו אלה המלים היחידות שיהודי זה ידע בלשון–הקודש. אמירה זו היתה מתוך רגש עז.
אנשים החיים בתנאים רגילים אינו מסוגלים להבין את גודל ערכו של המעשה שהוציא רבי לוי יצחק אל הפועל, ואת מידת הקושי הכרוכה בכך. “לפי הבנתי - כך נראה לי - ניתן לכנות זאת ‘גבורה שבקדושה’”, מסיימת הרבנית חנה סיפור זה בזיכרונותיה.
(מעובד מתוך זיכרונותיה של הרבנית חנה)