התברר שהספר אכן פעל את פעולתו. “הייתה לי יום הולדת, בעלי הכין לי מסיבת הפתעה גדו

התברר שהספר אכן פעל את פעולתו. “הייתה לי יום הולדת, בעלי הכין לי מסיבת הפתעה גדולה. הוא הזמין את כל החברות שלי, הן אפו לכבודי עוגה גדולה ויפה. בין המתנות הייתה המתנה המדהימה ביותר שקיבלתי אי פעם בחיי. הספר שבו הופיע מאמר שכתבתי כשהייתי במצב ובזמן הכי אמיתי וכנה בחיים שלי. קראתי את התיאורים שלי עצמי על אודות יום השבת, חוויתי מחדש את כל החוויות הרוחניות והעצמתיות שחוויתי בתור ילדה, ופשוט התחלתי לבכות… • בדידי הווה עובדא מפעים

את הסיפור המופלא הבא, שמעתי באחת השבתות האחרונות מהחסיד הרב אהרן אליעזר צייטלין, משלוחי הרבי מה”מ, ומי שמנהל את רשת גני חב”ד המפוארת והמסועפת בעיר צפת.

הרב צייטלין שחזר אך לאחרונה מביקור בארצות הברית וקנדה, אחד מני רבים, שב כשהוא נפעם מרצף השגחות פרטיות שחווה במהלך חזרה על שיחה של הרבי בבית חב”ד של הרב משה ניו במונטריאול קנדה.

וכך מספר הרב צייטלין: “בשבת פרשת שופטים, שהיתי במונטריאול שבקנדה. בשבת בבוקר הלכתי להתפלל ב-MTC (מונטריאול תורה סנטר, הבית חב”ד של ידידי הרב משה ניו). הרב ניו ביקש ממני לדבר בפני המתפללים. האמת היא שפשוט חששתי בגשמיות. דוכן הנאומים בבית הכנסת ממוקם מאד גבוה, בסיומו של גרם מדרגות גבוה של כמטר וחצי. הרגשתי שכדי לדבר מכזה מקום מכובד, צריך להיות דובר ממש מקצועי, ואני אינני מרגיש כזה.

הרבה ברירות לא היו לי אם להסכים או לא. הרב ניו הוא חבר טוב ולא יכולתי לסרב לו. חשבתי לעצמי מה אוכל לומר, האם לדבר על אלול ותשובה, או על פרשת השבוע; האם לספר סיפור מיוחד על הרבי ששמעתי בדיוק באותו שבוע או סתם לדבר באופן כללי. לכל אפשרות היו מעלות וחסרונות. סיפור הוא לא הדבר המושלם לנאום בשבת, אבל הוא היה הכי מוכן בפי בשפה האנגלית. לדבר על תשובה, על אלול או על פרשת השבוע – זה הכי מתאים, אבל לא בטוח שיש לי את כל המילים המתאימות לומר.

תוך כדי הליכה ו’טיפוס’ במדרגות, היכן שעומד הנואם, עדיין לא יכולתי להחליט, ולבסוף – משמים – החלטתי לספר את הסיפור הבא:

“מי שהיה אצל הרבי בעת מעמד חלוקת הדולרים, זוכר את התורות הארוכים שהשתרכו בואכה אל המבואה הקטנה בכניסה ל-770, שם עמד הרבי וקיבל כל אחד ואחת בסבר פנים יפות, כשהוא נותן ביד כל אחד שליחות מצווה בדמות דולר לצדקה.

אלפים רבים עמדו בתור הארוך, כאשר רבים שעברו מול פני הקודש, נעצרו והחליפו עם הרבי מספר מילים; מי כאלה שביקשו ברכה ומי כאלה ששאלו שאלות וכדומה. לא בכדי היה צורך במי שיכוון את קהל האנשים, יזרז אותם בשיחתם עם הרבי ויאיץ בהם לסיים ולהתקדם הלאה – לפנות מקום לאלפים הבאים בתור.

אצל הגברים היו אלו אנשי “וועד המסדר” שעמדו במקום במיוחד לצורך זה. אצל הנשים הייתה זו הגברת אסתר שטרנברג שתחי’ מקראון הייטס, שתפקידה היה לכוון את תור הנשים ולזרזם, ובשעת הצורך – גם להוציא את מי שהתעכבה יתר על המידה מול הרבי ו’פקקה’ את התור.

לא רבים יודעים, אבל במשך שנים ארוכות עומדת הגב’ שטרנברג בראש “מבצע נש”ק” בניו יורק. ארגון זה שם לו למטרה לזרז נשים ולעודדן להדליק נרות שבת קודש. הגב’ שטרנברג ונשות הארגון זכו ליחס מיוחד מהרבי ולעידודים בלתי פוסקים.

באחת השנים ביקשה הגברת שטרנברג מנשים שכבר קיבלו על עצמן להדליק נרות שבת והתחילו בכך, להעלות על הכתב את רשמיהן; לספר על תחושת ההתעלות, הקדושה והטוהר שנגרמו להן בעקבות הדלקת נרות שבת קודש. לאחר שנאסף תחת ידה מקבץ מכובד של סיפורים ורשימות מעין אלה, ריכזה את מיטב המאמרים לספר מכובד, שיצא לאור וחולק לנשים שאך החלו לעשות את צעדיהן הראשונים בעולם היהדות.

הספר הזה חולל מהפכים מופלאים אצל נשים רבות. נשים שסירבו לקבל על עצמן החלטה טובה להדליק נרות שבת, קראו והתרשמו עד כמה הדלקת הנרות משפיעה ומביאה רוגע ושלווה על האישה – דווקא מנקודת ראות של אישה כמוה, לא דתיה אך שומרת שבת. אותן אלה שקראו וטרם הדליקו, התרשמו מאוד מהמאמרים והרשמים והחליטו אף הן להדליק נרות שבת.

באחת השנים, חלתה מאד הגב’ שטרנברג והייתה אפילו מרותקת לכסא גלגלים. ואז בעלה נכנס הביתה ובפיו מסר מיוחד בעבורה מהרבי: “להוציא חלק ב’ לספר – ועוד לפני ראש השנה”. היו אלו ימי סוף הקיץ, נותרו רק חמישה או שישה שבועות בלבד עד לראש השנה, זמן קצר ביותר בשביל להוציא לאור ספר, ועוד במצבה הבריאותי הקשה כל כך…

אבל כשהרבי מבקש – לא חושבים על הקשיים – אלא פועלים. צריך לבצע. רק שהיא לא ידעה “איך לאכול את ההוראה”, מאיפה בדיוק מתחילים, ובזמן כה קצר?!

בו במקום התקשרה הגב’ שטרנברג לחברתה שעבדה ב’קעמפ אמונה’, לבנות מתקרבות, וביקשה ממנה לאסוף בעבורה מבנות הקעמפ מאמרים, סיפורים, שירים והתרשמויות בנושא הדלקת נרות שבת. זו תהיה התחלה טובה בשביל הספר. היא ניחשה שמהבנות אולי לא יגיעו המאמרים הכי מקצועיים ורהוטים, אבל דבר אחד בטוח – ההוראה של הרבי תקויים!

במקביל פרסמה את בקשתה במקומות שונים, וביקשה מכל אישה שהחלה להדליק נרות שבת קודש, לעלות על הכתב את רשמיה. גם פעילות בארגון נענו ליוזמה, ופנו למעגל נוסף של נשים.

המאמץ המשותף אכן נשא פרי, ולפני ראש השנה יצא הספר לאור עולם, כשהספר מתבסס ברובו על רשימותיהן של בנות הקעמפ. כל אחת מהן קיבלה עותק. גם הפעילות הונחו להפיץ את הספר בכל אתר ואתר – וכמובן שהרבי קיבל עותק ראשון מהספר והגיב בשמחה ובתשואות חן.

חלפו מאז הרבה שנים. ההוראה נשכחה ולאיש לא היה מושג, מדוע זרז הרבי את הגב’ שטרנברג להוציא את הספר בזמן כה קצר.

התעלומה נפתרת

יום אחד, לפני כשנתיים ימים, צלצל הטלפון בביתה של הגב’ שטרנברג.

“שלום, רציתי לדעת האם יש לך עוד עותקים של החלק השני של הספר שהוצאת לאור?”, שאלה האישה מעבר לקו. הגב’ שטרנברג השיבה שאין לה עותקים שמורים, אולי אחד או שניים, לא יותר משלושה עותקים ששמרה לעצמה.

האישה מעבר לקו לא ויתרה: “אני ממש מתחננת לפניך – כשתשמעי את הסיפור – אני בטוחה שתסכימי לשלוח”.

“יש לנו חברים טובים” – פתחה האישה האנונימית מעבר לקו וסיפרה – “שהבעל וכל המשפחה מקורבים מאוד לחב”ד, אבל האישה ממש לא רוצה להתקרב. היא אפילו לא מוכנה לקבל על עצמה הדלקת נרות שבת, ממש כלום.

“לאחרונה” ממשיכה האישה, “גילינו שכשהיא הייתה נערה צעירה, היא שהתה ב’קעמפ אמונה’ של חב”ד, ובדיוק אז התבקשו הבנות לכתוב על תחושת השבת והדלקת הנרות. מסתבר, שהיא בעצמה כתבה שם טור. זו הסיבה שהיינו שמחות מאד לתת לה את הספר במתנה – מי יודע, אולי זה ישפיע עליה…”

היא צדקה. לכזה מקרה לא יכלה הגב’ שטרנברג לסרב. היא הטריחה את עצמה, מצאה בספרייתה עותק מהספר והסכימה לתת אותו במתנה גמורה לאישה. היא אף טרחה לגשת אל משרד הדואר ושלחה את הספר אל האישה שמעבר לקו הטלפון על פי הכתובת שנתנה לה קודם לכן.

חודשים חלפו. האישה מהטלפון לא התקשרה ולא הגיבה על משלוח הספר. גב’ שטרנברג הרגישה תחושה מרירות קלה בלבה. ‘עשיתי את כל המאמץ עבורה – היא לא יכולה להרים טלפון להודיע שהספר הגיע, שהכל בסדר, שהספר לפחות הגיע ליעדו?’ הרהרה בינה לבין עצמה. כדרכם של מאורעות ורגשות, הכול שקע במרוצת הימים.

יום אחד שוב צלצל הטלפון בבית משפחת שטרנברג. על הקו הייתה אישה אחרת, שנקבה בשמה, אך שמה לא אמר מאום לגב’ שטרנברג. היא סיפרה כי היא הילדה לשעבר מחניכות הקעמפ, והספר היה מיועד לה ובעבורה. “הגב’ שטרנברג, אני ממש רוצה להודות לך. גם על זה ששלחת את הספר, גם על כך שהוצאת את הספר לאור, וגם ובעיקר – שגרמת לי אז, לפני עשרות שנים, לכתוב את מה שכתבתי בתור ילדה”, אמרה בהתרגשות.

התברר שהספר אכן פעל את פעולתו. “הייתה לי יום הולדת, בעלי הכין לי מסיבת הפתעה גדולה. הוא הזמין את כל החברות שלי, הן אפו לכבודי עוגה גדולה ויפה. בין המתנות הייתה המתנה המדהימה ביותר שקיבלתי אי פעם בחיי. הספר שבו הופיע מאמר שכתבתי כשהייתי במצב ובזמן הכי אמיתי וכנה בחיים שלי.

“קראתי את התיאורים שלי עצמי על אודות יום השבת, חוויתי מחדש את כל החוויות הרוחניות והעצמתיות שחוויתי בתור ילדה, ופשוט התחלתי לבכות כמו ילדה… תיארתי שם ברוסית עסיסית, שכשאחזור לבית הוריי, אעשה שם ‘זץ’, אתן לכולם לחוות את חווית השבת. כתבתי שם שאני יודעת שהדרך האמיתית והטובה ביותר היא דרך התורה והמצווה, ושכל דרך של פשרות היא דרך מוטעית ביסודה…

“לא האמנתי”, סיפרה הילדה-האישה, “המילים שלי עצמי – השפיעו עלי יותר מכל אלפי המשפטים המשכנעים שאמרו לי החברות והמשפחה. ושוב, תודה. תודה ענקית. הפרויקט שלך החזיר לי את שלום הבית, את השלווה, ובעיקר החזיר לי את עצמי האמיתית, ואת עצמי אל הקב”ה”.

מעגלים נסגרים

סיפור זה, סיפר כאמור, הרב אהרן אליעזר צייטלין במהלך דרשתו בבית הכנסת במונטריאול, לפני קריאת התורה.

“כשסיימתי לספר את הסיפור”, מספר הרב צייטלין, “הסברתי, לפי עניות דעתי, מדוע הגיעה ההוראה הזו מהרבי בדחיפות ובבהילות כה רבה – שכאם אילולא לחץ הזמן, ודווקא בזמן החופש, לא הייתה פונה הגב’ שטרנברג אל החברה מה’קעמפ’ וכך לא היו מגיעים אל הילדה הזו. מדהים אפוא להיווכח איך כל מילה של הרבי יש לה משמעות וכיוון, ושום דבר לא נאמר לחינם חלילה; ובעיקר – עד כמה הרבי דואג לכל יהודי ויהודיה, לא רק להווה שלו – אלא גם לעתידו…

בסיום דבריי ירדתי מדוכן הנאומים, וכשאני ניגש למקומי, קם לקראתי אחד הנוכחים, יהודי עטור בזקן ומגבעת, וקרא בהתרגשות: “איט איז מיי ווייף” – זו אשתי. התברר שהיהודי שהינו אורח מפילדלפיה, הגיע בהשגחה פרטית באותה שבת בדיוק למונטריאול עם אשתו. אשתו היא זו שביקשה מהגב’ שטרנברג את הספר עבור חברתה!…

“בבית הכנסת שררה התפעלות עצומה שסחפה את כולם.

“בהתוועדות שאחרי התפילה, המשיך הבעל לספר בפרוטרוט את התגובות של אותה אישה. מאוחר יותר – המשיכו אנשים רבים אל ביתו של השליח, שם המשיכה ההתוועדות. במהלך אותה שבת התקבלו המון החלטות, גם בקרב אנשים שנחשבו ל”אגוזים קשים לפיצוח”. כל מילה פשוט הייתה מיותרת, הסיטואציה דיברה בעצמה.

נוכחתי לראות, שחסיד צריך פשוט לדבר, לא לעשות חשבונות אלא לומר מה שיש לו לומר מהרבי, פשוט לקשר יהודים לרבי. אין חסיד שאין לו מה לו לומר מהרבי, אימרה, שיחה, ווארט או סיפור – את השאר יעשה הרבי…