א דרכי אוקראינה המובילות אל ז’לובין המו רבבות חסידים ואנשי מעשה, שהגיעו בהמוניהם
דרכי אוקראינה המובילות אל ז’לובין המו רבבות חסידים ואנשי מעשה, שהגיעו בהמוניהם אל החתונה המיוחדת בין בתו של כ”ק אדמו”ר האמצעי לנכדו של הצדיק רבי לוי–יצחק מבארדיטשוב — חתונה שכונתה בפי ישישי החסידים מאז עד היום “החתונה הגדולה בז’לובין”.
א
דרכי אוקראינה המובילות אל ז’לובין המו רבבות חסידים ואנשי מעשה, שהגיעו בהמוניהם אל החתונה המיוחדת בין בתו של כ”ק אדמו”ר האמצעי לנכדו של הצדיק רבי לוי–יצחק מבארדיטשוב — חתונה שכונתה בפי ישישי החסידים מאז עד היום “החתונה הגדולה בז’לובין”.
היתה זו החתונה בה”א הידיעה — ולא בכדי. שני הצדיקים, קדושי–עליון נשגבים, הבטיחו את השתתפותם האישית בשמחת החתונה של נכדיהם שהיתה עתידה להתקיים בצהרי–יום של אחד מימי שישי בשנת תקס”ד.
הכל ידעו היטב כי השתתפותם של שני הצדיקים בחתונה ושהייתם יחד בימים שלפני כן ואלו שלאחר מכן, יהיו מקור רוחני כביר לדליית חביות של קדושה, טהרה ורוחניות שישפיעו עוד שנים רבות לאחר מכן. היו גם שהסתפקו בפחות ואמרו “לו רק נראה בזיו פניהם הטהורות של שני הצדיקים כשהם מפזזים שלובי זרוע — דיינו!”
הציפיות בז’לובין נסקו מעלה, וככל שקרב יום החתונה גברו ההכנות הקדחתניות. בית המדרש הגדול של ז’לובין סודר מחדש לקראת האירוע הגדול, מורק וצוחצח ועטה הוד–חג. אף הרחבה הגדולה הסמוכה לבית–הכנסת — שם תיערך החופה ויסודרו הקידושין — נוקתה מכל סיג. עקרות–הבית של ז’לובין עמלו שבועות ספורים לפני החתונה והכינו ובישלו את סעודות החתונה והשבת עבור רבבות החסידים.
ב
ימים ספורים קודם ליום החתונה הגיעו לז’לובין הכלה ובני–משפחתה, ובראשם רבי שניאור–זלמן — אדמו”ר הזקן — ובנו האדמו”ר האמצעי. לעומתם, הצדיק רבי לוי יצחק ובני–משפחת החתן, התמהמהו עוד מעט והגיעו לז’לובין רק בערב החתונה. מיד כשהגיעו, שמו פעמיהם אל מקום אכסנייתם — ביתו הגדול והמפואר של החסיד הגביר המפורסם רבי פנחס רייזעס משקלוב, אשר לבד מהיותו גביר בעמיו, היה גם מגדולי החסידים, תלמיד–חכם ובעל צדקה מופלג, שתורה וחסד מונחים על שולחנו.
מיד לאחר שהתיישבו בבית מארחם, קרא רבינו הזקן לבנו רבי דובער והורה לו ללכת להקביל את פני מחותנו הצדיק באכסנייה בה שהה.
רבי דובער, שנקרא על שם המגיד ממעזריטש — רבם המובהק של רבינו הזקן ושל רבי לוי יצחק, בצלו הסתופפו בימי עלומיהם, את מימיו הזכים גמעו, ואת תורתו, תורת החסידות, קיבלו מלוא חופניים.
אף על פי כן, כששמע רבי דובער את בקשת אביו לבקר את פני רבי לוי יצחק, אוהבן של ישראל, חוורו פניו מרתת ומיראה. “אבל אבא”, נענה בלב הולם, “הרי ידוע תדע את התרעומת שיש עלי בלב רבי לוי יצחק עלי, על כך שהנני מרחיב באמירת דא”ח וחסידות בשופי וברוב עם. מפחד אני לגשת אליו לבדי”.
“לך נא בני, לך ואל תירא”, השיב אדמו”ר הזקן ונעימת דבריו מפייסת ומרגיעה.
לבש רבי דובער את מעילו העליון, נטל את מטהו ויצא להקביל את פני המחותן הקדוש באכסנייתו, כפי אשר נצטווה.
בחיל ובמורא נכנס רבי דובער אל חדרו של הצדיק פנימה, וחששו התאמת. ברגע שראהו רבי לו יצחק, כווצו פניו בפליאה ובסבר של אי–נחת, והוא פתח מיד בדברים בלא ברכת–שלום ובלא להסתיר את קפידתו. דבריו היו כמו מי שמדבר אל קהל סובביו ולא אל המחותן העומד מולו ערב החתונה: “וכי אפשר לגלות חכמה גדולה ונפלאה זו? — הרי אסור לדבר ברזי ספירות אלה לפני אדם שלא ראה את פניו של מורנו הבעל–שם–טוב הקדוש”
כאן הצביע על רבי דובער, כמי שמתכוון אליו, והוסיף: “מה עוד שהוא דורשם בגלוי אצל המון העם!”
מיהר רבי דובער לסגת מהחדר וחזר דואג ומוטרד אל אביו.
“אבא, קפידתו של הצדיק נותרה בעינה. ירא אני”.
הבין אדמו”ר הזקן כי חשוב לסיים ‘קפידא’ זו עוד בטרם תחל שמחת החתונה, והזדרז לצאת עם בנו אל רבי לוי–יצחק כדי ליישר הדורים…
ג
נפגשו שני גדולי הדור, שני התלמידים שחלקו בעבר ספסל בבית המדרש במעזריטש, נתנו ‘שלום’ זה לזה באהבה ובמאור–פנים והתיישבו לשוחח בנועם שיח קודשם.
“מדוע כה גדולה קפידת כבודו על בני בער’ל?” שאל אדמו”ר הזקן, גדול מפיצי תורת החסידות בעת ההיא, את רעהו. נתהרהר רבי לוי–יצחק וכעבור רגע קט נענה: “יידע רבנו כי אין זה איסור שלי, אלא הוראה מהרבי [המגיד ממעזריטש] שלא לומר דברי דא”ח וחסידות ברבים אלא אם כן ראה האומר את פניו של הבעל–שם–טוב הקדוש. ואם כן, כיצד בנך אומר דברי דא”ח עמוקים בעתיק ואריך? הלוא מופלאים הם הדברים?!”
שקע אדמו”ר הזקן בשרעפיו ואחר–כך אמר: “אין בני בער’ל אומר אלא את אשר שמע מפי, ואני הרי ראיתי את מורנו הבעל–שם–טוב…”
“האם במחזה או במוחש?” לא הירפה הצדיק מבארדיטשוב.
“בהקיץ!”
התבהרו פניו של רבי לוי–יצחק ופניו הזכות זרחו. “אם כן, יואיל בנו המחותן לומר לפנינו דברי–אלוקים–חיים. הבה נשמע אפוא את אשר בפיו”.
נחרד רבי דובער במקומו. עד כה ירד בגודל–רוחו לעומקם של רזי השיחה הקדושה בין שני הצדיקים ושמח בלבו כי יושרו ההדורים בין שיטת אביו להפיץ חסידות בכל אתר ואתר, לבין רבי לוי–יצחק, אך עתה… הנה זה לפתע מטיל עליו הצדיק את המשימה הקשה מכל — לומר חסידות לפני שניהם — ולבו רתת. מיהו זה ואיזשהו אשר מלאו לבו לומר חסידות לפני אביו הדגול ולפני תלמיד המגיע ממעזריטש?! איככה אוכל?!
לא רק זאת חשש, אלא בעיה גדולה יותר עמדה בפניו; ידוע ידע היטב כי בעת אמירת דא”ח, המוחין שבו שופעים שפע רב ללא הפסק* — מחשבה רודפת מחשבה וחידוש רודף חידוש, בבחינת “רחובות הנהר”. לצורך כך הוא זקוק לשקט ולמנוחת–הדעת, וכיצד יאמר דא”ח לפני רבי לוי–יצחק שעה שידוע היה כי בזמן שצדיק זה שומע חידושי תורה, ובפרט רזי תורה, יוצא מגדריו ומתפעל התפעלות עצומה?
ד
אזר רבי דובער ואימץ את לבו ופנה אל הצדיק מבארדיטשוב: “הלוא יידע כבוד המחותן כי זקוק אני לשקט בזמן אמירת דברי אלוקים חיים”. נענע הצדיק מבארדיטשוב בראשו כמבין ומקבל, ונשען בנחת אל מסעד מושבו, מוכן לשמוע דברי קודש.
כעת לא נותרה ברירה בפני רבי דובער, ולאחר שהות קצרה החל לומר דרושי חסידות עמוקים, בעוד שני הצדיקים יושבים בסמוך ומקשיבים קשב רב לכל היוצא מפיו.
העמיק רבי בער’ל בדבריו, התנתק מהסובב וטיפס במעלות טהורות ונשגבות — והדברים טמירים, קדושים ומאירים כנתינתם מסיני.
שמע הצדיק מבארדיטשוב בדברי רבי דובער סודות רזין–דרזין, דברים המאירים כמו במקורם ממש, וברוח–קודשו ראה ששורשם בלוחות ראשונים בדרגה שלפני שבירתם… כעצם השמים לטוהר…
יקדה רוחו של הברדיטשובר בקדושה נשגבה עד שלא יכול היה להתאפק. קם ממקומו ועטף במהירות את פניו של רבי דובער בטלית. “אהה, חלילה שאופנים ושרפים יתקנאו בך חלילה. שמור והיזהר מעינא בישא! — — -
לאחר שנרגע קמעה, פנה אל רבינו הזקן: “מחותן, הלוא אף התנא הגדול רבי שמעון בר–יוחאי טרם הצליח להגיע לשורש כה נעלה ונשגב — הכיצד זה אצל בנו?!…” לא יכול היה הצדיק להסתיר את התפעלותו והתרגשותו כשראה את הדברים מאירים באור כה נשגב, ושרשם כה רוחני ונעלה, גבוה מעל גבוה.
הפליג אדמו”ר הזקן בהרהורים. ניכר היה בו כי רוחו הקדושה נתונה בעולמות אחרים. כעבור זמן–מה פנה אל רבי לוי יצחק:
“כשנולד בני זה, היה בדעתי לקראו בשם ‘המנונא’, על שמו של רב המנונא סבא שהיה בבחינת ‘נוני ימא’ ששורשו מעלמא דאתכסיא. שם זה התאים למדרגת נשמת בני, אך על–פי פקודת הרבי ממעזריטש, קראתיו על שמו — דובער. הלכך, יידע מר כי בני הגיע לטמירין ועילאין שכאלו מפני ששורש נשמתו אצל רב המנונא סבא”.
ה
בין כך ובין כך השמועה על הפגישה המשולשת בין המחותנים עשתה לה כנפיים בין קהל החסידים, ורבים מהם הגיעו אל בית האכסניה כדי לחזות בזיו פניהם.
בינתיים הסתיימה השיחה הטמירה בין הצדיקים המחותנים.
כאשר קמו ממקומם לצאת את החדר, כדי לצאת לקראת כלה, התעוררה בעיה של ממש. היה זה כאשר עמדו על סף החדר; נסוג רבי לוי–יצחק ממקומו בכבוד מפני המחותן רבי דובער. “דברי אלוקים חיים שמעתי מפיו”, אמר בענווה, וביקשו שהוא ייצא ראשון בעד הפתח. נסוג רבי בער’ל במורא מפני כבוד אביו הגדול, ואילו רבינו הזקן לא הסכים לצאת ראשון מפני כבוד הצדיק מבארדיטשוב. כבוד והדר חלקו זה לזה — ופתרון אין.
נאלצו אפוא החסידים לסתור את קירות הפתח, וכשנפרצו מזוזות הסף יצאו שלושת הצדיקים כאחד.
למדו קהל החסידים לקח, מהו כבוד טהור של תורה וחסידות…